שואל יקר!

שאלתך מצויינת. בעצם כל מי שאומר את המילים הללו, אמור לשאול אותה! והעובדה שאתה מתמודד עם השאלה ואף פונה אלינו אודותה, מהווה אות לכך שאין תפילתך כמצוות אנשים מלומדה, אלא יש בך חיבור לדברים היוצאים מפיך, וכאשר קשה להכיל את אותן מילים, אתה מבקש למצוא פשר ומזור. אשריך!

לפני שאנסה לגעת בשאלתך, אבקש להצטרף אליך ולהקשות ביתר שאת וביתר עוז, ובאופן יותר פשוט:

בשאלתך עמדת על הבעיה באמירת משפטים אלה מצד הכלל "אל תהי רשע בפניך עצמך", ושאר מקורות; וכן מצד ההשפעה השלילית על המוטיבציה של האדם, כפי שכתבת, אבל באמת אני מרגיש שיש כאן קושי גדול נוסף: איך ניתן לומר דבר שאינו נכון?!

הכיצד רבנו ניסים גאון, אמר לפני ה' משפטים כאלה, שאנו היינו שופטים אותם כשקר ח"ו? הלא נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"?

"אין בי לא תורה ולא מצוות… שום מעשה טוב לא עשיתי"

נו באמת…

כשאני קורא כזה משפט, הרצון שלי הוא לתפוס את הראש בשתי ידיים ולצעוק: או שאני לא יודע לקרוא מה שכתוב בסידור, או שאני לא יודע מימיני ומשמאלי…

מה הפירוש לומר על עצמו: אין בי לא תורה ולא מצוות ושום מעשה טוב לא עשיתי??

הוא לא הניח תפילין? לא למד שום תורה? לא עשה אף פעם חסד? לא נתן צדקה?

בלשוננו: פשוט הזוי…

ואפילו אם לא היה מדובר על רבינו ניסים גאון, אלא על סתם יהודי פשוט, גם כן זהו שקר לומר שאין בו שום מצוה ושום תורה…

אלא, שבמקומות שהשאלה כה זועקת וכה פשוטה לכל בר דעת, הכיוון של התירוץ עולה יותר בבהירות.

פשוט וברור שלא ניתן לקרוא דיבורים כאלה באופן פשטני, וכל הקורא אותם כך, אינו אלא טועה.

אז מה כן הפירוש כאן? ומה גם בנוגע לשאלה שאתה הצבת?

אין זאת אלא שאנו נחשפים כאן למושג שנקרא "מבט של מידת הדין". לאותה מידת הדין יש הסתכלות מיוחדת על כל דבר, ואותו מבט משנה את ההגדרה של המעשה.

כאשר אנו עומדים מול "מעשה מצוה" שעשה יהודי, כל שהמעשה נעשה כפי גדרי ההלכה המסורה בידינו, הרי שבהגדרה הפשוטה והנגלית, יש כאן מעשה מצוה כשר ומאושר, והיהודי שעשה את המצוה הוא צדיק ושכרו עצום ונפלא.

אך, כאשר אנו יורדים לעומקה של מידת הדין התובענית והבלתי-מתפשרת, ומעבירים את המצוה בתוך כור הבחינה התובעני כפי המבט האלוקי המושלם, בהחלט ניתן למצוא פגמים במצוה שעשויים לפסול אותה מלהכנס להגדרת השלמות. ולפי מידת הדין, מצוה שאינה שלימה, היא פסולה.

והדברים מפורשים בדברי הרמח"ל במסילת ישרים (פרק טז)

"שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת, או שישבחוהו בני האדם או שיקבל שכר במעשהו. ולפעמים, אפילו אם לא יהיה מתכון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר…

ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים, המעשה שתערובת כזה בתוכו טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלש עשרה נפה שכבר טהור לגמרי מכל סיג כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת, אלא המובחר שבמעשים, הטהור מכל מיני סיג."

הרי שאף שעשיית מצוה עם פנייה קלה לשם כבוד וכדומה, אינה פוסלת את המצוה לפי המבט הסטנדרטי, אך יש כאן איזו התפשרות שנובעת ממידת הרחמים, אך לפי מידת הדין שאוחזים בה החסידים והקדושים, מעשה שכזה אינו ראוי לעלות על מזבח רצון ה', והוא ממש נפסל!

וכך אנו אומרים בימים נוראים "אם תמצה עומק הדין, מי יעמוד לפניך בדין"…

כפי שאדם שנתבקש לתת מנת אוכל למלך, ויש איזה פגם דק במנה או בצלחת, מובן לכל שהמנה תיפסל לגמרי, ואולי אף ייענש אותו אדם שלא דקדק כל הצורך.

ורוב בני האדם לא יכולים לעמוד בכזו 'מידת הדין' קשה, וכלפיהם נוהג הקב"ה במידת הרחמים ומביט בחלק הטוב של המעשה, ומקבל אותו באהבה. אך אצל החסידים השרידים אשר ה' קורא, הדרישה מהם גבוהה הרבה יותר. וכפי שנאמר שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה.

וניקח כדוגמה את מה שנאמר בגמרא בפסחים (ז, ב) ועוד מקומות: "האומר הרי סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור", וכפי שנתבאר שם הסיבה שאדם זה נקרא צדיק גמור, אף שנתן צדקה שלא לשם שמיים, משום שמאחורי הרצון שלו לרפא את בנו, יש כוונה טהורה של צדקה, ועל כן אף אם בנו לא יחיה, לא תהיה בלבו חרטה על הצדקה. אך מובן לכל אחד, שהמבט הזה הוא של מידת הרחמים ששופטת את האדם באופן שרואה את הצד הטוב. אך אם נכניס את המעשה הזה לתוך 'המעבדה' של מידת הדין, ברור שהוא ייפסל, שכן סוף סוף אדם זה לא נתן צדקה לשם שמיים אלא בעקבות נסיון להרוויח משהו לעצמו. ואולי אף תוסיף מידת הדין לטעון שלא זו בלבד שאין כאן מצוה נקייה, אלא יש כאן עבירה, שהכיצד מעז אותו אדם להשתמש במצוות ה' עבור צרכיו האישיים…

ונשוב עתה לוידוי של רבינו ניסים גאון. כל הביטויים הללו, המבטלים את כל המצוות והתורה, כולם נאמרים לפי המבט של מידת הדין התובענית כחוט השערה, כאשר אכן בכל מצוה ניתן למצוא פגם כלשהו, ובכל לימוד תורה ניתן למצוא פנייה כלשהי, ועל כן לפי האמת הנוקבת עד התהום, נכון יהיה לומר "אין בי לא מצוות ולא תורה, ושום מעשה טוב לא עשיתי", כי כך נכון לפי המבט העליון הבלתי מתפשר. וברור שרבי ניסים גאון הרגיש כך, כי הוא אכן היה מאותם חסידים שהיו מחוברים למבט של מידת הדין והיתה להם מעצמם דרישה בלתי מתפשרת, עד שכל מצוה שעלתה בידם לא היתה מספיק נקייה ומצוחצחת, והם חשו ריקים מכל.

ויחד עם אותה תחושה של ריקנות, הם ידעו שסוף סוף לפי גדרי ההלכה והמבט הרגיל יש להם גדודים גדודים של מצוות, ולכן לא חשבו שהם רשעים. יש כאן תפיסה של החבל בשני ראשים כי מדובר בשני מבטים ששניהם נכונים, כל אחד מהזווית שלו.

אותה תחושה של "מיששתי את כל כליי ולא מצאתי מאומה", לא הביאה את האנשים הגדולים הללו לידי יאוש או דיכאון, אלא אדרבה נתנה להם תחושת מרירות מתוקה שהעניקה להם דחיפה חזקה קדימה.

דומה שיש בדברים כדי ליישב את הלב כדי הצורך.

אך נשארנו כעת עם שאלה חדשה: התינח אנשים כמו רבי ניסים גאון ושאר צדיקי עולם, אך מה לי ולאמירה שכזו. לא ברור שאני יכול להתחבר לאמת מידה כה קפדנית ונוקבת, אינני חי במתח הגבוה הזה. כמו כן, יתכן מאד והמחשבה והאמירה הזו לא תתן לי זריקת מרץ, אלא תמסוך בי יאוש וחדלון. לא אצליח להגיד מצד אחד "אין בי כלום", ומצד שני להבין שאיני רשע כלל ועיקר, אלא בן אהוב שהקב"ה מתפאר בו.

אכן יש כאן נושא לענות בו. וכל אחד צריך מודעות עצמית כדי לדעת מה עוזר לו בעבודת ה', ומה מרחיק אותו. ואם אמירת הוידוי הזה (אחרי שהסברנו מה שהסברנו), עדיין קשה לך, אין חובה להאריך בו, וגם מסתבר שאין בכלל חובה לאומרו. ויצויין שהגרש"ז אויערבך זצ"ל היה אומר קודם אמירת וידוי זה של ר"נ גאון "וכך היה אומר רבנו ניסים…", משום שסבר שאינו בדרגה לומר את הוידוי הזה כצורתו, אלא רק מזכיר שכך היה ר"נ גאון אומר…

ואף מי שאין מנהג עדתו לומר כמו רבי שלמה זלמן, יכול לפחות לכוון במחשבתו כך.

אלו הם הדברים, ונתבאר בהם יסוד גדול בדרכי הבנת התורה.

בברכה נאמנה כי תמשיך בשאיפתך להבין את מה שאתה אומר בתפילה, ולא 'למרוח' את הקשיים, אלא לבררם עד שיאירו!

חיזקת אותי!

ישי

[email protected]