שואל יקר ונכבד מאוד.

שאלתך נוגעת בעניינים יסודיים מאוד ביסודות המסורת היהודית העוברת מאב לבן ומרב לתלמיד; ויש לה השלכות הלכתיות ומוסריות.

בכדי להקל על הרצאת העניין, אחלק את תשובתי לחלקים. חלק אחד יעסוק בחלק העקרוני של עשיית רב, לאחר מכן נדון בחלק ההלכתי של עשיית רב, ולבסוף נדון בחובת הציות.

א

במשנה בפרקי אבות (פ”א משנה ו) כתוב: יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, וכו'”. מסכת אבות אינה עוסקת כמעט בחיובים הלכתיים, אלא היא מלמדת אותנו אורחות חיים שדרכם נשיג יותר, ונהיה טובים יותר.

הוראתו של רבי יהושע בן פרחיה מעניקה עצה טובה לחיים. “עשה לך רב” – גם אדם חשוב ביותר עלול לטעות. גם אדם חכם מועד לכישלון. ההיסטוריה העולמית ככלל, והיהודית בפרט, רוויה באנשים טובים וחכמים, שבשל העדר רב ומורה דרך חטאו ונכשלו.

אציין דוגמא אחת הבאה ללמד על הכלל כולו. בגמרא (ברכות ח, א) כתוב: “ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה”.

הבה ונתבונן מעט. שלמה המלך, החכם מכל אדם, היה צריך לשמירה ולהכוונה מרבו. כאשר רבו לא היה עמו, נשא שלמה את בת פרעה. אמנם ברור הדבר, שחטאו של שלמה המלך לא היה חטא פשוט. היו לו טעמים עמוקים בכך. ואכמ”ל. אולם במבחן התוצאה, מבואר בגמרא, שאם היה לו רב בחיים, הטעות הזו לא היתה קורית.

מדברי הגמרא הזו ניתן ללמוד יסוד נוסף. הרב אינו חייב להיות בהכרח אדם חכם יותר מהתלמיד, שהרי שלמה המלך היה החכם מכל האדם, ולא יתכן ששמעי היה יותר חכם ממנו; הרב נועד לשמש כחוות דעת נוספת, שקולה יותר ומשוחדת פחות.

לעניות דעתי מונח בדבריו של רבי יהושע בן פרחיה משמעות עמוקה יותר. כידוע, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה הקדיח את תבשילו ברבים, וייסד את אותה דת שהאכילה אותנו מרורות. עיקרי הסיפור מתוארים בקצרה בגמרא בשתי מקומות (סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב).

מדברי הגמרא משמע שרבי יהושע בן פרחיה הקפיד עליו מעט יותר מן הדרוש. ניתן אם כן לומר, שרבי יהושע בן פרחיה שראה מה ארע לתלמידו, מזהיר אותנו “עשה לך רב”! גם אם רבך התנהג עמך בקפדנות יתירה, אל תוותר על רב! רְאֵה מה ארע לתלמידי, שעזב אותי! תראה לאן הוא הגיע!

ב

מובן מאליו שרב צריך להיות אדם שאני יכול לקבל ממנו. אדם שבוחר לעצמו רב שהוא לא יכול להתייעץ אתו, או שהפער ביניהם – בגיל או בסגנון – גבוה מידי, מאבד את עיקר המטרה. רב צריך להיות אדם תלמיד חכם [בלי זה אין לדעתו ערך], ירא שמים [כדי שיהיה אכפת לו מהשואל], בעל מידות טובות [כדי שהוא יסכים להתאמץ לחשוב מה טוב לשואל], המכיר את מקומו [שאז יש לו כנות ואומץ לומר על נושאים מורכבים שהוא לא יודע, ולא ידחה את השואל בקש].

מדברי הנועם אלימלך (צעטיל קטן אות יג) נראה שגם חבר נאמן יכול לשמש כרב במקרה הצורך. ובלשונו: “לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם ואפי’ לפני חבר נאמן כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד תוה”ק אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו ולבו הן בשעת תורה ותפלה הן בשכבו על מטתו והן באמצע היום ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה ונמצא ע”י סיפור הדברים שמוציא מכח אל הפועל משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כ”כ בפעם אחרת חוץ עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחברו שהוא דרך השם והוא סגולה נפלאה”.

ניתן לרמוז זאת בדברי רבי יהושע בן פרחיה שהסמיך את שתי ההמלצות הללו “עשה לך רב וקנה לך חבר”, שצריך לבחור רב ששייך להתייעץ אתו על הכל בפתיחות כמו עם חבר.

ג

אמנם חשוב לזכור שרב לא משמש תחליף לשכל הישר. אדם החושב שעל ידי עשיית רב, פטור הוא מכל החלטה ומכל שיפוט בסיסי, טועה הוא. מטרת הרב היא לכוון ולישר את הדעת, לא להחליט במקום השואל.

על האדם מוטל להשתמש בכלים שניתנו לו, ולהחליט עם הדעת שלו. ההתייעצות עם רב היא כדי לשמוע דעה חיצונית, עמוקה יותר; אבל מוטל על האדם לשבת עם עצמו לאחר ההתייעצות ולחשוב האם זה מתאים לי.

ישנם אנשים הגאים לספר על עצמם ש”הם לא זזים פסיעה אחת בלי לשאול את רב פלוני”. תפיסה זו הינה שגויה [מלבד מה שהיא גם לא נכונה מציאותית]. הקב”ה סמך על כל אחד ואחת מאיתנו שהוא יידע לבחור בטוב, ונתן לו את המתנה החשובה מכל – מתנת הבחירה. אין להקב”ה חפץ בעדת מונהגים, הנוהים כצאן אחר בחירה של איש אחד, גדול ככל שיהיה!

כסימוכין לדבריי, אצטט את דברי רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל השולחן ערוך הרב והתניא – שכותב בתרעומת לחסידיו (תניא, איגרת הקודש, פרק כב): “אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה’ על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי”ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז”ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים כו’ אין אדם יודע במה משתכר כו’ ומלכות בית דוד מתי תחזור כו’ הנה הושוו זה לזה ומ”ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז”ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד”ת הנקרא תושיה כמארז”ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו’ שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ”ז ע”ש בפרש”י”.

מבואר מדבריו, שיש הבדל בין להתייעץ עם רב בענייני רוחניות, לבין הימנעות מקבלת החלטות שוטפות.

ד

בספר מדרש שמואל לרבי שמואל די אוזידא – מגורי האר”י, כתב על דברי רבי יהושע בן פרחיה: “צדקו מאד דברי המפרשים באמרם כי לפי שאמר יוסי בן יועזר בענין לימוד התורה שיהיה ביתו בית ועד לחכמים אמר על זה יהושע בן פרחיה שאין טוב לאדם שילמד מחכמים רבים בחכמה אחת כי אולי תהיינה סברותיהן שונות זו מזו והתלמיד יתבלבל בזה כי כמו שהמאכלים וריבוי היינות השותים אותם בסעודה אחת מורישים להם חלאים הרבה כן בעיון הרבנים השונים וכבר אמרו חז”ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמיר ולכן עשה לך רב ר”ל רב אחד וחכם אחד שתלמד מפיו”.

מבואר מדבריו שרבי יהושע בן פרחיה התכוון לומר שכדי שאדם יגבש לעצמו משנת חיים סדורה, ולא יתנהג בשיגעון פעם כך ופעם כך, צריך האדם לבדוק עם עצמו מהי הדרך הנכונה לו בעבודת ה’, ולחפש לו רב שידריך אותו בדרך זו. למשל, אדם הרואה שנפשו מתחברת להתבודדות ולעבודת ה’ בדרך של רבי נחמן מברסלב זיע”א, צריך למצוא לעצמו רב שיכול לכוון אותו בדרך זו. כמו כן, חשוב מאוד לא לחיות בצורה לא מאורגנת. לא להחליף רב ודרך חיים כל שני וחמישי.

ה

אם בענייני יעוץ רוחני חשוב שיהיה לאדם רב אחד, על אחת כמה וכמה חשוב מאוד שיהיה לאדם עקביות בהלכה.

בגמרא (עירובין ו, ב) כתוב: “לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא, אי כבית שמאי – כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל – כקוליהון וכחומריהון”.

אין לי אפשרות במסגרת זו להיכנס לכל חילוקי הכללים והדינים שיש בזה. אבל נקודה אחת חשובה ניתן להוציא מתוך דברי הגמרא הללו, והיא שצריך להיות עקביים בפסיקה. לא ניתן להשוות פסיקת הלכה לשיטוט בסופרמרקט שבה אדם ממלא את העגלה כרצונו.

לא שייך שאדם יפסוק כמו ר’ משה פיינשטיין במקומות שהוא מקל, ובמקומות שהוא מחמיר הוא יפסוק כמו הרב עובדיה יוסף שמקל. וכן הלאה. אדם צריך ללמוד את הסוגיה היטב, ולבדוק מה נאמר בענין על ידי הפוסקים לפנינו, ולאחר מכן הוא יכול להכריע את מסקנת הדברים.

אדם הרואה שרבו טעה בהלכה, אסור לו לפסוק כמו הפסק השגוי!

הדברים ארוכים, ובאם תרצה הבהרות ספציפיות נוספות. אשמח להפנות אותך למקורות נוספים.

בהצלחה.

בניהו.