היי,
מגיל מאוד קטן מתעסקת בלי סוף בשאלות מהותיות שמהדהדות בפנים וגורמות לי לבטל חשיבות כמעט מכל דבר: חתירה לרכוש גשמי, עשייה שדורשת השקעה מעבר לאזור הנוחות וכו’.
תמיד השאלה שמרחפת- היא אם בסוף מתים, אז למה בכלל?
ואז נופלת לתהומות של התעסקות בנושא בו אני חסרת שליטה אבל בעל חשיבות גדולה מאוד.
מידי תקופה- מסיחה את דעתי בעוד מטרת ביניים שמציבה לעצמי, כמו לסיים תיכון בהצלחה, מקצוע , הקמת בית וכו’, אבל בין לבין , ובמיוחד כשקצת קשה- מרגישה שלא מוכנה ‘לשלם’ מחיר אפילו קטן, אם המטרות חסרות החשיבות (לטווח רחוק) באות על חשבון הנוחות או ההרגשה העכשווית.
מרגישה מאוד רע עם ה’עצלנות’ הנגררת, לא בטוחה באילו תשובות להיתלות? מחפשת את ה’אני מאמין’ החזק שלא ניתן לערעור במיוחד כשקשה, ומתקשה למצוא במה להיאחז.
כשמספרים לי על ‘עולם הבא’, מרגישה שנותנים לי תיאוריה שהיא לא בהכרח אמיתית רק כדי להתמודד..
באותו נושא- האם זה נכון שהדור הקודם התעסק קצת פחות בעומק הדברים? שומעת מסביב שהדור שלנו נוטה לעסוק בשאלות מהותיות ותוהה אם זה פחות טוב? מה השתנה?
ומפערי הדורות לבררנות בזוגיות..
גם כאן, אומרים כי בעבר היה ‘קל’ יותר, ששאלו פחות שאלות- מה שהקל על התהליך שמעלה לי שלל של ספקות: ידוע שהרבה מהשידוכים לא נעשו מתוך ‘אהבה’ או ‘משיכה’ , רצון לנתינה דווקא לבן הזוג המיועד אלא מתוך ברירת מחדל(סיפורים של הדור הקודם במשפחה).
יוצאת כיום עם בחור, שמלא בהרבה תכונות פנימיות שהייתי רוצה: אמת, רוגע, סבלנות, וכו’
אך לא מרגישה את ה ‘פרפרים’ בבטן. מניחה שבעבר לא ייחסו לזה הרבה חשיבות, מה בנוגע להיום? להמשיך, מרגיש לי כמו סיכון ההזדמנות הטובה יותר..
אשמח מאוד למענה, קראתי כמה מהתשובות שניתנות באתר ומתחברת מאוד לרוח הדברים שמתבטאת במילים נכונות.