שלום לך,

מספרים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שראה פעם מחוץ לבית הכנסת עגלון שמושח את גלגלי עגלתו בזפת בעודו מסיים את תפילתו עטוף בטלית ותפילין. נשא ר' לוי יצחק את עיניו למרום ואמר "רבונו של עולם! ראה את העגלון הזה שאפילו כאשר הוא מושח את גלגלי עגלתו בזפת הוא מתפלל עטוף בטלית ותפילין… מי כעמך ישראל!".

יהיה מי שיראה בדבריו של ר' לוי יצחק מין תמימות ונאיביות, אבל כשחושבים על זה, יש בדברים הללו תובנה אמיתית ופשוטה. ברור שהדבר האידיאלי הוא לסיים בנחת את התפילה, לקפל את הטלית והתפילין ורק אז לצאת לטפל בעגלה, אבל אם היו לוחצים על אותו עגלון לפעול בדרך הזו, יתכן שפשוט היה מפסיק להגיע לבית הכנסת בכלל. העובדה שהעגלון מצליח למצוא את הדרך להתפלל וגם לעסוק במלאכתו באופן שתואם את המקום הרוחני בו הוא עומד, היא דבר גדול. היהדות איננה דוגלת בגישת "הכל או לא כלום". יש קווים ברורים שאסור לחצות אותם, אבל בין הקווים הללו יש מרחב שכל אדם יכול וצריך למצוא בו את מקומו.

המציאות בה אנו חיים היא מורכבת עבור אנשים שחשופים לעולמות תוכן שמקורם מחוץ לעולמן של תורה ומצוות. יש תכנים והתנהגויות שניתן לתייג אותם באופן מובהק כפסולים כגון סרטים שפורטים על מיתרי המכנה המשותף המינימלי לאדם ולבהמה, צריכת אלכוהול וסמים, עיסוקים המכלים את כל זמנו של האדם להבל ולריק וכדומה. גם כאשר מדובר במעשים שחורגים מגבולות הגזרה הלגיטימיים עדיף לפעמים לאדם מבחינה טקטית לא להתנתק מיד מההתנהגויות הללו אלא בהדרגה, ובינתיים לפעול בדרך של חיזוק הטוב במקום של מלחמה ברע.

אבל יש גם אורח חיים שאיננו פסול במובהק למרות שהוא שונה מהמקובל, אלא תלוי בדרך בה אדם חווה אותה ולאן הדרך הזו מובילה אותו. את מדברת על סרטים ועל שירים חילוניים. יש סרטים טובים ומחכימים, ויש סרטים רדודים ומכוערים. יש שירים חילוניים שמשפיעים לרעה הן מצד המילים והן מצד המוזיקה (יש גם שירים "דתיים" שהמוזיקה הפרועה שלהם משפיעה לרעה), ויש שירים עדינים שמרטיטים את הנפש. אדם צריך לחיות בחשבון ולבחון בכנות אם השילובים הללו שהוא עושה בחייו הם אידיאליים או שהם פשרה.

אדם שמתנהל מתוך פשרה מסויימת צריך להזהר מלהסתכל על אנשים שחיים במתח רוחני גבוה ולנסות לאמץ את דרכם כי בסוף עלולים לאבד הכל. האלטרנטיבה לדרך הפשרה איננה בהכרח הדרך המושלמת אלא דווקא להיפך. שמעתי על נער שבלשון המעטה לא בדיוק דקדק במצוות ואביו היה גוער ונוזף בו תדיר. יום אחד הנער הגיע הביתה ללא כיפה. אביו הזדעזע ובכה "מילא כל מה שעשית עד היום, אבל להוריד את הכיפה?" השיב לו הבן "עד היום היית סופר את העבירות שלי. כעת תתחיל לספור את המצוות שלי…"

אמת, יש מוסכמות חברתיות ולא נכון לזלזל בהן. כבר אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם", והמעטפת החברתית שומרת עלינו לעיתים קרובות מליפול ברגעים של חולשה אנושית שהיא חלק בלתי נפרד מחיינו. המוסכמות גם משקפות לפעמים תבונה קולקטיבית לגבי תוצאות של התנהלויות כאלה או אחרות, וגם אם לי נראה שדרך אחרת נכונה יותר, ראוי לחשוב היטב ולהתייעץ לפני שמחליטים לפעול בדרך שונה מהמקובל. יש גם נוחות מסויימת בהשתייכות לקבוצה ובאימוץ דרכי התנהגות מקובלים במקום לספוג ביקורת והרמת גבות. ועדיין, אדם איננו מחוייב למוסכמות הללו ואם הוא מצליח לבנות לעצמו מסגרת שונה ואורח חיים שמצליחים להפיק ממנו את הטוב שבו, העצמה אישית, תיקון המידות וקרבת אלוקים, אשריו ואשרי חלקו, ומה עוד אם הוא רואה בכך עוד מעלה של "קידוש החומר" (למרות שאני מודה שהמושג הזה גדול עלי…).

אולם בין אם מדובר בתחושה של לכתחילה ובין אם מדובר בפשרה הכרחית, עדיין צריך להזהר מלקדש את הבינוניות. אנו חייבים לעשות מדי פעם חשבון נפש ולבחון את מקומנו, את מטרותינו בחיים ואם מה שאנחנו עושים אכן מביא אותנו ליעדים שהצבנו לעצמנו. אדם צריך לחיות בשלום עם עצמו, לקום בבוקר עם חיוך וללכת לישון עם חיוך, ובמקביל להציב לעצמו יעדים ולחתור אליהם בתבונה תוך הבנה של המכשולים בדרך, של רוחות הצד הנושבות והשרטונים שעלולים לצוץ בנתיב ההפלגה, והעיקר להחזיק את המצפן ואת המפה ביד, להתבונן בהם מדי פעם ולהיות מוכנים לערוך תיקוני מסלול.

אינני בטוח שעניתי על השאלה, אבל אולי העליתי נקודות למחשבה שעשויות לעזור. תרגישי טוב עם עצמך, אל תצמדי למוסכמות על חשבון חיים מלאים ושמחים, אך גם אל תקדשי מלחמה במוסכמות. אל תרגישי שאת חייבת להיות כמו אותם אנשים שמצליחים תמיד לעשות את הדבר הנכון, אבל גם אל תזלזלי בהם. אנשים שונים הם בעלי מבנה נפשי שונה והקב"ה רוצה מכל אחד לעשות את הכי טוב עם מה שיש לו. ובעיקר לחיות בחשבון, לשבת מדי פעם ולבחון בכנות ובאומץ, עדיף יחד עם אדם שאת מעריכה ומכבדת, את דרכך.

המון הצלחה,

גרשון