שלום לשואלת

מתוך קריאה ראשונית, מהירה – מהירה מדי – של שאלתך, הבנתי שהשאלה היא האם יש רבנים שמתירים שימוש באינטרנט ‘לצרכים פרטיים’. בהתאם לכך התחלתי לכתוב את התשובה; אולם בקריאה שניה מתברר שהשאלה עמוקה יותר ומדויקת יותר: ‘האם יש רבנים יראי שמים שמכירים בצורך של השימוש באינטרנט לא רק לצורך פרנסה, אלא גם לצרכים פרטיים’. לא ‘האם הם מתירים’ אלא ‘האם הם מכירים בצורך’.

זוהי שאלה עמוקה, משום שהיא מתבוננת בהלך הנפש של ההכרעה באיסור והיתר: פעמים רבות שחילוקי הדעות הם פחות בשאלת חומרת האיסור אלא בהכרה בצורך המסוים. מה שנחשב בעיני האחד צורך, בעיני חברו נחשב למותרות, לבזבוז זמן, לעיסוק תפל ושפל, וממילא, בבעיה הקטנה ביותר שנוצרת – זה נהפך לאסור. העובדה שרב פלוני מתיר דבר מסוים לצורך מסוים ואילו רב פלוני אוסר, אינה משום שהמתיר מקל יותר בחומרת האיסור, אלא שהוא מתייחס יותר ברצינות לצורך שלשמו הוא מתיר.

היא עמוקה גם משום שהיא נוגעת ברבדים חבויים של השיח, הן הרבני/הלכתי והן הציבורי/השקפתי, בפרט בנושא של השימוש באינטרנט. השיח הגלוי עוסק בשאלה של נזקים, סכנות, חששות – כל אלו ודאי קיימים וחשובים ביותר; אבל הוא מכסה על השאלות בדבר עצם המשמעות של מציאות האינטרנט בעולם. פעמים רבות ניתן לשמוע ויכוח כזה:

– ‘את יודעת איזה דברים נוראים יש באינטרנט’? יש שם הרי את כל התועבות שבעולם!

– אבל כמה דברים טובים יש באינטרנט? כמה אנשים שומעים שיעורי תורה בזכותו? כמה חסד נעשה באמצעות קבוצות פייסבוק?

על מה הויכוח? יתכן שצד אחד כופר בעובדות שהצד השני מציג (לא סביר, בדרך כלל); יתכן שהויכוח הוא על המימדים של העובדות, או על החומרה/החשיבות שלהן. אבל בהתבוננות קצת יותר מעמיקה נראה שיש כאן פער עמדות עמוק: מהי המשמעות של קידמה, של שכלול טכנולוגי, של פיתוח האמצעים העומדים לרשותו של האדם. מאד קל לראות את החסרונות שבאינטרנט ומאד קל לראות את המעלות שלו. השאלה על מה להסתכל תלויה בשיפוט הקודם של הפלא הזה לכשעצמו: האפשרות לחבר את כל העולם, לתקשר עם כל העולם, להיחשף לכל כך הרבה דברים חדשים ולא מוכרים – מה העמדה הנפשית שלנו בקשר לזה? האם אנחנו אדישים? מתנגדים? מתלהבים? העמדה הנפשית הזאת מנתבת את המבט שלנו לעבר התוצאות, האם אנו רואים את החיוב או את השלילה, את המעלות או את החסרונות.

*

התובנה הזאת יכולה לפתוח לנו פתח מעניין בהבנת הסיפור הידוע על רבי שמעון בר יוחאי. הוא מופיע במסכת שבת דף לג עמוד ב. הבה נקרא אותו:

ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב איתם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם: תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג.

הלכו רשב”י ובנו התחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה אשתו מביאה להם לחם ומים. כאשר הגזירה החריפה והסכנה גדלה, אמר לבנו: נשים דעתן קלה, אם יענו אותה היא עלולה לגלות את מחבואנו.

הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין. והיו פושטים את בגדיהם ויושבים עד צווארם בתוך החול. כל היום למדו תורה. בזמן התפילה התלבשו והתפללו, ואחר כך חזרו ופשטו בגדיהם. ישבו 12 שנה במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר: מי יודיע לרשב”י שמת הקיסר ובטלה הגזרה?

יצאו וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנותנים עיניהם בו – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.

חזרו. ישבו 12 חודש. אמרו: משפט רשעים בגיהינום 12 חודש.

יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו. כל מקום ששרף רבי אלעזר, ריפא ר’ שמעון. אמר לו בני, די לעולם אני ואתה.

בערב שבת בין השמשות ראו זקן שרץ ואוחז בשני ענפי הדס. אמרו לו: בשביל מה הענפים? אמר להם: לכבוד שבת. שאלוהו: והלא מספיק לך הדס אחד? ענה להם: אחד כנגד ‘זכור’ ואחד כנגד ‘שמור’. אמר ר’ שמעון לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. נתיישבה דעתם.

שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו ויצא לקבל את פניו. נכנסו לבית המרחץ- לרחוץ, היה- רבי פנחס- מסייע לרבי שמעון לתקן ולסדר את בשר גופו, ראה שיש בעורו בקעים וסדקים עמוקים התחיל רבי פנחס לבכות, והיו נושרות דמעותיו על עורו של רבי שמעון, ומכאיבות לו מאוד. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילו לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך. שבתחילה כשהיה מקשה רבי שמעון בן יוחאי קושיה, היה מיישב אותה רבי פנחס בן יאיר בתריסר תשובות, לבסוף כשהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה, היה מתרץ לו רבי שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה יישובים.

אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא – איזיל אתקין מילתא, דכתיב ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? – אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי – טהריה, וכל היכא דהוה רפי – צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! – אמר לו: אילמלי (לא) היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו – יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה. נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות.

הסיפור הזה ידוע מאד והוא מכיל בתוכו סיפורים ורעיונות מרכזיים ומשמעותיים שמהדהדים רבות בתודעה החינוכית שלנו. אבל אני מבקש ללכת בכיוון מעמיק יותר, כזה שמארגן את הסיפור כולו סביב רעיון מסוים, מתחילתו עד סופו, וככל האפשר על כל פרטיו, וכדי לעשות זאת אשתמש בשאלה שהבאת לפתחנו. (הכיוון הזה אינו חדש, אבל הוא יתנסח בהתאם לנידון שלנו). אני חושב שהפרשנות שניתן כאן לסיפור גם תהפוך את הסיפור ליותר מובן ויותר מאיר, אבל גם היא תתן לנו איזו שהיא נקודת יציאה לדון בשאלה ששאלת.

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם: תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס.

‘אומה זו’ – הרומאים, כמובן, ששולטים בארץ ישראל. הרומאים לא ‘שלטו בארץ’ כמו הבריטים, ואפילו לא כמו הטורקים… הרומאים שלטו בישראל ביד קשה עד לפרוץ המרד הגדול; כשפרץ המרד הם טבחו ביהודים ללא רחם, וכמובן – החריבו את בית המקדש; במרד בר כוכבא הם מילאו את הארץ בדמם של בני ישראל באכזריות שלא תתואר. ‘והידים ידי עשו זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו’ (מסכת גיטין). לומר עליהם ‘כמה נאים מעשה של אומה זו’ זו בהחלט אמירה מפתיעה ומחודשת, אולי גם תמוהה. זאת ועוד: ‘מעשיה הנאים’ של האומה הרומית הם בתוך אותו הקשר של הכיבוש: הרומאים תיקנו גשרים ומרחצאות כחלק מהשליטה שלהם בארץ ישראל וכדי להפוך את ארצנו למתקדמת ומודרנית כיאה לקולוניה רומית, ועל כל זה אומר רבי יהודה – מה נאים מעשיהם של אומה זו!

מה תגובתם של חבריו של רבי יהודה לנוכח אמירה מפתיעה כזאת? רבי יוסי שותק. מה מביעה שתיקה זו? יתכן שהיא מביעה הסכמה (‘שתיקה כהודאה’), או התנגדות – שתיקה רועמת; אבל סביר יותר שהיא מביעה את מה שהיא: חוסר עמדה. קשה להסכים, אך קשה גם להתנגד – בסופו של דבר, אלו דברי טעם.. אי אפשר להתכחש ל’מעשיה הנאים’ של ‘אומה זו’. זהו לא רק העובדה שהחיים נהיו טובים ונוחים יותר: הרומאים למעשה הפכו את ארץ ישראל למדינה מתקדמת עם תשתיות מודרניות. זהו הגשמה של אידיאל נשגב – של יישוב ארץ ישראל, של נתינת מקום משמעותי לארץ ישראל כמדינה מפותחת. אולי אפילו ניתן לראות בזה קידוש השם, בכך שהארץ שאותה הוא נתן לבניו נהפכת למקום יישוב מתוקן, מפותח ומתקדם. איך מיישבים בין שתי כיווני המחשבה הסותרים הללו? רבי יוסי כנראה מוצא את עצמו נקרע בין שתי העמדות והוא מעדיף לשתוק.

‘נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר’:

‘נענה רבי שמעון’ – אולי הכוונה היא: נענה לאתגר שרבי יהודה הציב לפתחו. נענה הוא גם במשמעות של הפרת שתיקה. הוא בקע את מעטה השתיקה של רבי יוסי, בהבעת עמדה נחרצת המתנגדת לדבריו של רבי יהודה:

‘כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם: תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס’.

איני יודע מה בדיוק כוונת רבי שמעון. האם הוא מסכים עם הטובה שהביאו הרומאים אך טוען שאין צורך להכיר להם טובה על כך? יתכן. אך עובדה היא שרבי שמעון מוצא גם היבטים שליליים באותה קידמה: הזנות כמובן, וגם המכס – המס הרומאי המכביד והשנוא (מה שהוביל למרד הגדול ולחורבן בית המקדש), ואולי אף העידון מתפרש כאן כמין שקיעה מוגזמת בהנאות החומר. רבי שמעון מוצא, איפוא, היבטים שליליים גם במעשיהם של הרומאים ולא רק בכוונותיהם. נראה שרבי שמעון היה מעדיף לוותר על כל אותה קידמה רומאית, על השווקים, הגשרים והמרחצאות.

לפני שנמשיך עם הסיפור ברצוני לשים כאן נקודה קטנה שתשמש אותנו בהמשך:

הדברים האלו כמובן נאמרו על רקע ריאלי, הרומאים, בתי המרחץ – הם עובדות היסטוריות שהתרחשו באותן תקופה ואליהן התייחסו החכמים. אך יש להן גם מימד א-היסטורי, שלובש צורה ריאלית משתנה מדור לדור. הרומאים הם העולם הגויי, המתירני, השקוע בחיי החומר – מה שאנו קוראים היום: העולם המערבי. השליטה שלהם בארץ ישראל, כיום איננה שליטה פיזית מדינית, אך הם שולטים בנו שליטה תרבות ומנטלית באופן שקשה להכחיש..

השליטה הזאת מביאה לארץ ישראל קידמה ופיתוח עצומים: הן לארץ ישראל הפיזית, שהופכת למעצמה של כלכלה וטכנולוגיה, והן לארץ ישראל הרוחנית, לבית המדרש, מהיבטים שונים. החל מיכולות טכנולוגיות ללימוד תורה, לריבוי תורה – כולל ספרים מוזלים ובשפע, כתבי קדמונים, תנאים נוחים ללימוד בישיבות ובבתי המדרש, וכמובן המחשבים על מאגריהם התורניים והזמינות של הקריאה, הכתיבה וההדפסה. ומי מדבר על שפע המידע והלמידה דרך האינטרנט…

כמה נאים מעשיה של אומה זו!

אבל רגע? מה עם המדע הכפרני? הטלוויזיה? הסרטים המק(ו)לקלים? ו ה א י נ ט ר נ ט ?

האם לא זהו ‘שווקים להושיב בהן זונות’? ‘מרחצאות לעדן בהן את עצמם’?

*

נשוב ונמשיך בקריאת הסיפור:

‘ הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג. הלכו רשב”י ובנו והתחבאו בבית המדרש’.

יש מקום לתהות על הבחירה של רשב”י להתחבא בבית המדרש. האם אכן זהו המקום הבטוח ביותר? האם הרומאים לא יעלו על דעתם לחפש שם (האם לא ידוע להם שבית המדרש הוא ביתו השני של רבי שמעון?), הלא כל יהודי שיישָאל היכן נמצא רבי שמעון יעלה את האפשרות שהוא בבית המדרש! איני יודע תשובה לשאלה זו במישור הפשטי של הדברים. אך אולי, בנקודה זו נפתח סדק קטן שדרכו ניתן לראות גם היבט נוסף של הסיפור: גזירת המוות על רבי שמעון מבטאת את לא רק את הפחד מפני המוות הגופני’ אלא גם מפני המוות הרוחני. השאיפה של הרומאים להמיתו בעבוד עוינותו לקידמה ולמודרנה הרומית שחדרה לארץ ישראל, יכולה לבטא את האיום הרוחני שנשקף לו מאותה קידמה: אין רבי שמעון יכול לחיות במקום כזה, בארץ שנהפכת ליותר גשמית וליותר עסוקה ב’חיי שעה’. האוירה הזאת מזהמת את האטמוספירה הרוחנית שרבי שמעון רוצה לחיות בתוכה. להיכן הולך רבי שמעון להתחבא מפני כל זה? בבית המדרש. במקום שבו הרוח שולטת. במקום אליו לא נכנסת הקידמה, במקום שעסוקים בחיי עולם.

בנקודה זו הופכת ההתרחשות הספציפית שהיתה לרבי שמעון מול הרומאים להתרחשות משמעותית ונצחית. רבי שמעון כמייצג את היהודי, את עושרו הרוחני ודלותו הגשמית, אל מול הרומאים, המיצגים את הגוי, העשיר, המפותח והמתקדם אך העני ברוח. היהודי בורח מפני הגוי אל בית המדרש, שם, בין הספרים, הסטנדר וארון הקודש, הוא מוצא נחמה ומרגוע מפני האיום של העולם שמבחוץ.

הדבר נכון כלפי כל תקופת הגלות, אבל הוא מתאר במדויק את ההתמודדות של הדורות האחרונים, ובמיוחד של עשרות השנים האחרונות. מעולם לא היווה בית המדרש מחבוא כל כך משמעותי כמו בדורותינו, ובדור האחרון הוא הפך, בקרב הציבור החרדי, לברירת מחדל של ממש. הישיבות והכוללים הפכו ל’עיר מקלט’ ענקית: חלקים גדולים נטשו את העולם שמבחוץ כמעט באופן טוטאלי – לא רכישת השכלה, ואפילו לא רכישת ידע מקצועי. גברים רבים אינם עובדים כלל לפרסתם, משום הצורך להתחבא בבית המדרש, מהעולם החומרי והמודרני שבחוץ.

דווקא תופעה זו שהיא חדשה וגם מצומצמת יחסית, מאירה את המשך הסיפור של רבי שמעון ברובד הנוסף שלו:

‘כל יום הייתה אשתו מביאה להם לחם ומים’. אותם גברים שמתחבאים בבית המדרש כדי לא להיחשף לעולם, נאלצים לקבל את הפרנסה מידיהם של נשותיהם. הן הולכות לעבודה בשביל להביא לחם ומים לבעליהן שבבית המדרש.

אם נמשיך עם ההקבלה לתקופתנו נמצא גם את המשך הסיפור רלוונטי ביותר:

‘ כאשר הגזירה החריפה והסכנה גדלה, אמר לבנו: נשים דעתן קלה, אם יענו אותה היא עלולה לגלות את מחבואנו’.

ככל שהרומאים – העולם הגויי, המודרנה – שוטפת יותר את הסביבה, ועצמת החדירה שלה לחיינו מתגברת, ההסדר של ‘האשה בחוץ – הבעל בבית מדרש’ אינה מהוה עוד הגנה הרמטית. האשה, בתפקידה כ’צינור’ מהעולם שבחוץ, לעבר הבעל, מעבירה איתה לא רק לחם ומים אלא גם את העולם הגויי עצמו. ה’סינון’ אינו עומד בלחץ.

הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין. והיו פושטים את בגדיהם ויושבים עד צווארם בתוך החול.

על מנת להתגונן מפני הלחץ של העולם שבחוץ אין לרבי שמעון ברירה אלא להתנתק מהציוויליזציה וללכת למערה. למקום ששם עוד לא הגיעה הקידמה הרומאית. אין שם כמובן לא מרחצאות, לא גשרים ולא שווקים. אבל הבעיה היא שאין שם תנאי חיים מינימליים, והקדוש ברוך הוא עושה לו נס ובורא לו עץ חרוב ומעיין. מדוע דווקא עץ חרוב? אולי בשל היותו מאכל פשוט (כמו שמוצאים, לדוגמא, במסכת ברכות: ‘כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת’) ורבי שמעון הלא רוצה חיים פשוטים, עניים בחומר ועשירים ברוח. אולי גם הקב”ה אינו חפץ לעשות לו נס מעבר לקיום המינימלי. אפילו בגדים אין אפשרת כמעט ללבוש שם. (גם בכך ניתן למצוא משמעות עמוקה: מי שבורח מהעולם בשביל לעסוק ברוח, אל לו לצפות מאת ה’ שיספק לו יותר מכדי קיום מינימלי. יש גם רמז לכך בדברי הרמב”ם בסוף ספר זרעים ‘כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו’. דבר המספיק לו – עץ חרובים ומעיין).

אבל כמו בכל סיפור טוב, יש שלב שבו מתרחש היפוך – ‘טוויסט’:

רבי שמעון ובנו יוצאים מהמערה לאחר 12 שנה של ניתוק מהעולם החומרי, 12 שנה של התקדשות והזדככות. ומה מתרחש אז?

יצאו וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנותנים עיניהם בו – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.

מדרגתם הרוחנית של רבי שמעון ובנו אינה מאפשרת לעולם חומרי להתקיים. הם אינם רואים בו טעם: הוא תפל כל כך, זמני ושפל. רואה זאת הקב”ה ואומר להם לחזור למערה כדי שלא ייחרב העולם – מקומה של מדרגה רוחנית זו אינה בעולם של יישוב.

חזרו. ישבו 12 חודש. אמרו: משפט רשעים בגיהינום 12 חודש.

ההיפוך כאן מפתיע ביותר: רבי שמעון ובנו מפרשים את הישיבה במערה כעונש, ולא סתם עונש אלא כישיבה בגיהנום!

יצאו. כל מקום ששרף רבי אלעזר, ריפא ר’ שמעון. אמר לו בני, די לעולם אני ואתה. בערב שבת בין השמשות ראו זקן שרץ ואוחז בשני ענפי הדס. אמרו לו: בשביל מה הענפים? אמר להם: לכבוד שבת. שאלוהו: והלא מספיק לך הדס אחד? ענה להם: אחד כנגד ‘זכור’ ואחד כנגד ‘שמור’. אמר ר’ שמעון לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. נתיישבה דעתם.

הישיבה השניה במערה, שאותה הם ראו כעונש על החרבת העולם, שינתה את ההסתכלות של רבי שמעון על העולם. העולם אינו מקום לחיי רוח בלבד: די לו בכך שיש מעטים כרבי שמעון וכרבי אלעזר שעושים כך, בשביל להצדיק את קיומו. השאר – יכולים לעסוק בחיים של חומר. וגם הם – ההצדקה למעשיהם היא השבת, שבה נחים כולם ממעשיהם ועוסקים ברוח, וכן החביבות שלהם למצוות.

לאלו חיים חומריים מסכים כעת רבי שמעון? האם רק לחיים של זריעה וחרישה, או שמא, בעקבות ההבנה שחיי החומר חשובים גם הם, השתנתה תפיסתו על הקידמה הרומאית, של מרחצאות, גשרים ושווקים? אולי עולם כזה, שהקב”ה אינו חפץ בהחרבתו, הוא עולם שהקב”ה חפץ בשכלולו? הגמרא אינה מספרת. אבל אולי היא נותנת רמז: המקום הראשון שאליו פונה רשב”י, להתרפא מהישיבה הממושכת בחול – הוא לא אחר מאשר בית המרחץ. האם הוא מאותם מרחצאות שהתקינו הרומאים? אין הכרח; אבל גם לא בטוח שיהיה נכון להתעלם מהרמז הספרותי שבכך.

אבל העיקר נמצא בהמשך הגמרא:

אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא – איזיל אתקין מילתא, דכתיב ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני?

רבי שמעון רוצה לתקן איזה דבר בעיר, והוא שואל מה ניתן לתקן. אבל מהו המדרש שהגמרא בוחרת להביא בהקשר הזה? ‘מטבע תיקן להם, שווקים תיקן להם, מרחצאות תיקן להם’. לפחות לגבי שווקים ומרחצאות, הרמז הוא ברור. אותו רבי שמעון שמזלזל בשווקים ובמרחצאות שהתקינו הרומאים, כעת הולך בדרכי יעקב אבינו שתיקן שווקים ומרחצאות. ההיפוך שמתרחש באותה בת קול של ‘להחריב עולמי באתם’ ואחריה בהכרתו של רבי שמעון עצמו ש’די לעולם אני ואתה’ ממשיך עד לסגירת מעגל שלם: הזלזול בשווקים ובמרחצאות – הבריחה למערה – ניכור מוחלט בחיי המעשה – חזרה למערה – הכרה בחיי המעשה – תיקון שווקים ומרחצאות.

*

כבר בפתיחת הסיפור ניסינו לראות את היחס המורכב של חכמינו לקידמה. רבי שמעון אינו מזלזל בה באופן ישיר: הוא אינו אומר ‘מה ערך יש בשווקים ובמרחצאות’ אלא מוצא בהם שימושים ומטרות פסולות. ובכל זאת, סגירת המעגל מוכיחה, שסדרת ההתרחשויות שמגיעה בעקבות אותה אמירה, נעה סביב ההכרה בחשיבות אותה קידמה, של תיקון מרחצאות ושווקים. אולי תכליתו של הסיפור לומר לנו שקידמה אינה ‘פרוייקט חילוני’: לרומאים אין ‘מונופול’ על תיקון שווקים ומרחצאות, יעקב אבינו עשה זאת מאות שנים קודם לכן.

אולם הסוגיא אינה מסתיימת כאן. נפנה לדברי רבי שמעון עצמו במסכת ברכות:

תנו רבנן: ‘ואספת דגנך’ מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר ואספת דגנך: הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר’ ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן, שנאמר ואספת דגנך.

רבי שמעון חוזר ומהדהד כאן את דבריו ביציאתו מהמערה, לנוכח המראה של אנשים החורשים וזורעים: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? ובלשונו כאן: תורה מה תהא עליה? רבי שמעון לא חזר בו לחלוטין , איפוא, מהתפיסה שחיי העולם הזה דוחקים את חיי העולם הבא; שחבל לבזבז עליהם את הזמן. אלא שהוא מכיר במציאות שבה העולם הזה נמצא במרכז. הוא קורא לזה ‘אין ישראל עושים רצונו של מקום’, אבל אין כוונתו שישראל אינם מקיימים את המצוות: הלא הפסוק ‘ואספת דגנך’ נאמר כשכר על ‘אם שמע תשמעו אל מצותי’! ‘אין עושים רצונו של מקום’ מדבר על דרגה גבוהה ביותר. דרגה של ‘די לו לעולם אני ואתה’. או כדברי הגמרא בברכות שם: הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם. אין זו דרך לרבים, בעבורם העולם הזה משמעותי ומחייב הקדשת זמן.

*

נוכחנו איפוא בגישתו האמביוולנטית של רבי שמעון על העולם הזה, על חיי שעה, על שווקים, מרחצאות וגשרים, ועל פרויקט הקידמה ושכלול העולם. נדמה כי גישה זו מלווה את תודעתו של עם ישראל במשך הדורות – גישה שאינה חד משמעית, אינה מוסכמת ואינה ברורה דיה: היא נעה בין מקומות וזמנים שונים (די אם ניזכר בספרד של תור הזהב בספרד, והפער העצום שבינה ובין אשכנז של אותה תקופה) ומאופיינת במסרים סותרים ועמומים.

כזאת היא איפוא גם הגישה המקובלת כיום בציבור שלנו. גישה שמכילה התייחסויות רבות ומגוונות לעולם הזה, ומתחלקת בין מגזרים ותתי מגזרים שונים, ובין דיבורים המתאימים לבית המדרש – אותו בית מדרש שבו הסתתר רשב”י מהרומאים מתקני השווקים – לבין דיבורים של מחוץ לבית המדרש. וכפי שראינו בתחילת הסיפור: בית המדרש גם הוא אינו מרחב סגור לגמרי מפני העולם הזה: כדי להגיע להגנה מוחלטת יש לברוח למערה, לחיות בתוך חול ולאכול מעץ חרובים ואמת מים הנבראים בנס. וכיצד מגיבים מתוך המערה על חיי העולם הזה? בניכור מוחלט, חוסר משמעות טוטאלי עד כדי חורבן.

חשוב גם לזכור את שיטת רבי יהודה שהתחלנו בה. הוא אינו מציג גישה אמביוולנטית כלל ועיקר: מבחינתו הקידמה הטכנולוגית היא דבר טוב, גם אם היא מגיעה ממקום פסול כמו הרומאים. חדירתו של העולם הגויי לתוך המרחב היהודי בעיניו היא דבר מבורך ככל שהיא משכללת אותו. הדים לגישה זו נוכל לראות בציבור הדתי לאומי. שם רבנים יראי שמים ומדקדקים במצוות אינם נמנעים כלל משימוש באינטרנט, או בכלל ממעורבות בחיי קידמה ותרבות. באופן מרוכך יותר היא קיימת גם בחסידות חב”ד, בעקבות תפיסתו של הרבי האחרון (תפיסה מהפכנית אף ביחס לחב”ד עצמה, ואכמ”ל). לעומת זאת בזרם המרכזי של הציבור בחרדי, בגישה הרשמית והממסדית, המסר השולט אינו כזה, אלא נע על גבי רצף מסוים בין שלילה מוחלטת לבין הכרה שבדיעבד.

אמרנו ששורשי הגישה הזאת ברבי שמעון; אם כן, אולי יש לשייך לכאן את דברי אביי ‘הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם’, או בלשון רבי שמעון עצמו ‘די לעולם אני ואתה’. הגישה הרשמית, לפחות בציבור שלנו, אינה מדברת בשפה של רבים אלא בשפה של מעטים. (מעניין לדון מהי סיבת הדבר. אולי משום היותנו קבוצת מיעוט). היא מדגישה את ‘חיי עולם’, את ‘תורה מה תהא עליה’, ואת ‘שווקים להושיב בהן זונות’. כפי שנכתב לעיל, זוהי גישה אחת ששורשה בניכור כלפי חיי החומר והקידמה. אבל זוהי נחלתם של מעטים. הרבים, לעומת זאת, עושים כרבי ישמעאל שמקדישים זמן לחיי שעה, ונהנים ממעשיה של ‘אומה זו’. אלא שהרבים הם דוממים, אינם עומדים כרבי יהודה בשעתו שהכריז על עמדתו בקול. אולי הם דומים יותר לרבי יוסי ששתק.

האמביוולנטיות הזאת שמתבטאת בין השאר בפער שבין הדיבור וההצהרה לבין החיים בפועל, מביאה בסופו של דבר לאחריות גדולה יותר של הפרט על חייו שלו. אין לו לצפות לאישור רשמי על אופן השימוש שלו באינטרנט כמו על הרבה דברים מאורח חייו, משום שטבעם הוא להיווצר מתוך המתח שבין העולמות, מתוך המבוכה שיש מול ‘מה נאים מעשיה של אומה זו’ לבין ‘עשו שווקים להושיב בהן זונות’. בין ‘מניחים חיים עולם ועוסקים בחיי שעה’ לבין ‘להחריב עולמי באתם’.

ניתן להמשיל את תפקידו של הפרט בהקשר זה, לתפקיד של טייס הנוהג במטוס. בשונה מרכב הנוסע בכביש, אין לו נתיבים מסומנים, שלטים וציוני דרך חיצונים. עליו למצוא את הדרך הנכונה בכלים הפנימיים שלו, בידע או במכשירים הנמצאים אצלו. בכל הנוגע לצרכים המדויקים שלשמם את משתמשת באינטרנט, האם להכיר בהם כצרכים חיוניים, ועד כמה – בכל הנוגע לזה עלייך למצוא את התשובה אצלך, כי אין בהם כביש סלול עם שלטים ברורים.

זה לא הופך את זה ליותר קל. לא מבחינה טכנית, כמובן – למצוא את התשובה בכוחות עצמנו ולא לעשות לה ‘מיקור חוץ’; אבל בעיקר חשוב לשים לב שזה לא יותר קל מבחינה מהותית – העדר כללים סמכותיים חיצוניים אינו מעיד על קלות השאלה: הוא מעיד על היותה עמוקה ופתלתלה מדי בשביל תשובה חד משמעית וחותכת.

אני מאחל לך ולכולנו שנדע לכלכל את מעשנו בתבונה, ביושר, באמת פנימית וביראת שמים.

יצחק