מאת:

התפרסם בתאריך:

06/02/2022

בקשר עם מישהו- עד כמה לשתף?

שאלה מקטגוריה:

שלום, תודה רבה על האפשרות לשאול.
כבר תקופה שאני חושבת לעצמי שבין הדברים שחשובים לי בבעלי לעתיד זה שהוא ידע מי אני באמת. כלומר, על כל הצדדים שבעיני חשובים (שיש אנשים שאולי היו חותכים על דברים כאלה, אז מראש לא לאכזב)
ובקיצור- שידע שאני לא מושלמת. וגם שלא יצפה ממני להיות כזאת. כי אני יודעת בוודאות שאני לא.
אז ברור לי שזה בהדרגה, וכמו כל קשר יש שלבים, קודם כל בירורים, אח"כ פגישות ומציאת חן וככל שיעבור הזמן נכיר ואוכל לשתף.
בטח השאלה המתבקשת, למה זה חשוב לי? אז באופן כללי חשובה לי מידת האמת, אבל אני יודעת שזה בנוסף יושב על חוויות שלי מהעבר, היו לי המון רגעים שהרגשתי שאני מאכזבת, שאני לא מספיק טובה, שאני לא כמו כולן בדברים מסויימים. וחשוב לי שמי שירצה אותי, ידע בדיוק מה הוא לוקח. שלא יהיו טעויות. שהוא לא יתאכזב ממני פתאום, שלא יהיה איזה הפתעה. אני כותבת את זה וכואב לי ומפחיד לי. בתוך תוכי עדיין יש פחד לאכזב. פחד שיוותרו עלי אם יגלו שיש לי חסרונות כאלה. וזה לא שאני מנפחת את החסרונות שלי. אני באמת מרגישה שיש חסרונות שבאמת משמעותיים בי. חשוב לי להדגיש, ברור לי שיש בי טוב, שגם יכול להיות שמח ומאיר איתי אבל אני רואה את המציאות באיזון, כרגע ההתמקדות שלי היא דווקא בחסרונות האלה, כי אני מנסה לטפל בזה ולהבין מה אני עושה עם זה.
ובכן, השאלה שלי, מתי נכון לשתף את הבחור? האם הגישה שלי נכונה ובריאה? ומה באופן כללי המחשבות שלך על זה?
דבר נוסף, קראתי שבמסכת שבת יש מעשה באישה בעלת מוגבלות:
"מעשה באדם אחד שנשא גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה,
אמר רב בוא וראה כמה צנועה אישה זו שלא הכיר בה בעלה.
אמר לו רבי חייא- זו דרכה בכך."
ואני שואלת, בכאב ובתמיהה, למה זה צנוע להראות לבחור שנפגשים איתו לבעל רק את הצדדים הטובים? הן גופנית והן נפשית. למה? מבחינתי הקשר הכי אמיתי זה דווקא שהוא יודע גם מה כואב לי ולא טוב לי. גם יש לי חברה בערך בגילי שאמרה לי שמאוד חשוב להראות לבעל רק את הצדדים הטובים ולא פגמים כי זה מרחיק ויוצר מצב שהוא יזלזל. קשה לי עם זה. אני באמת לא מסוגלת לחיות עם מישהו בידיעה שהוא לא שותף למה שעובר עלי וכנ"ל הפוך. ברור שחשוב לי שהוא ישתף אותי בקשיים ובכאבים, מה זאת אהבה אם לא זה?
בקיצור, אני מבולבלת, אשמח ממש לסדר.
תודה רבה רבה!

תשובה:

שבוע טוב שואלת יקרה ומודעת. קראתי את השאלה שלך בכאב ובהתפעלות. כאב על המשא הזה שאת סוחבת על ליבך, והתפעלות מהמודעות, מהכנות, מהרצון לבירור מעמיק של נושא שהוא כה טריגרי עבורך. את פוחדת לאכזב. אני כל כך מבינה את הפחד הזה. להפסיד את האהבה של מישהו כי הייתי לא בסדר, כי ניסיתי ולא הצלחתי. איזו תחושה קשה להתהלך איתה,, התחושה שבכדי להיות ראויה לאהבה וקבלה אני צריכה להיות מושלמת, או לפחות להודיע שאני מודעת לכך שאני לא. אני בטוחה שאת יודעת שאין אדם מושלם, ואני בטוחה שיש בך סלחנות כלפי מעידות של אנשים אחרים, מתוך כך שאת מכירה בכך שאין בעולם הזה מושלם, אבל מה קורה כשזה מגיע אלייך? אני אכתוב עכשיו משהו שאולי לא יהיה לך נעים לקרוא, אבל הוא חשוב – הצורך שלך לעדכן ברשימת הכשלים שלך מראש היא בעצם צעקה : אני מושלמת!! כל כך מושלמת עד כדי כך שאני מודעת לכל הפגמים שלי ואפילו מעיזה לספר על זה. ואני פה כדי להציע לך: תרפי. אני יודעת שזה קשה, אבל נראה שקשה עוד יותר להחזיק כל הזמן את תדמית השלימה והחזקה. תרפי. תסכימי להיות את, תסכימי לא לדעת, תסכימי גם לאכזב. זה נורא ומפחיד, אבל יכול לשחרר בך את ההאחזות הנואשת באישור חיצוני לכך שאת טובה. פשוט כי את טובה. ואת טובה גם כשאת לא מצליחה, או לא מנסה, או לא מודעת. לפני שהנושא הזה מגיע לנקודת מפגש עם בן זוג, הוא קורה בתוכך, ושם את יכולה להזכיר לעצמך כמה שאת טובה, וכמה זה כל כך שלם להיות אנושית וחסרה, טועה ושוגה, מפספסת ומחטיאה. חז"ל אומרים שתשובה קדמה לעולם, משום שעצם בריאתנו היא יצירת חיסרון, יצירת אדם זו נתינת מקום למישהו שהחטא הוא מובנה בעצם היותו. אז לפני שה' בורא את העולם, הוא כבר מכין לנו אופציה של תשובה ושיבה ותיקון ושדרוג. לפני כמה זמן קראתי בספרו של הרב בנימין רוזנצוויג שליט"א מודל נפלא – בפרשת וירא מספרת התורה על הפיכת עיר סדום, ממנה ניצלים לוט ובנותיו. בנות לוט משוכנעות כי העולם כולו חרב, ומשקות את אביהן יין על מנת להביא ממנו המשך לאנושות. הגדולה קוראת לבנה מואב ובכך מצהירה בגאווה כי נולד הוא מְאב. הצעירה קוראת לבנה הנולד עמון ובכך מְחפה, מעמעמת ומטשטשת את מקור הולדתו. כאילו אומרת היא לבנה: היה עממי, ילד ככל הילדים. שני השמות הללו מסמלים שתי דרכי התמודדות אפשרויות עם כל חרפה אנושית, פגם או חטא. יש מי שיאליל את החרפה, יתגאה בה ויהפוך אותה לאידיאל, ויש מי שיכחיש את קיומה. לוט הוא הסתרה, ואכן בלוט הסתתרה דמותו של דוד המלך, שנולד מרות המואביה, נינתו של מואב. ודוד הוא המביא לעולם את בשורת התשובה והתיקון, שהיא דרך האמצע בין שתי הגישות שהצגנו לעייל.דוד אינו מאליל את החרפה וגם אינו מתכחש לה, הוא מציב אותה מול עיניו תמיד, ומתוך השפלות והשבר, זועק אל ה', ומביא לנפשו ולעולם כולו תיקון. למעשה אני חושבת שנדרש ממך תהליך מתוק של הרפיה, של אהבה עצמית ללא תנאי. תזכירי לעצמך "שבין כך ובין כך בני הם", כך שגם אם לא זכית לחוות עדיין מערכת יחסים שמשדרת לך אהבה גם כשאת לא בסדר, תוכלי לשוב אל הקשר עם ה' שהוא ודאי אהבה אינסופית ללא תנאים. אני יודעת שעל מנת להרגיש זאת תצטרכי להיגמל מכל אותן תפיסות ישנות, אבל אדרבה – את נראית לי האדם המתאים לתהליך עומק. ככל שתקבלי את עצמך באהבה, כך יפחת הצורך שלך להעביר לידי בעלך לעתיד את הרשימה השחורה… החוזקות יעלו בקשר ולאט לאט יצופו גם החולשות, החיים עצמם יולידו עוד מאלו ועוד מאלו, וכמה מתוק יהיה לגלות שגם בו יש את השילוב המפתיע של מעלות וחסרונות ???? (וכן, אתם תתאכזבו זה מזה לפעמים, ותלמדו להתגבר על זה, ותגלו פנים חדושת שלא הכרתם ותגדלו מזה) עם מכלול כזה של איש ואשה ייבנה בית חם ויציב הנותן מקום לחולשות ומכיר בהן, אך גם מאמין בתיקון ובשינוי ותמיד תמיד אוהב ומקבל, ומה עוד? יודע גם להעלים עין, להבליג, לטשטש ולא לעשות עניין כשצריך. בדיוק כפי שמלמדים אותנו חז"ל בציטוט שהבאת בחלק האחרון של שאלתך –"מעשה באדם אחד שנשא גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה, אמר רב בוא וראה כמה צנועה אישה זו שלא הכיר בה בעלה. אמר לו רבי חייא- זו דרכה בכך." היי, ציטטת רק חלק! ואיך אפשר ללמוד מכך ראיה למשהו? אז פתחתי גמרא וקראתי את ההמשך: אמר לו רבי חייא זו דרכה בכך אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו: בואי נצלול לרגע במימי התורה. יש כאן אשה גידמת, זה בטח לא נעים להיות גידמת, ואני מניחה שיש מעט בושה וכאב סביב הדבר הזה, ואפילו, לא נעים לומר – הרבה השלכות מעשיות על התפקוד היומיומי. ובכן, לא פלא שאותה אשה מנסה ככל היותר להצניע את המום הזה מבעלה (ומן הסתם לא רק ממנו), ואכן מצליחה, הרב אליישיב זצ"ל מסביר שההצלחה הזאת קשורה למידת הצניעות, משום שאשה מוחצנת לא יכולה היתה לאורך ימים להסתיר משהו כל כך מהותי בה, ועם זאת מציין הרב אליישיב שאין זה מצד המעלה אלא מצד המידה, כלומר היתה בה מידה יחסית מופרזת של צניעות ומופנמות שאיפשרו לה להסתיר את הדבר הזה. אבל רגע, מה עם הבעל? הוא חי עם אשה גידמת, איך הוא לא שם לב? רבי חייא מתייחס דווקא אל האיש ומשבח את מעלתו בכך שהוא לא מכיר בכך, אני מניחה שאין הכוונה שאותו אדם לא ידע זאת, בפרט אם אנחנו לוקחים בחשבון את האופן בו השתדכו בימי קדם, אלא שהוא בחר לא להכיר בכך, או במילים אחרות – הוא מכבד את בחירתה של אשתו להצניע את הפגם שלה, ולא עושה ממנו עניין. גם אצלו הדבר קשור למידת הצניעות והיכולת שלו להיות קשור אל העולם הפנימי של עצמו ושל אשתו ולאו דווקא אל הביטויים החיצוניים שלו. ובכן, לימוד גדול מלמדים אותנו חכמים דרך אותו הזוג –דרכה של האשה אנו לומדים שטבעי לא להחצין את הפגמים שלנו. בעידן כמו שלנו בו הופך כל חיסרון לאידיאל שראוי להתגאות בו, הלימוד הזה הוא כה נצרך. ודרכו של האיש אנו לומדים לימוד גדול לא פחות – להיות אנשים שלא מוסיפים כאב על כאבו של הזולת, להיות קצת "עיוורים" לגבי החסרונות של האנשים סביבנו, ובפרט במקום בו הכי קשה לעשות זאת – בתוך הבית פנימה. איזו גדולה. שנזכה לחיות חיים שיש בהם פנימיות וחיצוניות, אחריות והרפיה, מודעות ותיקון, עיניים וגם עפעפיים היודעות לסגור עליהן כשצריך. חנה ש.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. לשואלת היקרה, תודה ששאלת הרגשתי שאני כותבת את השאלה, ולך, חנה. ש היקרה תודה על התשובה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן