דלג לתוכן
אני מצטט כאן שאלה ששמעתי ואולי היא שאלה מפורסמת, בכל מקרה אשמח לשמוע תשובה לגוף השאלה . גילוי נאות, אני יוצא בשאלה ובגדול לא מאמין (נכון לעכשיו) אבל אני מנסה לחקור ללא משוא פנים.
השאלה: האמונה בתורה מתבססת על המסורת בקיומו של מעמד הר סיני שבו התגלה אלוהים לכל העם ונתן בידיהם את התורה שבכתב ואת התורה שבע”פ, מאז, התורה וזכר האירוע עברו במסורת מאב לבנו. העניין הוא שבספרות חז”ל מוזכרים מקרים בהם נשתכחה התורה או חלקים ממנה מישראל עד שנמצאה מחדש או שחכם כלשהו לימדה מחדש (ראה למשל מסכת סוכה כ ע”א).
ישראל היקר, שלום וברכה!
שאיפתך לבחון את שאלותיך ללא משוא פנים – ראויה להערכה. כך יאה למבקש אמת. אני מאחל לך בכל לבי שתמיד תשאף להכיר את האמת ולחתור אליה עוד ועוד.
לגוף שאלתך:
האמונה במסורת אבותינו אכן מבוססת על רצף היסטורי – ממעמד הר-סיני ועד ימינו – בו אב מעביר לבניו את האמונה באלוקי ישראל ובייעוד היהודי, להיות לו לעם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
ההתבססות על הרצף ההיסטורי, משמעה כי אנו מקבלים כאמת היסטורית את תיאור מעמד הר סיני, מתוך שהועברה בנאמנות דור אחר דור עד ימינו.
אנו מאמינים כי מיום שניתנה תורה בסיני, העבירו העם מדור לדור ומאב לבן את סיפור המעמד, שבו התגלה האלוקים לאבות-אבותינו, בחר בהם לעם עבדיו וכרת עמם ברית שבה הם התחייבו לשמור את מצוותיו. המאורע ההיסטורי הזה הוא הבסיס לכל עולמנו האמוני, והוא מקור התוקף להלכה שאנו מחויבים לה ואשר החלה להתפתח מן המעמד ההוא עד ימינו, ועד בכלל.
אך שים לב: אין במשמע שכל הדורות שווים במידת תפוצת התורה בעם או במידת שמירתם את התורה. כל הבקי מעט בתולדות עמנו יודע היטב כי לא כל התקופות שוות. בזמנים שונים ובמקומות שונים, היו לעתים רוב מוחלט של העם עמי-ארצות, לא רק במידת ידיעותיהם את התורה אלא אף במידת שמירתה. אמנם האמונה בייעוד האלוקי, ובברית שנכרתה בסיני, ובכך שניתנה בה תורה והיא תורת משה שבידינו – אלו היו אמונות מושרשות עמוק בעם, בכל התקופות ובכל המקומות, וזו היא האמונה המבוססת על הרצף ההיסטורי.
כדרכו של עולם, יצר של שכחה שולט בבני אדם, וגם מצוקי העתים ותהפוכות הגורל מזמינים לכל אוצר ידע אנושי תהליכים ותמורות – לעתים בכיוון חיובי של שגשוג וצמיחה, ולעתים בכיוון שלילי של ניוון ושכחה. גם תורת ישראל בכלל, ואכן בתקופות מסוימות הייתה שמירה התורה וידיעתה נפוצות בעם, ובתקופות אחרות דלה ומועטה, לא אחת אף עד כדי איום על המשך קיומה. תקופת חזקיהו מתאפיינת בתפוצה מרהיבה של לימוד התורה ושמירה אדוקה של מצוותיה, ומיד לאחר מכן – בתקופת מנשה בן חזקיהו, קרן התורה יורד פלאים והעם הולך ושוכח אותה ואת מצוותיה. ושוב פעם, בימיו של יאשיהו עולה קרן התורה, וחוזר חלילה. כך דרכו של עולם.
ממילא, אין כל פלא ואין כל דופי בתיאורים הנפוצים לרוב בספרות חז”ל, על תקופות מסוימות שבהם נשתכחה תורה מישראל, כיון שהדברים אמורים על ידיעת התורה לפרטיה ועל שמירת מצוותיה, ולא על עיקר האמונה באלוקי ישראל שהתגלה לעמו בחורב ונתן להם את תורתו. ‘שכחת התורה’ המתוארת משמעה תיאור של עם שכולו עמי-ארצות, היודעים את התורה היכרות שטחית ודלה, אך אין משמעה ששכחו את אלוקיהם, שנתן להם תורה בשעה שהתגלה אליהם בסיני.
כך, למשל, דברי הגמרא בסוכה כ, א שהטרידוך. שים לב שהגמרא מתארת כיצד כל פעם שהשתכחה תורה מישראל עלה חכם מבבל וחזר וייסדה. עזרא, הלל ורבי חייא ישבו בבבל, וכל אחד בתקופתו עלה לארץ ישראל והרים שוב את קרן התורה. יש ללמוד מכך, שבכל אחת מן התקופות שהשתכחה התורה בישראל, קיים היה עדיין יישוב יהודי מפותח בבבל, שהצמיח חכמים גדולים אשר היו מסוגלים לרומם את קרן התורה מיד עם עלייתם לארץ ישראל.
אם כן אין כוונת הגמרא אלא לתאר את שכחת התורה בזמנים מסוימים במקום מסוים – בארץ ישראל. אך תמיד נמצאו אחרים שלמדו תורה וקיימו את מצוותיה, וכך הועברה מסורת התורה מדור לדור. גם אם בדורות מסוימים היא השתמרה ביד קומץ מן העם, אלו תמיד יכלו לשוב ולהשפיע על העם, כיון שגם שאר העם היו חדורים באמונה באלוקי ישראל, בהתגלותו ובתורה שנתן בסיני, כאמור, אלא שלא השתמרה התורה בידם.
*
מוכרחני לציין כי הצטערתי מאוד מן הגילוי הנאות שצירפת לשאלתך. אתה בחור צעיר וחייך לפניך, ואני מתפלא וכואב על החלטתך לוותר על המטען הערכי העצום שהנחילו לנו אבותינו.
שלושת אלפי שנות תורה יצרו לנו תבנית מרהיבה של חיי אנוש קדושים, אשר ההולכים בה הופכים את חייהם הארציים לנשגבים ובעלי משמעות, ואני תוהה מאוד על הכרעתו של אדם לוותר עליה. אמנם לעתים האתגר לא קל, והשאלות מטרידות, אך האם משום כך נאבד טובה הרבה?!
אשמח מאוד אם תרצה לשוחח על כך בהרחבה, לשתף אותי במניעים להחלטתך, ואולי, אולי, גם לבחון אותה שוב, בדרכך הראויה לשבח, לבחון הכל ללא משוא פנים.
ביקר,
יצחק ברוך
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
