שלום וברכה

שמחה גדולה עבורי לענות על השאלה שהעלית. הענין של מעמד הנשים ביהדות צריך הסבר, אמנם בדרך כלל כשאני רואה שאלות על כך, אני נוטה להסתייג מלענות עליהם. כעת אני שמח מאד לענות, ואסביר מדוע.

אחת מן הבעיות במענה על מושגים ביהדות המתנגשים עם התפיסה המוסרית העכשווית, נובע מכך שליהדות יש תפיסה כוללת רחבה על העולם, ועל תפקידנו בו. רק מי שמודע ומאמין לתפיסה היהודית, יכול להבין מדוע אין התנגשות בין המוסר לבין המעמד של הנשים ביהדות, וכיוצא בזה על שאר נושאים הנראים בתפיסה העכשווית כמתנגשים עם המוסר או עם שאר ערכים. אך מי שהאמונה שלו היא לא יהודית, לא יבין את המענה היהודי. לצערי יש כאלו שמנסים לענות נקודתית על שאלה זו או אחרת גם למי שלא מאמין בתפיסה הרחבה, התשובות הללו בדרך כלל לא נכונות ומפרשות חלק מן המקורות בדרך מעוותת, העיקר שהקושיא לא תהא קשה. אני לא מאלו שאוהבים לענות כך, לדעתי לא נכון לקרב את הדברים למי שלא מאמין, כשזה בא על חשבון שינוי כי הוא זה מן האמת. ולכן בדרך כלל אני נמנע מלענות על מעמד האשה ביהדות ועל כיוצא באלו, כי אני חש שהשואל רוצה לקבל תשובה נקודתית, ולא מוכן לשינוי תפיסה רחבה יותר. זה לא רק בנושא הזה כמובן, זה נוגע לעוד מצוות ואיסורים שיש בהם תועלת גשמית עכשווית ויש נטייה להראות את התועלת הזו ולהסביר שזה טעמם של מצוות או של האיסורים, בזמן שפעמים והתועלת הזו מיקרית ולא קשורה לעיקר הטעם של האיסורים או המצוות, ולא זו בלבד, זה מחטיא את העיקר, זה הופך את הקיום לגשמי וחסר ערך גבוה רוחני, זה מנמיך את מעשי המצוות במקום לתת להם מעמד גבוה יותר ערכי יותר, והעיקר, שצריך לומר את הטעם האמתי.

הפעם, שמתי לב מתוך שאלתך, שאת מוכנה לשמוע תפיסה רחבה יותר, ולא רק תשובה נקודתית, את שואלת מכמה כיוונים, וניכר שאת שואלת ממקום מאד מעמיק ונכון, ולכן שמחה רבה בשבילי לעמוד על המדוכה ולהסביר את הנקודה המאד כאובה הזו, של מעמדן של הנשים ה”לכאורה” נחות על פי היהדות.

ובכן, לפני שאסביר מה שנראה לי בענין חשוב לי להבהיר נקודה נוספת. כשעוסקים במקורות ביהדות העוסקים במעמדן של הנשים יש לחלק בין מקור מדברי חז”ל הקדושים, לבין רעיון [וורט] הנאמר על ידי מאן דהוא, זה נכון לא רק בנושא הזה כמובן, זה נכון בכל תחום, יש רעיונות נחמדים שנכתבו או נאמרו על ידי דרשנים, הרעיונות לא תמיד בהכרח נכונים, פעמים והם נאמרו לשם מליצה בעלמא, פעמים לחידודא בעלמא, לפלפול, וכיוצא באלו. הרעיונות הללו לא תמיד בהחלט מתאימים לרעיונות יסודיים ביהדות, ואין צורך להסתדר עם כל “וורט” שנאמר אי פעם. צריך להסביר את דברי חז”ל ודברי רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים שעל פיהם אנו חיים. ודבריי יהיו על פיהם. דבר נוסף חשוב לדעת, כי כדאי לבדוק כל מקור וללמוד אותו לעומקו רק כך יהיה ניתן להבין באמת מה נאמר שם, אז לפעמים מגלים שמה שנשמע מאד מזלזל הוא בכלל לא מזלזל, אלא להיפך, דווקא מכבד. צריך ללמוד גם את השפה ואת שימוש המושגים.

לדוגמא אביא את מה שהבאת פירוש כי “של נעליך מעל רגליך” הכוונה שנאמר בזה למשה לפרוש מאשתו. הרי שהאשה משולה לנעליים. הפירוש הזה הוא לא פירוש סתם, הוא כתוב בזוהר הקדוש וזה לשונו: (במדבר פרשת חקת מאמר שלף איש נעלו): “וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ וְגוֹ’. וְכִי אֲמַאי נַעַל הָכָא. אֶלָּא אִתְּמַר, דְּפָקִיד לֵיהּ עַל אִתְּתָא, לְאִתְפָּרְשָׁא מִנָּהּ, וּלְאִזְדַּוְּוגָא בְּאִתְּתָא אַחֲרָא, דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא”, עכ”ל הזוהר. ואעתיק לך ממה שפירש רבי שלמה הלוי אלקבץ [מחבר לכה דודי] את דברי הזוהר הללו, הובאו דבריו בדברי השל”ה הקדוש (פרשת כי תצא, תורה אור): “ופירש המקרא ‘של נעליך מעל רגליך’, הפרש עצמך מן האשה הזאת ולא יהיה לך עסק, אלא באשה האחרת הנקראת ‘אדמת קדש’. ‘כי המקום אשר אתה עומד עליו’, פירושו, אלא המקום אשר אתה עומד עליו מהיום והלאה אדמת קודש הוא, עכ”ל. כלומר, האשה כאן רמוזה במילה נעל, והשכינה רמוזה במילה אדמה. כעת נתבונן, האם נעל פחות חשובה מאדמה? האם דימוי השכינה לאדמה לא מטריד אותך? הרי גם אדמה אינה דבר ערכי כל כך. אלא שלפי תורת הסוד הכל כתוב ברמזים, שימי לב, רמזים ולא משלים. האשה היא לא נעל, והשכינה היא לא אדמה חלילה. אלא זו תורה של רמזים. ואדרבה דווקא מדברי הזוהר הללו רואים עד כמה האשה חשובה לאדם, משה רבינו עמד על אדמת קודש – השכינה. עמד, אין הכוונה שהוא עמד עליה, כביכול היא תחתיו, אלא שהיא מעמידה אותו, הרי מדובר כאן על השכינה הקדושה. וזה החליף את מה שהייתה האשה עד כעת, כלומר, לעולם האשה היא מי שמעמידה את האיש. ולגבי משה רבינו השכינה העמידה אותו. וכלשון רבי שלמה אלקבץ ‘כי המקום אשר אתה עומד עליו’, פירושו, אלא המקום אשר אתה עומד עליו מהיום והלאה אדמת קודש הוא, עכ”ל. שימי לב, נעל, אינה מחמת זלזול, אלא זה לרמז על היסוד המעמיד את האדם. כתוב כאן במעלתה – בחשיבותה של האשה ולא להיפך. המאמר שם בזוהר כולו עוסק ביסוד זה של הרמז הרמוז בנעל. הוא מפרש לפי זה את מצות חליצה והסודות שיש בחליצת הנעל, בהמשך שם כתוב על הנעל שזה רומז על קיום האדם: “דְּאִינּוּן קִיוּמָא דְּבַר נָשׁ”. פירוש הסולם “כי הנעל רומז על רגלו, שהוא קיומו, שכתוב, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב”. ובכן, מושגים קבליים לא יכולים להתפס בתפיסה מצומצמת פשוטה אלא בתפיסה גבוהה ומרוממת.

בהמשך הקשית לשאול:

“משה רבנו שהוא הבחיר שבעבדי השם, הוא זה שפורש מאשתו , כאילו זה האידאל? הפרישות, נפרדות מהאשה? אשה היא משהו להשתמש ולזרוק כשסיים לשרת?”.

קושיא יפה, את הקושיא הזו בנוסח אחר שאלו משה ואהרן, כשראו שהוא פירש מאשתו. עצם הדבר שהשאלה נשאלה על ידם, מהווה הוכחה שמעמד האשה לא נחות. הם לא הבינו מדוע משה רבינו הקדוש צריך לפרוש מאשתו. אך הבורא יתברך השיב להם שמשה רבינו שונה מכל אדם ושונה גם מכל הנביאים. כלומר האיש הקדוש ביותר, נביא לא צריך לפרוש מאשתו. כהן גדול חייב להיות נשוי. הנישואין לאשה אינו מעמד נחות, להיפך השלימות של האדם איננה אלא אם הוא נשוי לאשה. אלא שמשה רבינו דינו שונה, המציאות שלו שונה מכל אדם ולא מצד שהאידיאל הוא להיות כך, אברהם יצחק ויעקב, כל אבות האומה היו נשואים לנשים. הוראה יוצאת דופן הייתה למשה רבינו מטעמים המבוארים בתורה עצמה. האם ניתן ללמוד מכך על חוסר חשיבותה של האשה? להיפך הזוהר מסביר כי אשתו של משה היא כביכול השכינה. שלימותו של משה נעשית אחרת מכל אדם, אבל מה שמשלים כל אדם זו דווקא אשתו. וכלשון השל”ה הקדוש בסיכום של אותו קטע זוהר: (פרשת כי תצא, תורה אור): “הרי מבואר סוד יבום וחליצה, והכל סובב על ענין שהאדם הוא בצלם ובדמות, וענין זיווגו מורה על שלמות הדמות, ולהיותו עוסק בפריה ורביה להרבות את הדמות ולא למעטו, ואז יתפשטו הרבה נשמות. וזהו קדושת הגוף שעיקר קדושתו על ידי הזיווג הראוי ובקדושה ובטהרה”, עכ”ל.

בהמשך אתייחס לשאר הרעיונות שהבאת. אך תחילה אתייחס אל העיקר.

ובכן, כל הנושא של הבדלי מעמדות צריך ליבון ובירור. לא מובן מדוע שיהיה הבדל בין נשים לגברים, למה שיהיה אנשים חשובים פחות וחשובים יותר. לא רק ההבדל בין נשים לגברים לא מובן, גם ההבדל בין כהנים לויים וישראלים לא מובן. ועוד יותר לא מובן החילוק בין השבטים, שאמנם הוא פחות ניכר כי בימינו אין לכך משמעות. אבל בתורה רואים הבדל ברור בין השבטים, יעקב אבינו ומשה רבינו בירכו בסוף ימיהם את השבטים וחילקו ביניהם בתפקידים שונים, כשלכאורה יש הבדלים בין השבטים, כשחלקם חשובים יותר וחלקם חשובים פחות.

ובתורה כבר רואים שהיו על כך עוררים., כל מחלוקתו של קרח הייתה מבוססת על כך, הוא טען “כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'”.

פרשת המקלל, גם כן יסודה בטענה זו כמבואר בחז”ל על הכתוב, “וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'”. (ויקרא כד, י – יב).

‘ויצא’, מהיכן יצא שואלים חז”ל. ‘מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף’. המקלל לא הסכים לאפליה הזו, חוסר היחוס שלו עמד לו לרועץ בני דן לא הסכימו להכניסו למחנה שלהם, כי הוא לא שייך למחנה דן, משה רבינו פסק ששבט דן צודקים, ואז הוא עמד וקלל.

והעולה על כולם, הפרשה המסיימת את חומש במדבר, בני מנשה באו בטענה לפני משה רבינו על האפשרות שניתנה לבנות צלפחד לרשת את אביהם, הם חששו שכעת בנות צלפחד ינשאו לבני שבט אחר, וכך נחלת שבט מנשה תצטמצם, כי כל חלקו של צלפחד יעבור לשבט של בעליהם של בנות צלפחד, כי הרי השבט נקבע על פי הבעל ולא על פי האשה, וממילא אם בנות צלפחד ינשאו לבני שבט אחר, הנחלה של משפחתם תעבור לשבט של בעליהם של בנות צלפחד. הבקשה של בני מנשה התקבלה, ובנות צלפחד צוו לא להינשא אלא לבני שבט מנשה. היתכן? וכי יש כאן סינון וחלוקת מעמדות שבטיים עד כדי כך? האם כל מה שהבאתי עד כה עולה בקנה אחד עם מצות ואהבת לרעך כמוך?

מעניין, שלא מצאנו בתורה התמרדות נשית, על מעמדן הנחות לכאורה…

ובכן, בעיניים חילוניות, כל זה תמוה ממש. אם היחס אל האדם הוא כיצור שנוצר למען עצמו, לאכול ולשתות ולהתענג. הרי ממש לא מובן, מדוע שלא כולם יהיו שווים. אך בעיניים דתיות הדברים מבוארים היטב. אך לשם כך צריך להקדים הקדמה קצרה.

העולם לעולם לא התנהל מתוך שוויון, תמיד היו הבדלי מעמדות, ולאו דווקא כאלו שנעשו על ידי שנרכשו באופן עצמאי, מתוך עבודה אישית. יש שנולדו עשירים ויש שנולדו עניים, יש שנולדו למשפחות של מלוכה ושלטון ויש שנולדו למשפחות של עבדים. נכון בימינו מושג העבדות כמעט בטל מן העולם, אבל עדיין יש אנשים שחייהם חיי עבדות הם נולדו למציאות שהם חיים כעבדים, צריכים לעבוד קשה להביא טרף לבייתם, אין להם כמעט קורת גג והם כאלו רק מפני שהם נולדו למציאות כזו. העולם לא יכול להתנהל אחרת, בארצנו מייבאים עובדים זרים שיעשו עבודות מסוימות. יש עבודות שחייבים שמישהו יעשה. יש צורך בהיררכיה של שלטון כי אחרת איש את רעהו חיים בלעו.

היה ניסיון פעם לנהל שוויון, הקומוניסטים ניסו לעשות זאת, ויש לומר שלא הייתה לזה הצלחה… השוויון הזה יצר שחיתויות והבדלי מעמדות גדולים מאד…

תארי לעצמך אם כולם היו שווים, כולם היו בני מלכים, לא היה מי שיעשה הרבה מן העבודות הנצרכות. לא היה שלטון, כולם היו דומים. העולם היה מאד לא מוצלח, ומעבר לכך הוא היה גם משמעם….

השאלה העיקרית היא מהו מקומו של היחיד, ועד כמה היחיד צריך להיות מעורב בכלל. האם יש מקום ליחיד הנפרד מן הכלל. מאז ומקדם העולם מברר את הסוגיא הזו של היחיד והרבים. את מקומו של היחיד בעולם. עד כמה הוא יכול להיות משוחרר מהמערכת הגדולה. כשבעבר כמעט כל אחד היה שייך למפלגה מסוימת, הייתה לו שייכות לציבור מסוים. והעולם היום נעשה יותר ויותר עולם של פרט המנותק מהכלל. האינדיבידואל תפס מקום של כבוד, וכמעט כל אחד מתגאה היום שהוא לא שייך לציבור מסוים אלא רק לעצמו. מה דעתה של היהדות על כך?

ובכן, היהדות לא מאמינה בשניות, העולם הוא עולם מאוחד. כלומר, על אף הפרטים הרבים הקיימים, כל הפרטים לא אמורים לבטא משהו נפרד, אלא משהו מאוחד. הפרטים לא אמורים להתפזר אלא להתאסף וליצור פסיפס אחד גדול של דבר אחד גדול. כלומר, היחיד אין לו מקום נפרד מנותק מהציבור, ולציבור אין מקום מנותק מהיחיד, אי אפשר לבטל ולמחוק את היחיד וגם לא לבטל ולהיפרד מן הרבים. כולם כגוף אחד. העולם כולו מערכת אחת מאוחדת. כשהיחיד מתעלה, הוא לא מתעלה לעצמו, הוא מתעלה לישות הגדולה המאוחדת. יש גוף אחד שלם ומושלם זו האומה הישראלית, היא מורכבת מהמון פרטים של כל נשמות ישראל. אין נשמה אחת חשובה ואחת לא, כולם הם חלק אחד. הכהן הלוי והישראל כולם חלק מאותו גוף, עושים שליחות ומשרתים את אותו אדון הלא הוא הקדוש ברוך הוא.

כשעל כל אחד מוטל תפקיד אחר. האדם החשוב הוא אותו אדם שעושה את תפקידו. מי שלא עושה את תפקידו הוא לא חשוב. לוותר לא נוכל על אף אחד כי כל אחד ואחד חשוב למבנה השלם של אותו גוף.

במבט שטחי המבט ההרמוני הזה יכול חלילה ליחס זלזול בפרט, הוא רק פריט קטן מתוך מערכת גדולה. אך במבט מתבונן נבין שדווקא מבט הרמוני זה מייחד ומכבד את הפרט, שוב אין מישהו זניח, כולם חשובים. את כולם צריכים. אך נכון, אין הבדלי מעמדות. כפי שאין הבדלי מעמדות בגוף האדם. נכון שתפקידו של המח יותר מכריע מתפקידם של הציפורניים, אך האם אדם יכול לומר שהוא מכבד רק את המוח של עצמו… אדם שמזניח חלק מגופו כל גופו מוזנח. אדם שלא יהיה אכפתי אלא לבריאות המוח שלו סופו שגם מוחו יחלה. לא שייך לחשוב במבט פרטני על הגוף שלנו. צריך לסבול מבעיה נפשית מסוימת בכדי להתייחס אל כל פרט מהגוף כמשהו נפרד. כשאדם אוהב את עצמו הוא לא אוהב את המוח ואת הציפורניים ואת האצבעות ואת שאר האיברים. הוא אהב את עצמו ועצמו זה כל כולו. כך ממש כל יחיד ויחיד המשמש כחלק מכל הגוף השלם של האומה הישראלית.

כך הכהן הוא לא כהן בשביל עצמו, ואפילו המלך לא חשוב בשביל עצמו אלא הוא חלק מכל הכלל וחשוב כחלק ממנו. ככל שהוא נפרד יותר הוא פחות חשוב וככל שהוא מחובר יותר הוא יותר חשוב.

זו הייתה טעותו של קרח, הוא סבר שהכהונה היא התנשאות, הוא היה בעל מחלוקת הוא האמין בפירוד ולכן הוא התייחס למעמד הכהונה כמעמד מתנשא על שאר האומה, הוא לא הבין שהאומה מאוחדת והכהנים אינם רק משרתי ה’, אלא משרתי האומה, וכלשון חז”ל שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן.

גם חלוקת התפקידים של השבטים היא לא חלוקה של חשיבות. אלא חלוקה של תפקידים, כאשר על כל שבט מוטל תפקיד אחר. אם הוא יחטא בתפקידו ויטול תפקיד של חבירו הוא לא יהיה חשוב. עירוב של שבטים נוספים בגבול שבט מסוים יכול להחטיא את המטרה של השליחות של אותו שבט. כך ממש המקלל חסר היחוס לא יכול להתנחל בשבט דן. הוא יכול להיות רם מעלה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ. אך משבט דן הוא לא. רצונו להתייחס ליחוס שאינו שלו, הור רצון לקחת תפקיד שלא מוטל עליו. וזו טעות. אבי זצ”ל הסביר כי זו משמעות הקללה, שהוא קילל את הניצוץ האלוקי את חלק אלוק ממעל הטמון בו, על ידי כך שהוא לא פיתח את התפקיד המיועד לו, וייחל לתפקיד שאינו שלו.

כך ממש, ההבדל בין תפקידה של האשה לתפקידו של האיש. האיש נוצר בתחילה דו פרצופי הוא היה גם זכר וגם נקבה. ואחר כך: (בראשית פרק ב פסוק יח): “וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” אין כאן הוא אמינא ומסקנא חלילה, כי הכל ידוע לפניו. אלא שבכדי ליידע את האדם שהמציאות הנפרדת של איש ואשה, שהיא לא מציאות של שניים נפרדים, אלא של איש אחד שלכתחילה צריך להיות דו פרצופי, רק כיון שלא טוב היות האדם לבדו, כיון שההתנהלות כאן בעולם אמורה להיות התנהלות חברתית לכן צריך האדם ליצור את האחדות הזו, ולא להיוולד כך מושלם דו פרצופי, אלא ליצור את דו הפרוצוף הזה לבדו. לחפש אשה לבחור בה, ולישא אותה וליצור את האחדות הזו. האיש והאשה הם לא שניים, הם אחד ממש. והגוף הזה הדו פרצופי של הזכר והנקבה מקיימים תפקידים שונים בכדי להגיע אל אותה אחדות.

תפקידה של האשה יהיה נחות, ככל שהיא תתייחס אל עצמה כנפרדת. אך כאשר האשה לא נפרדת, היא לא נחותה. יש לה תפקיד חשוב בדיוק כמו שלאיש יש תפקיד חשוב. החשיבה על אודותיהם כשני בעלי תפקידים היא חשיבה מוטעית. הם גוף אחד וכל אחד מתפקד בגוף האחד הזה חלק אחר שבלעדיו אין הגוף קיים.

כאמור בתחילת דבריי האשה היא המעמידה של האיש, היא הכח המניע. כל תיפקודו של האיש מונע על ידי האשה. בתיפקוד בפועל ישנם דברים שמופקדים על האיש ויש שמופקדים על האשה, חלוקת התפקידים צריכה להיות מאד ברורה ולפעול על פי קווי אופי המתאימים לכל אחד/ת מהם. איש לא מכובד, הוא איש שלא מתפקד כאיש אלא כאשה, ואשה לא מכובדת היא אשה שמתפקדת כאיש.

אשה שנפרדת, איש שנפרד, ופרידה היא לאו דווקא במושג הממשי, פעמים האיש או האשה לא פרודים, הם נשואים. אך הם פרודים מבחינה רעיונית, הם לא מוכנים להתייחס למציאות של עצמם כמציאות אחת, כישות אחת, שמתפקדת מתוך שיתוף ואחדות רק עם חלוקה של תפקידים.

איש פרוד, הוא כלום, הוא אפילו לא יצר הרע. הוא מנוטרל, הכח המניע שלו-האשה, לא קיים. אשה פרודה, היא יצר הרע. זו הכוונה בדברי רבינו בחיי (בראשית פרק ג פסוק א. ויקרא פרק ב פסוק יא) הקורא לאשה יצר הרע, אין הכוונה לאשה מחוברת, אלא לאשה פרודה. לאשה שהמציאות שלה היא מציאות נפרדת מציאות של פיתוי של תאווה, כי לתאווה יבקש נפרד. האשה כשהיא קיימת לא בתוך מערכת זוגית מושלמת, היא כח מניע ללא המכונה. כמו מנוע המתפקד ללא המכונה. זה יצר הרע, הפועל על תאוותיו של אדם ללא מטרה.

נכון, בתפיסה המערבית של ימינו. שהיא תפיסה כפרנית, שלא מאמינה בתפקיד המוטל על האדם משמיא, לא יתכן להבין את כל זה. אם האדם לא נועד לשום דבר, וכל קיומו לשם הנאה תאוותנית. איך אפשר להסביר את תפקיד ההשלמה בתפקיד המיוחל של האדם. אך אנו שמאמינים כי כל קיומינו לשם כך, לשם קיום התפקיד המוטל עלינו משמיא, ומאמינים גם שכל האומה אחת היא אין לנו שאלה על התפקידים השונים של האיש מן האשה. אין כאן נחיתות ולא הבדלי מעמדות, יש כאן הבדלים בין חלקי הגוף.

בכדי להבין את חלוקת התפקידים יש להקדים נושא נוסף.

הקיום כאן בעולם מלא בסתירות. כאשר הניצחון על הסתירות יכול להתקיים רק על ידי מציאת מקום החיבור של הסתירות ויכולת התימרון לקיום שני הצדדים השונים הסותרים. הדרך היחידה שיכולה לקיים מערכת של סתירות היא או על ידי קיום של אדם שסובל מפיצול אישיות, או על ידי שני אנשים העובדים מתוך שיתוף פעולה.

אחת מן הסתירות הגדולות הקיימות כאן בעולם, זו הסתירה בין ההקשבה לעולם החוויות, לבין הדריכות לעולם העשייה. אבי זצ”ל היה קורא לזה “להיות ולעשות”, כשבדרך כלל יש לבחור בין להיות לבין לעשות. ישנם אנשים שכל קיומם זה העשייה שלהם, הם חדורי מוטיבציה, עושים ופועלים ללא הפוגה. בדרך כלל האנשים האלו לא קשובים מספיק לעולם החוויות, חיים שלמים יכולים לעבור עליהם ללא חוויות. בדרך כלל הם מזניחים את עולם הרגש, וקשרי אנוש איכותיים. לעומתם יש אנשים המנותקים מעולם העשייה, הם שקועים בחוויות וברגשות אנושיות, הם מטפחים את קשרי האנוש שלהם, בדרך כלל אנשים אלו סובלים מחוסר תיפקוד ממילא אין להם פרנסה מספיק וחיי המעשה מכריעים אותם, הם תלושים בין שמים לארץ. קיום של חיים של עשייה ושל חוויה, להיות ולעשות יחדיו, הם מלאכה קשה.

כשננסה להתבונן בתפקידים השונים של האיש מהאשה. נמצא כי על האשה מוטל העול הרגשי האנושי, היא צריכה לקיים-לתחזק-להפעיל, את מערכת הרגש האנושיות והחמלה. והאיש את העולם המעשי.

מה יותר חשוב? להיות או לעשות? עולם הרגש או עולם המעשה? תלוי את מי נשאל. והאמת, שאין אחד מהם חשוב. שניהם חשובים ואין העולם יכול להתקיים זה בלא זה.

עכשיו ניגש לחשוב על מה שכתבת:

אפשר לראות את זה החל בפשט, במעמד האשה ביהדות, בהלכות ששמות אותה בהיררכיה מתחת בעלה, אין לה באמת רכוש משלה עצמה, אין לה עשייה מתפתחת ומממשת חידושים בעולם אלא היא מחזורית ונועדה להיות “לתחזק”.

האשה היא במעמד של מקבלת, מיישמת רעיון שנותנים לה ולא מביאה רעיון משל עצמה, אין לה עצמיות וכל עניינה “לעשות רצון בעלה” רק אז ראויה להיקרא “כשרה”, או בפשטות “עבד” לעומת אדון.

ובכן, כמו שכתבתי, אם נתייחס לאשה כנפרדת, יהיה מאד קשה להבין את מקומה הנחות של האשה מבחינה כלכלית למשל. אך אם נבין שיש לה תפקיד שונה, נמצא שאולי מעלתה ותפקידה המיוחד לא נותן לה להיות בעלת רכוש. כולנו מכירים מה רכוש עושה לבני אדם. אין כוונתי לעצם קיום הרכוש. אני מתכווין להשגת הרכוש. בדרך כלל אנשי עסקים הם אנשים שהרגש והאנושיות נפגעת אצלם. האשה תפקידה האנושי שהוא תפקיד רם מעלה, צריך להישאר בעדינותו, אסור שתהא מוטרדת מעולם העשייה. זה הורס אותה ונוטל ממנה את תפקידה האמתי הראוי לה. תפקידה החשוב הרם והנישא.

את כותבת שהאשה מסמלת את האדמה, והאיש את השמים. לא מצאתי מקור מוסמך לכך [ולא מצאתי אינה ראיה], אך בהחלט יש רעיונות דומים. ושוב היחס אל האשה והאיש כנפרדים מראה לא נכון את החלוקה הזו. וזה מתחיל בתפיסה של החלוקה בין שמים לארץ. כביכול הם שתי רשויות נפרדות. אך ממש לא. כמו שכתבתי היהדות לא גורסת שניות בשם דבר. העולם הוא עולם אחדותי. גם השמים והארץ מאוחדים זה בזה, כאשר הקרע הנראה לעיניים בין שמים וארץ, מהווה את זירת התפקוד האנושי. על האדם מוטל לאחות את הקרע הזה וליצור חיים מחוברים בין שמים וארץ. כשבתפקוד הזה, האשה מצמיחה מלמטה, והאיש מלמעלה. ואם הם יקיימו את תפקידם נכון יהיה כאן עולם מחובר ומאוחד. אין כאן מישהו לא חשוב, יש כאן שניים שיוצרים יחד מציאות מושלמת-מאוחדת.

את כותבת עוד:

עניין הצניעות שלה שמה שלא נייפה את זה, במהותו הוא ביטול .

כאן ממש לא הבנתי. האם כשהאשה צנועה היא מתבטלת. הרי המציאות היא הפוכה. אשה לא צנועה מבטלת את עצמה. כל כולה קיים לשם החוץ לתאווה לבקשת גופה על ידי זרים. כך נעשה גופה מבוטל ולא קיים לשם מערכת יחסים בנויה מאוזנת משלימה ומחוברת. שוב, אם נתייחס לאשה כנפרדת, אם אין לה תפקיד של חיבור של שלימות. אם כל כולה קיים רק לשם התענוג והתאווה, אין טעם לצניעות. אך דווקא המחשבה על אודות הצניעות של האשה יכול להביא למסקנא הפשוטה, שלא יתכן שקיומה של האשה רק לשם כך. נשים שאינן צנועות גופן הופך לחפץ המוטל לפני כל דורש, כשהוא מושג לכל חפץ לתאוותיו ולרצונותיו הבהמיים. רק בתפיסה של חיבור והבנה שהאשה אמורה להיות מחוברת אל חלקה האמתי השייך רק לה, מובן איך יתכן מציאות של גוף שיש טבע של השתוקקות אליו ורצון להתחבר אליו, כל זה נועד לשם החיבור של הדו פרצופין שננסרו לשם קיום המציאות של עולם חברותי של “לא טוב היות האדם לבדו”.

וכאן אגש, למה שכתבת על אודות היכולת להינשא לשני נשים. לעומת האשה שאינה יכולה להינשא אלא לאיש אחד, וכמו שכתבת:

על קצה המזלג דברים שהכי קשים להבנה הוא נושא הפוליגמיה, גבר בנוי לתת ולהעניק לנשים רבות ללא הגבלה בנפשו ואשה לא, וכמובן שזה מעלה, הנאמנות שבאופייה הבסיסי, אבל מדוע (ואפילו ברמת הרעיון, הפוטנציאל הקיים) היא צריכה להיות בעמדה של לחלוק גבר עם נשים רבות שאז ודאי שערכה יורד, כיוון שדרך העולם שככל שיש משהו בריבוי ערכו יורד…

תחילה יש לחדד שלא מצאנו בתורה שהיכולת להינשא לשתי נשים בהכרח טובה והגונה. התורה נותנת אפשרות כזו, אך לא מצאנו בתורה אלא את יעקב שנישא לשתי נשים. על פי תורת הסוד יעקב נשא שתי נשים כי ביעקב עצמו היו שתי בחינות, בחינה של ישראל ובחינה של יעקב כשכל אחת מנשותיו הייתה שייכת לבחינה שונה שלו. אך לא מצאנו בתורה עוד מציאות של איש שנישא לשתי נשים.

ובכן, כמו שרמזת, אשה שעליה מוטל עולם הרגש, האנושיות, והקשר האיכותי. לא מסוגלת מחמת מעלתה להיות נשואה לשני גברים. אין כאן השפלה, יש כאן מעלה.

אך מדוע ניתנת אפשרות כזו הרי היא ודאי תזולזל במערכת בה יש לבעל יותר מאשה אחת.

נראה גם מהתורה רמזים לכך שזו לא בחירה טובה לקיים שתי נשים. התורה מספרת על כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. חז”ל קוראים לאשה נוספת “צרה”. כלומר יש להבין מחז”ל שהאפשרות הזו לא כדאית. מדוע אם כן נתנו אפשרות כזו? אינני יודע לומר על כך תשובה מוחלטת. אנחנו חיים בעולם שמנותק מאפשרות כזו, וממילא איננו מכירים אנשים שזה ייטיב איתם. אך אולי ישנו אופי גברי מסוים בו מתאימים דווקא חיים עם שתי נשים. למי שזה מתאים אולי גם עדיף לנשותיו מציאות כזו, אולי יש נשים שטובה להם המציאות של חיים משותפים. אינני יודע!!!

את שואלת עוד:

אמרות כמו “אל תרבה שיחה עם האשה” , אשת חברו אני יכולה להבין אבל אשתו? למה לא להתקשר ולהתחבר איתה בצורה נעלה יותר של דיבור? רק לקיום יחסי אישות היא טובה?

דברי חז”ל כאן צריכים ביאור. ובדברי הראשונים כאן מבואר שזה דרך פרישות, והכוונה לכאורה באיש פרוש-קדוש, שלא מדבר דברי חולין, והמעט שיש לו לדבר זה עם אשתו, ואין הכוונה שידבר עם חבריו ולא עם אשתו, אלא שאפילו עם אשתו לא ידבר. כי עם חבריו אין צד שידבר, כי הוא פרוש ולא משוחח שיחות חולין, ורק עם אשתו שדרך האדם לדבר עמה היה צד שיכול להרבות בדיבור, ועל זה אמרו שמי שנוהג דרך פרישות ולא מדבר שיחות חולין גם עם אשתו לא ירבה לדבר. קשה לנו להבין סוג חיים כזה כי איננו מכירים פרושים מחיי העולם הזה, מדובר ודאי באשה שמוכנה ורוצה לחיות חיי קדושה ופרישות והיא בחרה באיש קדוש וזו הנאתה שלא ירבה לדבר עמה אלא יעסוק בתורה ובדבקות בה’ יתברך.

כעת אני רוצה להתייחס לדבר נוסף ואחרון בדברייך את כותבת כך:

בפרספקטיבה רעיונית עם ישראל מהווה את הנקבה והקב”ה הוא האדון, היחיד שאין עוד מלבדו, רם ונישא, שיא הקדושה וככל שאני מסתכלת בצורה כזאת נדמה כאילו כל עניין המעמדות וההיררכיה שקיימת בעולם הוא לצורך האפשרות שהבעלים, הזכרים, הקב”ה יוכלו להתנשא ולהרגיש חשובים על חשבון הנחותים, החלשים, הנקבות.

מה שקצת מתבטא ב”כל מה שברא הקב”ה לא ברא אלא לכבודו”.

זו מהות הבריאה? הכבוד של השם? לא שיהיה לו למי להיטיב?

וכי איפה כביכול ה”ואהבת לרעך כמוך” של השם, זה הרי לא נעים להיות נחות ועלוב, אז למה השם כביכול מעליב ומנחית את זולתו ובד בבד מתנשא מעליו?

לפני שאסביר את הקושי עליו את עומדת הייתי רוצה להעמיד את הדברים על דיוקם. לא שייך להקשות איפה כביכול ה”ואהבת לרעך כמוך” של השם, בני האדם הם לא רעיו של הבורא יתברך, והוא לא מנחית אותם חלילה, הם נחותים ממנו יתברך, או ליתר דיוק הם כלל לא משתווים אליו אין כאן הבדל מעמדות חלילה, הוא נשגב ופרוש מן האדם האדם. כבוד ה’ זו לא התנשאות חלילה. כבוד זו מציאות של גילוי של רוממות כאן בעולם ואת הכבוד הזה אדם לא אמור להשיג כלל, וחסד גדול עשה הבורא עם ברואיו שהוא נתן להם יכולת להשגה מסוימת-לגילוי מסוים של הנשגבות הזו.

יש כאן שאלה אחרת שעולה מתוך דברייך, מה טעם הבריאה האם בכדי להיטיב או לכבודו. זה נושא ארוך וסבוך של טעם הבריאה, שכפי שאת נקטת טעמו בכדי להיטיב עם ברואיו, טעם זה מובא בדברי הראשונים והאחרונים (רס”ג אמונות ודעות מאמר שלישי הקדמה) כתב שתכלית הבריאה היא רצון הבורא יתברך להיטיב. וכן כתב רב חסדאי קרשקש (אור ה’ מאמר ג חלק א כלל א פרק ה), הרמח”ל (דעת תבונות פרק א אותיות יח –כד, דרך ה’ חלק א פרק ב).

את מקשה על כך, ממה שכתוב במשנה (אבות פרק ו משנה יב) ‘כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד’. וראי עוד בדברי רש”י ורבינו יונה על הפסוק במשלי (משלי טז, ד) ‘כֹּל פָּעַל ה’ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה’. מבואר שתכלית הבריאה היא בכדי שיתגלה כבודו על ידי זה, ויראה רוב גבורתו. וכן מבואר עוד בדברי הראשונים לרוב. קשה לך, מה טעם הבריאה להכיר גדולתו או בכדי להיטיב, וגם מה הצורך בכך שיכירו גדולתו, הרי ברור שהוא יתברך לא זקוק לכלום.

על מדוכה זו עמד הגר”א (בפירוש הסידור לר״א בן הגר״א) על הנאמר ‘טוב יצר כבוד לשמו’ כי אמנם צורת הבריאה שמופיעה לפנינו עשויה באופן שהיא נבראת בכדי שהנבראים יתנו כבוד להקב”ה, אך יש טעם למעלה מזה שהוא הסיבה שנברא בצורה זו, והוא הרצון להיטיב, נמצא שיסוד סיבת הבריאה הוא רצון הבורא להיטיב, אך הבריאה ניתנה לנו באופן שיש בה כביכול צורך גבוה לתת כבוד לשמו. וכעין זה בעל ה’לשם’ (שערי הלשם חלק א – סימן א – פרק א – כונת הבריאה ותכליתה) שתכלית הטוב הוא שיתגלה להם אורו ושמותיו של הקב”ה. ותלה הבורא הגילוי הזה במעשיהם של הנבראים, כדי שיזכו ליהנות ממה שהכינו לעצמם.וראי שפת אמת על התורה (סוכות תרנ”א) שזה חסדו וטובו ית”ש שזיכה את הנבראים להיות זוכין לעבוד לפניו ית’ ולהכיר כבודו. והיינו שבאמת הכל זה ‘להיטיב’ רק צורת הדברים היא ‘לכבודו’. יש להאריך עוד אריכות רבה בנושא הזה, אך זה על קצה המזלג [אחד מידידי עזרני בהבאת מקורות לנושא זה ורב תודות לו].

אך בכל מקרה אין קשר בין הנושא הזה למעמד האשה והאיש. הבורא יתברך הוא הכל, לא דוכרא ולא נוקבא. כל מה שידוע לך על ענין הדוכרא והנוקבא זה בחינות מאד מסוימות ברובד של צורת הדברים איך הם מתקבלים כאן בעיניים אנושיות, שזה נעשה באופן של משפיע ומקבל וזה נקרא דוכרא ונוקבא. אך אין הדברים אמורים כלל עליו יתברך בעצמו, כי הוא עצמו אין לו גוף ואינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. וכל הדיבורים על אודות ההשפעה כדוכרא וכנוקבא הם מצדנו מהתפיסה האנושית, על האופן שהדברים מופיעים כאן, ואין לזה קשר ושייכות עם עניין מעמד האשה או האיש.

חשוב לדעת שלא כל מקום שמוזכר דוכרא ונוקבא הכוונה לאיש ואשה, אלא לבחינת איש ולבחינת אשה שזה בחינה של משפיע ומקבל. אני מבין שגם ההגדרה הזו גופא מפריעה לך, אך לפי מה שהסברתי לעיל, אין בכך טעם לפגם, המקבל נחות מן המשפיע, עד כמה שהוא אחר וחלוק ממנו. אך עד כמה שהוא מחובר אליו והוא חלק ממנו אין בכך טעם לפגם. זה רק חילוקי תפקידים בגוף אחד הפועל באופן מאוחד.

בימינו מאד קשה לתפוס את הדברים, אנו חיים בעולם בו האשה שינתה את הצורה המיוחדת לה, האיש גם שינה את הצורה המיוחדת לו. הכל התעוות. וממילא קשה לנו לתפוס את הדברים כצורתם הנכונה. זה חלק מן הגלות שדברים מתעוותים ולא נמצאים במקומם. אינני יודע אולי זה חלק מההכנה אל הגאולה בה כפי המבואר על פי סוד יהיו הגבר והאשה במעמד הפוך בו האשה תהפוך למשפיעה והגבר יהפוך למקבל ככתוב (ירמיהו פרק לא פסוק כא) “כִּי בָרָא ה’ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר” כלומר לעתיד לבוא נקבה תשפיע והגבר יקבל. יש נוסחאות שונות בהם נאמר שלעתיד לבוא הגבר והאשה יתאחדו כל כך שלא יהיה הבדל בין משפיע ומקבל אלא יהיו בבחינת דו פרצופין כבתחילת בריאתם. אולי, כל התהליך של השינוי במעמד האשה הוא תהליך של התקרבות אל השינוי המיוחל בענין הזה. אינני יודע, זה תלוי בדיון אחר ארוך ומרתק, האם תהליכי השינוי לעתיד לבוא יתגלו לפתע או שיתהוו באופן התפתחותי. בכל מקרה כעת אנו נמצאים במקום מאד מורכב בכל הענין הזה, וממילא הרבה סבך וקושיות יש בזה.

יש ודאי שינויים גם בענין הרוחני כאשר במשך הדורות נשים אשכנזיות קיבלו על עצמן לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. והשינוי בדורות האחרונים בהם נשים החלו ללמוד על פי הוראת גדולי התורה בהקמת מוסדות בית יעקב. אך בדור האחרון יש שינוי משמעותי מאד בכל זה מבחינה גשמית, בו נשים עובדות בעבודות שיש בהם קריירה מפתחת וממילא מעמידות את הנשים במקום אחר וממילא גם את הגברים. אין ספק שהבלבול הזה הוא חלק מן הבלבול של הגלות, זו ודאי גם הכנה לגאולה, האם הכנה דרך ריבוי של הסתרה, או הכנה התפתחותית מול השינוי של מעמד האשה לעתיד לבוא, ימים יבואו ונדע את הפתרון, מקוה בקרוב בהם נוכל לחזות בעינינו את הגאולה העתידה עם כל הטוב הצפון בה.

אני חושב שנגעתי בכל הנקודות שהעלית. זו בהחלט סוגיא סבוכה ויש להעמיק בה עוד ועוד. אך זה כתבתי בינתיים, אשמח לענות ולדון בדברים אם הדברים לא ברורים מספיק.

ברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com