שלום לך אמא מדהימה ואישה אמיצה,

לפני שאגש לשאלתך אני רוצה לשתף אותך ברושם העמוק שהותרת בי.

כבר זמן מה שהפסקתי להשיב לשאלות באקשיבה,

פשוט הגעתי לפרק “עסוק” בחיים שבו אני לא מספיקה לשבת ולנסח תשובות כראוי.

אבל כשהשאלה שלך הגיעה, מנהלת האתר ידעה שאני לא אעמוד בקסם שלך, באופייך הכל כך מיוחד שמצטייר מבין השורות.

אז מתנצלת על האיחור בתשובה, אבל הנה סוף סוף התיישבתי לכתוב אותה בתקווה שתהיה לך מועילה.

אז את נשואה כבר כמה שנים, אמא לשני ילדים. ומתארת את ההתמודדויות הפיזיות והנפשיות שלך ושל בן זוגך.

את מתארת שנקלעת לתקופה יותר מורכבת בחייך, וכשאני קוראת את תאור השתלשלות העניינים שהביאו אותך לתקופה הזו,

הדברים נראים כל כך ברורים. אני מניחה שרצף החוויות שעברת לא היה מותיר אף אחת אחרת במצב “טוב יותר”.

והעובדה שהתיישבת לכתוב ושאת מחפשת עזרה מלמדת כמה כח יש בך, גם עכשיו, כשאת מרגישה לכאורה בשפל.

את מתארת את המסע המדהים שעשית לבד ובזוגיות, את שיקול הדעת שהפעלת לאורך הדרך,

את הפניה לטיפול זוגי בכדי להצטייד בכלים לזוגיות בריאה,

ההריון, הלידה ההריון השני וכל מה שהוא הציף, ואם לא די בכל זה האירוע המפחיד עם הילדה, האישפוז

והחזרה הבייתה כאמא לשני ילדים ומציאות חיים שדורשת ממך כל כך הרבה.

רק מלקרוא את הדברים יכולתי לחוש עד כמה המצב הזה מתיש.

ואת כל כך מודעת וכל כך מתאמצת וכל כך רוצה להמשיך להחזיק בית מתפקד ומשפחה בריאה.

אני רוצה להתייחס קודם להריון הראשון,

הריון ראשון הוא חוויה מרגשת, לכל אישה. הן כאישה שזוכה לממש חלום והן כפרק חדש בזוגיות.

כל בדיקה כל התפתחות, כל שבוע שעובר מביא איתו ריגוש חדש.

אנחנו הולכות לקורס הכנה ללידה, לומדות נשימות ושאר טכניקות.

כולם סביבנו שואלים ולפעמים שואלים יותר מדי,

אבל בשלב הזה אנחנו עדיין לא יודעות לשים מעצור, זה הרי הריון ראשון ואנחנו לא יודעות לווסת את רמת החשיפה המתאימה לנו.

ואז מגיעה הלידה והתקופה שאחריה.

בתרבות שלנו לידה היא דבר שמח, רק שמח.

כשנכנסים למחלקת יולדות פוגשים אנשים מחייכים, פרחים ובלונים ורוד ותכלת,

ובאמת לידה היא אירוע משמח, כולנו רוצות לממש את החויה העצומה של להיות אמא.

אבל ויש כאן אבל גדול. לצד השמחה וההתרגשות, הפרחים הבלונים, התכלת והורוד יש גם רגשות אחרים,

יש מצב פיזי של אחרי לידה ומי שלא חוותה לידה, עם כל הכבוד, לעולם לא תבין.

יש הורמונים שמשתוללים לנו בגוף ואנו מוצאות את עצמנו בסיטואציות שלא היינו אפילו יכולות לדמיין שתתרחשנה לנו אי פעם.

ויש את תחושת האחריות העמוקה, את הילד הקטן והמתוק שתלוי בנו לחלוטין.

זו אחריות מדהימה ברמת החוויה, אך היא מביאה איתה גם הרבה חרדה.

ובתוך כל הבלאגן הפיזי-ריגשי הזה אנחנו נדרשות לא רק לתיפקוד מלא, אלא לתיפקוד מתוגבר אותו לא הכרנו עד שהפכנו לאמהות.

להנקה, החתלה רחיצה וכל השאר ו…בלי יכולת להכנס למיטה ולישון שינה ארוכה.

כל זה מדבר על “לידה רגילה” כשהכל עובר בטוב.

ועכשיו אני חושבת על ההריון והלידה הראשונה שלך,

אז נכון התרגשת וכולם התרגשו איתך, אבל גם לא ממש ידעו כמה להתרגש והיכן לעצור את ההתערבות החודרנית.

תארת, שאת מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת. בסיס הטראומה שלך נובע מחשיפה שאינה מותאמת.

והנה בנסיבות אחרות לחלוטין את חווה שוב חשיפה ושוב האדמה רועדת ולא ממש ברור איפה הגבול,

עד כמה “מותר” או “מקובל” שאנשים סביבך יכנסו לפרטים הכל כך אישיים ואינטימים שלך ושל ההריון.

ולמרות הכל, הצלחת להמשיך. אני מדמיינת אותך לוקחת נשימה עמוקה ואוספת את כל הכוחות כדי להמשיך, כדי להיות אמא כמו שתמיד רצית להיות.

היו ירידות ועליות והצלחתם לשרוד אותם ולהמשיך.

וכאן אנחנו מגיעים להריון השני, שהגיע די מהר. אולי אפילו עוד לא הספקת להרגיש את הקרקע מספיק יציבה והיא שוב התחילה לנוע.

בשונה מהריון ראשון, בהריון שני לכולנו כבר יש חוויה כזו או אחרת מהלידה הראשונה.

נשים רבות מגיעות בהריון שני לחדר לידה ומבקשות אפידורל עוד הרבה לפני שהן בשלב מתאים לאפידורל,

התמימות שמלווה אותנו בביטחה לחדר לידה בפעם הראשונה מתחלפת בפחד ויצא לי להכיר נשים שהפחד הביא אותן לסרב לחלוטין לחזור ללידה רגילה והן בחרו מראש בניתוח קסרי.

אז אם להתייחס לחווית הלידה הראשונה שלך, התחושות שלך מובנות לחלוטין.

אינני רואה בהן כל סממן ל”חולשה” או “חולי” אלא בדיוק להפך, התאור שלך מלמד אותי עד כמה את מצליחה לחיות את הכאן ועכשיו שלך, ואת מאפשרת לעצמך את מלא החוויה לא משנה מה היא.

לצד זאת, החוויה לא משתקת אותך. את יודעת היטב לחפש מענים ופתרונות לסיטואציות השונות.

אבל, כמו שתארת יצאת למסע הזה לגמרי לבד.

הניסיון לתקן את החשיפה המוגברת של ההריון הראשון הביא אותך לסגירה מוחלטת של הנושא, עד כדי כמעט סוד.

ועם הסוד הזה היית לבד.

וכשהיית זקוקה לעזרה, היית לבד.

לבד בהריון, לבד עם הפחד,לבד עם הלידה, לבד עם האישפוז של הקטנה

יותר מדי לבד.

אני יודעת, יקרה, שעשית דרך משמעותית ואני מלאת התפעלות מהמסע האמיץ שלך.

אבל כאן אני רוצה להזכיר לך, שני דברים בבקשה:

1. לקבל סיוע זו לא חולשה זו חוזקה.

2. מסע החיים של כולנו אינו קו ישר עולה או יורד, מסע החיים שלנו דומה יותר לספירלה, אנחנו עוברים בין תקופות, בין גלים.

יש זמנים שקל לנו יותר ואנחנו מרגישים את החיים זורמים בצורה מתאימה, ולכולנו יש גם זמנים אחרים, מאתגרים יותר.

בסיפור שלך המצב המאתגר נוצר דווקא מתוך ההתקדמות שלך, תראי איזו דרך עשית.

ילד שני מאתגר כל הורים, זה כבר לא “בן יחיד” שכל האנרגיה מושקעת בו, זה מצריך “חלוקה מחדש” ולימוד של התפקידים.

המצפון עובד שעות נוספות והילדים קוראים היטב את השטח.

אז מה עושים?- נעזרים. משתפים נכנסים לתקופה של אירגון מחדש. לגבי ה”איך” או “למי פונים” כצעד ראשון הייתי מציעה לך לפנות לסל שיקום ולבקש לחדש ליווי בדיור.

את כמובן לא חייבת לחזור לעמותה ממנה נפרדת, יש שרותי דיור נוספים ויש גם שרותי דיור ייחודיים לליווי סביב הורות (נסי לברר על “ציפור הנפש”).

חזרה לליווי לתקופה מסויימת תוכל לאפשר לך להתארגן מחדש והכי חשוב להפסיק להיות לבד.

כניסה של שרות תוכל גם “לשחרר” את חמותך ותאפשר לך לנהל את הממלכה שלך, תוך הגדרת גבולות שמתאימים לך.

דבר אותו את כל כך רוצה לעשות.

אם זה לא יספיק, תוכלי כמובן להעזר בצוות הדיור כדי לגשת למסגרות שיציעו התערבות או הדרכה סביב הילד.

אבל כרגע נראה לי שזה עשוי להיות הצעד הכי יעיל והוא חינם לחלוטין.

לגבי בעלך, במידה והוא יסכים לליווי מציעה לכם לשקול אם אתם רוצים ליווי משותף או נפרד (כלומר 2 שרותים שונים כאשר כל אחד מכם עובד על ענייניו שלו),

יתכן שבמצב שתארת כדאי שכל אחד יצא למסע אישי עד שתרגישו שמתאים לכם לחזור למסלול המשותף.

אני משוכנעת שהיציבות תגיע הרבה יותר מהר מהציפיה שלך.

מאחלת לך המשך הורות מספקת ומזכירה לך לשמור משהו (זמן, חוג, פנאי) שיהיה רק בשבילך, כי באמת שמגיע לך!

מקוה שהתשובה הועילה לך,