שואל נכבד מאד.

השאלות שהנך מעלה מעבר לכך שהם דנות בשכר ועונש, הם מתייחסות גם לקשר שלנו מול בורא העולם, ולהשפעת המצוות על קשר זה.

לפני שנדון בענייני השכר והעונש, שכלפיהם נאמרו דברים מפורשים בגמרא; נדון תחילה במשמעות המצב המתואר בשאלה.

המצב שבו אדם שונא את הקב"ה, הינו מצב עגום מאד, אך חשוב לזכור שגם שנאה הוא סוג של קשר. אין שום אדם סיני שאני שונא אותו, בגלל שאף אחד מהם אינו קשור אלי. אדם שאני שונא אותו, פירושו של דבר שהוא קרוב אלי, ויש לי ביקורת או טענות על אופן הקשר שלי אתו.

במלים אחרות, אם אני לא מאמין שהקב"ה קיים ויש לי קשר אליו, אין לי מה לשנוא אותו. כאשר אני שונא, אני בעצם מבטא כעס על היחסים שבינינו.

לא שזה מצב מומלץ, אבל זה עדיף מהתעלמות החמורה הרבה יותר. על פי הבנה זו ניתן להבין גמרא שעל פניה אינה מובנת. הגמרא (סנהדרין קג, ב) מתארת את מלכי ישראל ויהודה שהכעיסו את הקב"ה בעבודה זרה, וכותבת הגמרא: "כי הוא אמון הרבה אשמה וכו' ששרף את התורה וכו' אמר כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. כי אתא [=כאשר בא] יהויקים, אמר קמאי לא ידעי לארגוזי [=הראשונים לא ידעו להרגיז את ה'], כלום אנו צריכין אלא לאורו, יש לנו זהב שאנו משתמשין בו יטול אורו".

בקריאה שטחית דברי הגמרא הללו אינם מובנים. וכי אדם שאומר שאינו צריך את האור של הקב"ה מרגיז את הקב"ה יותר מאדם ששורף את התורה?? אך התשובה היא שאדם השורף את התורה [או את זוג התפילין שלו], למרות מעשיו החמורים מאד, אין כאן ניתוק קשר מהקב"ה; מפני שאם איני קשור אליו, לא אכפת לי שיהיו בעולם זוגות תפילין. אבל אדם האומר 'בורא העולם. איני צריך אותך ואת הטובות שלך!' זוהי אמירה חמורה בהרבה.

וכעת אעבור לשאלה ששאלת, האם המצוות שאדם עושה בזמן שהוא שרוי בכעס על הקב"ה נחשבות מצוות שמקבלים עליהם שכר.

ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ז) כתוב: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל וכו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה וכו', ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".

ניתן להתרשם מלשון זו שאין להקב"ה חפץ במצוותיו של הרשע. וניתן אף למצוא להם מקור בדברי הפסוק בתהלים (נ, טז) ולרשע אמר א-לוקים מה לך לספר חוקי וכו', וכן ניתן לדייק זאת מדברי הגמרא (סוטה כא, א) שעבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה.

אך לאמיתו של דבר אין זה כך, משום שאם נאמר כן, איך שייך שיהיה בן אדם בינוני [כמבואר בגמרא (סנהדרין קב, ב) על אחאב שהיה שקול], שמצוותיו ועבירותיו הינם מחצה על מחצה, והלא המצוות שעשה אינם נחשבות מצוות? ועוד שאם כן היאך הוכיחה בגמרא (יומא פו, א) שהעושה תשובה מאהבה הזדונות נהפכות לזכויות, מכך שכתוב שהחוזר בתשובה יחיה, והלא יתכן שכוונת הפסוק שהוא יחיה בשל מצוותיו שיעשה מכאן ולהבא?

שאלות אלו הטרידו אחרונים רבים [ראה בדרושי הנודע ביהודה, אהבת ציון, דרוש ב, ד"ה וזהו; שם משמואל, ר"ה, עמ' סט, קד; ובהקדמת עין יצחק, ח"א, אות מז; ובהקדמת הבית הלוי על התורה].

והיו שרצו לחלק בין מצוות שבין אדם למקום, לבין מצוות שבין אדם לחברו [כתר המלך על הרמב"ם]. אולם לאמיתו של דבר נראה שאין כלל קושיה.

בכל מצוה שאנחנו עושים יש שני חלקים: חלק של חיוב המוטל עלינו, וחלק של קרבת ה' הנוצרת ממעשה המצווה. לאחר עשיית מצוה, מתקשר האדם להקב"ה ונמשכת עליו רוח טהרה [המסייעת לו לעשות עוד מצוות – מצוה גוררת מצוה].

כלפי רוח טהרה זו, התבטא הרמב"ם ואמר שכאשר האדם הינו רשע, אין הקב"ה ממשיך עליו רוח טהרה לאחר שעשה את המצווה. משום שטהרה זו מגיעה מקרבה, ואדם זה מרוחק מה' [כמובן שאם הוא יתאמץ ויקרב את עצמו לה' הוא יצליח, אך מצד הקב"ה לא יושפע עליו רוח טהרה זו]. אבל ברור שהוא מחויב בעשיית המצוות כמו כל יהודי. והוא יקבל עליהם שכר. אך השכר של קרבת ה' תלוי ועומד עד הרגע שהוא יחזור בתשובה, שאז הוא יזכה בקרבת ה' זו, בעוצמה שצדיקים גמורים אינם זוכים לה (ברכות לד, ב; סנהדרין צט, א).

וזו כוונת הגמרא בסוטה שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שאין בכח העבירה לדחות את קרבת ה' הנוצרת מלימוד התורה. וכמו שמבואר בחז"ל (ירושלמי, חגיגה פ"א ה"ז; פתיחה דאיכה רבה, אות ב) שהקב"ה אמר 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב'.

באשר לאבדן מצוות שנעשו בעבר – בגמרא (קידושין מ, ב) מבואר שאדם המתחרט על מצוות שעשה מאבד את שכרן. ולכאורה קשה היכן הצדק והיושר? וכי זה הגון להעניש אדם ששמונים שנה עשה מצוות, וברגע אחד של שטות ותהיה על המצוות, הוא יאבד את שכרן??

אך התשובה לכך הינה שאדם שמתחרט על מצוות שעשה, בעצם הוא מואס בקשר שלו עם הקב"ה. במקום להיות קשור להקב"ה, הוא מתחרט על כך שהוא התקרב אליו. התנהגות זו כמוה כהתעלמות מהקב"ה, החמורה עשרת מונים מכעס על הקב"ה, ולפיכך אין אדם זה זכאי לקרבת ה'.

לסיכום: המצוות שהאדם עושה יוצרות קשר וקירוב לה'. כל זמן שאדם נשאר קשור לה', גם אם בקשר טעון, עדיין הוא בעניינים, ולא אבדה תקוותו. מצוות שאדם עושה מתקבלות אצל ה', גם אם לעיתים עקב מעשי האדם אין הם יוצרות קרבה מצד ה'.

בניהו