שלום לך

ראשית אומר לך שאני מזדהה מאוד עם הלבטים שלך, לבטים שהיו גם לי בגיל שלך וחלק אני נושא איתי עד היום. השאלה שלך נוגעת בנושאים מהותיים על החיים בכלל. את מנתחת את הדילמה בצורה יוצאת דופן ונראה שאת מבינה היטב על מה את מדברת.

אפשר לבטל את הרצון לחופש ולהגשמה עצמית ולומר שזה לא חיים באמת וכו' כמו שיש הרבה סיסמאות חינוכיות, אפשר גם לומר שאת פשוט צריכה לבחור בין 2 סוגי חיים ולוותר על האחר על חסרונותיו ויתרונותיו, אי אפשר להחזיק את החבל משתי קצותיו. אבל האמת לאמיתה היא שהרצון שלך אמיתי ועמוק ואל לך כלל לוותר עליו, בעיני זה רצון של מי שמנגנוני הנפש והסקרנות והיצירתיות שלו לא כובו והוא אינו מוכן לוותר על עצמיותו. את רואה אנשים בסביבתך נכנסים לתוך ריטואל של חיים שנראה לך חסר תוחלת, שהם חלק מעדר ולא אינדיבידואלים שמגשימים את עצמם, זה באמת לא עושה חשק וגם לחוות ולראות עולם ולהיות חופשיה אלו בהחלט דברים שהנפש רוצה. מצד שני, את כן נוכחת ודי בבגרות יש לומר, שהחיים השמורים יש בהם ברכה לטווח הארוך ואולי גם יותר אושר ושמחה, חיי משפחה יציבים, וכן הלאה. ומכאן את נכנסת להתלבטות, רגע, אז אם אני בוחרת בחרדיות אני מפסידה את כל הנ"ל? האם אני הולכת להיות עוד רגע חלק מדינמיקה שגדולה ממני ואני לא מפתחת את עצמי כפי שהייתי רוצה?

האמת שהשאלה ששאלת היא שאלה של חיים וזה לא משהו שאת צריכה להכריע בו בפשטות, הדינמיקה של החיים ונסיונם ילמדו אותך הרבה מאוד, אבל כן כדאי שתביני את הכיוון , מטרתי כאן אינה לפתור לך את ההתלבטות, אלא שהלבטים האלו לא יפריעו לך אלא להיפך, יצמיחו אותך.

מאוד בלט לי בשאלתך, שאת לא שואלת את השאלה כשאלה "דתית" אלא כשאלה של איכות חיים והגשמה, הן מהצד הדתי והן מהצד ה"חופשי", אבל היה חשוב לי דווקא לפתוח בכך שבניגוד למחשבה השטחית, ואינני יודע איפה את נמצאת בחייך בהקשר הזה, הדילמה הזו היא בעומקה גם דילמה דתית, כלומר היא דילמה לא רק למי שרוצה לבחור בין חילוניות ליהדות, אלא גם ליהודי עצמו בתוכו, ובעצם לכל אדם באשר הוא שאינו פטור מהדילמה הזו. היהדות מכוננת עבורנו סדר, מסורת, משפחתיות, חגים וכו, והיא מהוה מקור של יציבות, הדבר הזה אינו מקרי, הדת אומרת לבנאדם יש שמים מעליך, השלב הראשון בדת זה יראה, שהיא הכרה שיש למעלה ממך, שיש סדר שהוא מעבר לאדם היחיד והאדם צריך להשתלב בו, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הקיום הוא לא מקרי, אקראי, לקיום יש סדר וצורה שניתנה מהאל בשביל שהאדם יעבוד ויפתח אותם מתוך התחשבות ומתוך הכרה שהעולם אינו מתחיל ממנו, שהוא חלק מהבריאה ושאמנם יש לו בחירה וחופש אך במטרה לבחור בטוב, באי השרירותיות, באי ההפקרות.

עולמו של יעקב האיש התם הוא העולם הברור והמסודר והמצמיח פירות, ואילו עשיו איש התוהו וההפקרות מגדל קמשונים. אך אם העולם היה כה ברור ופשוט לא היתה בו עבודה אמיתית, והוא גם היה משעמם אותנו. במקום של היות בתוך סדר אין יצירתיות, אין הפתעה, אין תעוזה, כך אי אפשר לבנות חיים שלמים, חיים שלמים הם כאלו שכוללים בתוכם גם את הצדדים הכי פראיים ואפלים של הנפש, וגם אותם הם מצליחים לכלול בתוך הקדושה. זו הסיבה שיעקב היה צריך להתחתן גם עם לאה שלא מתאימה לו, לכאורה, חז"ל אומרים שדינה נלקחה ע"י שכם כי לאה היתה יצאנית, כידוע לאה היתה מתאימה לעשיו, ובגלל זאת נכפה על יעקב להתחתן איתה ודווקא היא שבנתה את עיקר בית ישראל.

עכשיו השאלה היא כזו, האם העולם הדתי שלנו מאפשר באמת את הצד השני הזה? האם הוא נותן מקום וערך גם למה שמעבר לסדר הדברים? לשירה של כל יחיד ביחידותו, לביטוי העצמי? אז התשובה היא שבהחלט לא מספיק, יש לכך גם הרבה סיבות והצדקות, אך הסיבות אינן משנות, המסגרת הדתית בת ימינו אינה נותנת לכך די מקום, זו העובדה. אבל לוותר על הרצון שלך זה לא סיבה, הדבר הכי חשוב שתביני שהרצון שלך, גם הרצון שאת מבטאת כאן לחופש, להגשמה, הוא קדוש, וזאת משום שהחופש הוא ערך ראשון במעלה שהופך אותך למי שאת, לאדם, כל מהותו של אדם שהוא אינו כפוף באופן טבעי לסדר הדברים והוא יוצר חדשות כל העת מתוך חומר הבריאה, הייתכן שהקב"ה מעוניין בכך שלא תגשימי את עצמך באופן מלא?, הייתכן שהקב"ה רוצה שהאדם יכלא את עצמו ולא יאפשר לעצמו את מה שהחיים מציעים? אינני חושב שהקב"ה הכל יכול ברא את האדם רק בכדי לכבול אותו, זו ממש לא מחשבה סבירה וגם לא נכונה. אני סבור שזה השלב הראשון שחשוב שתעשי, ההכרה המאוד עוצמתית ונועזת שהרצון שלך לחופש הוא ממש רצון קדוש שאסור לבטל. כל עוד שתחיי בפרדיגמה השטחית שהרצון הזה הוא רצון חוטא ומחוץ לגבול הקדושה, לא תוכלי באמת למצוא לו ביטוי בהנחה שאת בוחרת באמת בחיי קדושה.

אך מה עושים בפועל? התשובה היא שכל אדם שבוחר לחיות כחלק מהמסגרת הדתית, כי הוא רוצה קדושה, אבל לא מוותר על עצמיותו, מוצא דרכי פעולה שיבטאו אותם ובכך הוא מרחיב את המסגרת הדתית, כי אין באמת מסגרת בלי תוכן, והתוכן הוא אנושי, ככל שאת ואנשים כמוך לא יוותרו על לחיות חיי קדושה ויהדות וגם לא יוותרו על עצמיותם, כך יגדל המרחב של הביטוי והיצירה הפנימית למרות המגבלות שהחיים הדתיים כביכול "כופים" עלינו. (ואם תשאלי למה עברו כה הרבה שנות יהדות ולא רואים את זה, ועדיין המסגרת הדתית כה חונקת, לא כל התקופות שוות, ראשית זה לא תמיד היה כך, צריך רק קצת להתבונן בהיסטוריה היהודית כדי להבין את זה, ומעבר לזה יש גם דברים שעם ישראל עבר בתקופות מסויימות, וכיום אנו נמצאים בעידן שבו נדרשת ההתמודדות הזו, אל מול החילוניות, ולמול השינויים הגדולים שעם ישראל עבר והעולם כולו עובר בדורות האחרונים אבל הרחבה בשאלה זו היא כבר עניין שדורש דיון לעצמו) עכשיו לא הכוונה להתנדבות, כי זה לא בהכרח משהו שמדבר אליך, התנדבות זה עניין של אופי, חינוך, וזה ממש לא הציר היחיד או הראשי לביטוי עצמי. הכוונה לחשוב מה מעניין אותך והיית רוצה לעשות וליישם את זה באופן יצירתי, נכון שאין את החופש המוחלט של מה שבא לי, אבל יש אפשרויות רבות לממש גם בתוך גבולות החברה שבה את גדלה את היצירתיות והחופש שלך, האמיני לי, גם מנסיוני האישי, זה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, לפעמים אנו זקוקים לתעוזה מסויימת, לא לחשבן אנשים כל הזמן, אבל זה בהחלט אפשרי.. עוד נקודה שחשובה כאן, לפעמים החופש המוחלט של האפשרויות נראה קורץ, אבל חשוב מאוד שתזכרי גם את המחירים שלו, את זה שהוא מביא אנשים רבים לעמקי פי שאול במובן האנושי הכי בסיסי, לפעמים אפשר לראות במגבלות ברכה, שמאפשרת לנו להתבטא ובכך גם לשחק לעתים עם הגבולות הללו, אחד הפילוסופים אמר פעם שאמנות באשר היא היא משחק עם כללי המציאות, כשאין כללים אין יצירה, תחשבי למשל על מוזיקה או ציור, האם היו הם אמנות אם כל עניינם היה רק קשקוש על הדף כאוות נפשך? הכללים, תורת הציור הנוקשה היא ההזדמנות שמאפשרת לאמן הנועז לשחק בה ולהרחיב את גבולותיה.

אך בנקודה זו מגיע האלמנט של הבחירה, שבעיני הוא מאוד חשוב, הרבה מהשאלות מסוג זה נובעות מחוסר בבחירה אמיתית בין אפשרויות חיים, ובשביל זה לא תמיד חייב להתנסות. אציע לך תרגיל מחשבתי שאולי תלכי איתו איזה זמן והוא לדעתי יכול ממש לעזור כאן: שימי למול מודעותך את שתי האפשרויות ותנסי לדמיין את עצמך כך או כך, ברגע שאת תבחרי באופציה אחת, ובצורה של חופש גמור, אל תנסי לחשוב מה אבא יאמר או מה יגידו החברות, כשתשימי לרגע את השיקולים הזרים בצד ותלכי על אופציה דמיונית שיש לך באמת חופש מוחלט לבחור בין 2 האופציות, באיזו מהם תבחרי? לאן את באמת שייכת. (מנסיוני זה תרגיל שיש לו אפקט משחרר מאוד) ברגע שתחליטי בצורה יותר ברורה והחלטית עבורך שאיפה שאת כיום היא מסגרת החיים שעקרונית את רוצה גם אם היא לא מושלמת, משם יקל עליך לחפש דרכים יצירתיות למימוש החלומות הפנימיים שלך בצורה הרבה יותר אפקטיבית יהיה לך אז מרחב הרבה יותר גדול שיפתח ברגע שהבחירה שלך תהיה אמיתית, כי תביני את מקומך ומשם תוכלי לפתוח גם שערים ליצירתיות איך לממש את החופש האישי שלך בתוך המרחב הזה. אפשר לראות את זה אצל בעלי תשובה רבים, שבחרו בקדושה אבל מביאים לשם את עולמם האותנטי והיצירתי בתחומים שונים, וקל להם לעשות זאת כי הבחירה שלהם בקדושה היא חזקה ופנימית ואנו רואים שהיא אינה בהכרח ויתור על כל עושר עולמם הישן, לפעמים גם להיפך. (יתכן שכיום עיקר הספקות שיש לך זה בגלל שבמובן מסויים את יושבת על הגדר ורק מדמיינת את מרחב האפשרויות העשיר שלך, אז הרעיון של התרגיל הוא, תנסי לממש אותו בדמיונך, תנסי באמת "ללכת על זה" לפחות ברמת הדמיון ובצורה כזאת תגלי את הרצון האמיתי שלך. ברגע שאת יותר שלמה עם מי שאת, האפשרות שלך למצוא נתיב לפנימיות שלך יהיה קל בהרבה)

אני כרגע לא נותן לך דרך ברורה איך להגשים את החופש שלך, אין טעם בכך, כי זו דרך מאוד אישית שאת צריכה לסלול בעצמך, זה תלוי מאוד גם בכישורי החיים שלך ובמודעות העצמית שלך, וכיום יש הרבה אופציות במסגרת החברה שבה את חיה לממש אותן. הדברים שהצגת כחלומות נשמעים לי קצת תלושים ממך ומהעצמי האמיתי שעליך עוד לגלות, האם תואר ברפואה הוא באמת החלום שלך? האם להיות מלצרית? לברוח להודו? האם סתם העצמאות הכלכלית והאישית היא שקורצת לך? הכל עם זה טוב, הכל לגיטימי, אבל את צריכה לדעתי להכיר את עצמך יותר לעומק כדי לדעת מה יהיה מימוש פורה והגשמה אמיתית של עצמך ומה יהיה סתם בגדר בריחה מעצמך. כי הרי ריבוי האופציות הללו מאפשר לאנשים גם לברוח מהגשמה אמיתית, לא כל אחת שם בחוץ מאושרת, בכך תהיי בטוחה, ואם תכירי את הדברים מבפנים ולעומק לא בטוח שזה יקרוץ לך בדיוק כמו עכשיו, יתכן שתהיי אז מאוד בררנית לגבי מה את רוצה באמת ומה לא, ואז הקשר בין חופש להגשמה יקבל צורה אמיתית ולא דמיונית. ושוב, את לא חייבת להתנסות בהכל כדי לדעת, כי פעמים רבות אחרי שאת מתנסה כבר אין לך דרך חזרה, זה המציאות ה"טריקית" של עולם האפשרויות, של עץ הדעת טוב ורע. חוכמת חיים והסתכלות נבונה בחיים חוסכת לנו לרוב התנסויות מיותרות וכואבות, שלא בהכרח יש דרך חזרה מהן.

בנוסף, חשוב לי גם להעמיק קצת בנקודה הזו של חופש והיחס שלה עם הגשמה עצמית דווקא מתוך פרספקטיבה יהודית ודתית מעמיקה, אני חושב מאוד שאם באמת שאלה כזו מעסיקה אותך ברצינות, אם זו שאלת חיים עבורך, שווה לך להעמיק מעט יותר ולחשוב על החיים פחות ברמה הבינארית והשטחית של חברה חילונית מול חברה חרדית, אלא לחשוב על החיים עצמם, על היהדות שלך ולאן היא יכולה להוביל אותך, וגם האם הרצון שלך להישאר שמורה קשור לרצון חברתי ומשפחתי גרידא או שהוא דבר עמוק, בחירה פנימית, גם אם כרגע זה רצון שקשור יותר להתניה חברתית, הוא יכול בהתבוננות נכונה להפוך עבורך למקור חיים.

הערך הזה של חופש כשמעמיקים בו, מעבר לפן השטחי של מרחב האפשרויות, מקבל צורה אחרת לחלוטין, בעצם המרחב הדתי אינו בהכרח סתירה לו ולעתים אף המרחב הדתי עצמו פותח מרחב אפשרויות שהחילוניות אין ביכולתה להציע, אמנם, המרחב הדתי ברמה השטחית נותן הרבה פחות אפשרויות, אך החיים הדתיים האמיתיים, אדם שמגיע לרמה אמיתית של עבודת ה' הוא אדם חופשי הרבה יותר מאדם רגיל. זה אמנם יכול להישמע סיסמה מהסוג שרגילים לצטט ולדקלם ללא הבנה או מחוייבות להוכיח, אבל זו אמת, כאן כבר אינני מדבר על המרחב הסוציולוגי, על החברה ואורחותיה, אלא על העמידה של אדם בעולם. אדם שחווה את הדתיות שלו כדבר אמיתי שבינו לבין אלוהיו, אדם שמבין את משמעותה למול אפשרויות הקיום האחרות של אדם בעולם, לא ירצה לעזוב אותה לעולם, הוא מבין כי דווקא העמידה הדתית היא אופצית החיים בעלת ההגשמה היותר עמוקה וגדולה, רבים וגדולים מבעלי המחשבה היהודית עסקו בכך בצורות שונות, אך הראי"ה קוק הוא הבולט מכולם בכך, בקריאתו לחופש גבוה של האדם, ושהחופש האמיתי של האדם מוצא הוא דווקא באלוהים. אך את זה מחובתי להסביר.

הפילוסוף סרן קירקגור, שהוא בעיני דמות מופלאה של חכם באומות העולם, מבחין בין 3 רובדים או צירים של קיום בעולם, לכל אדם יש ציר חיים שמוביל אותו, ברמה השטחית אפשר להצביע על כסף, כבוד, עונג, וכן הלאה כצירי חיים שמניעים אנשים, אך הוא הציע קטגוריות יותר מקיפות וכוללות, הוא קרא להם הרובד האסתטי, הרובד האתי (מוסרי) והרובד הדתי, רובנו, שרויים רוב הזמן ברובד האסתטי של החיים והם המניע העיקרי של חיינו, הם אלו שבאופן נסתר מניעים אותנו לקום בבוקר, לחיות, ולפעול בעולם, הממד המוסרי והדתי מהוים ציר פחות מרכזי ומשמעותי אצל רוב האנשים, מהו המניע האסתטי? אפשר לראות ברצון להנאה ולנוחות שאיפה אסתטית מובהקת, אסתטי בהקשר הזה אינו רק אהבת היפה והמצודד אלא חיים נעדרי התמסרות, חיים שמבקשים שיהיה יפה, שיהיה נוח, שיהיה מעניין, למשל הרצון לאהוב בלי להתחתן הוא מבטא מובהק של חיים אסתטיים, יש בחיי האהבה פן של יופי שהאסתטיקן מנסה ללכוד אותו כי מבחינתו הוא השאיפה, ולכן המחוייבות נראית לו עול מיותר, היא אינה עולה בתור דרישה פנימית כמו אצל האדם המוסרי שמסתכל מלכתחילה על החיים מתוך היבט של מחוייבות וההנאה עבורו היא פן מלווה של החיים ולא מטרה. לא אאריך בהסבר כי זה יהיה ארוך מידי, אבל הרבה משאיפת החופש במובן הרגיל, גם זו שביטאת היא אסתטית במובהק, נראה לי אפילו שהתואר למשפטים עבורך אינו מטרה בעלת משמעות נניח להשפיע על המשפט וכו' או איזה חזון אלא מטרה אסתטית, להיות כזו שיש לה תואר, והיא לומדת ועושה משהו עם עצמה, זה גם הקשר בין השאיפה הזו לבין שאיפות אחרות שביטאת, להיות מלצרית זה לא ממש אידאל בעל ערך לעצמו, זה האהבה שלך, שהיא מובנת מאוד, לתמונת החיים הזו שנראית לך מצודדת (ואולי היא באמת כזו, כעת נניח לשאלה אם זו אשליה או אמת), הבעיה שהחיים ברמה האסתטית אינם יכולים להיות בעלי משמעות של ממש, חיים אסתטיים בהגדרה הם חיים שמייחסים ערך מוחלט לרגעי, לחולף, כך גם האמנות בנויה, היא מנסה לתפוס את תמונת הרגע ולהנציח אותה, יש ערך גם לרובד הזה, ולכן יש ערך לאמנות, אך האמנות אינה יכולה להחליף את החיים, והחיים במהותם הם יותר מאשר התמונה הרגעית, מה שמספק אותנו זו לא התמונה החולפת אותה ננסה להנציח בכוח, אלא הכניסה שלנו לתוך מחוייבות להגשים יעוד, אידאל שיסודו בנצחי בתוך החיים החולפים, ההגדרה של האדם הדתי (לא כהגדרה חברתית אלא כציר חיים) לעומת זאת היא אדם המייחס ערך מוחלט למוחלט, שהוא למעשה רצון ה' בחיים, והערכים הנגזרים מכך, כשחושבים על מושג החופש לאור זאת, אפשר לתפוס פתאום כמה דל החופש האסתטי על היופי שבו, לעומת העומק של חיים שהמרכז שלהם הוא הגשמת המוחלט, שכל הרגעי שבו הוא למעשה מסגרת וכלי להגשמה הזו, האדם המתמסר למוחלט יש לו ציר חיים שלא תלוי בנסיבות, ובמובן הזה הוא חופשי הרבה יותר. כשאדם קשור לאלוקים, כשאדם מתחייב מתוך עצמו ומתוך בחירה לחיים בעלי משמעות ומחוייבות כלפי החיים נפתחים בפניו מרחבי חיים שלא ישיג אותם אף אדם שהעונג או היופי הוא מרכז חייו. אפשר לראות את זה בעיקר אצל אנשים מבוגרים יותר שכבר עברו כברת דרך והתנסו בנסיונות החיים, אנשים שהערך של חייהם גבוה לא בגלל שצברו את סך כל החוויות שבעולם, אלא בגלל שחיו את חייהם שלהם במידה כזו של שלמות שהיא עבורם מקור לסיפוק ולאהבת חיים עמוקה, אני מסכים שבגיל צעיר יותר קשה לראות זאת ואנו רואים בעיקר את הפן החוויתי של החיים, את הרצון לטרוף את החיים ולהתענג על מרחב האפשרויות הרבות שהחיים מציעים, ואינני חושב שצריך לוותר על כך אלא לאזן בין נקודות המבט, שהיופי של החיים עולה מאיחודם. כדברי קוהלת "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" המשפט כאן איננו רק בעולם הבא, אלא החיים השופטים את עצמם, תוצאות החיים הם המעידות על האדם, אלא שלעתים זה לוקח זמן.

אני חש שהדברים האלו נוגעים בדילמה שהצגת, וזו הסיבה שבגיל 50 את מבכרת את החיים החרדיים כפי שאת מכירה אותם. ללא קשר בכלל לקושי ולחסר שלך במציאות בה את חיה, ובלא למעט כלל מהלגיטימיות של רצונותיך. אני חושב שנקודת מבט זו יכולה לתת לך מפתח מסויים, על קצה המזלג, להסתכלות מעמיקה יותר באשר לדילמות החיים, ואולי לגרות אותך להעמיק בזה בעצמך, נכון שהמימוש שאני מנסה לתאר בפניך דורש יותר עומק, אבל במבחן החיים התוקף שלו גבוה יותר.

מאחל לך הצלחה ומימוש אמיתי,

שתוכלי לממש את עצמך ברמה הגבוהה ביותר בתוך גבול הקדושה

ובכך להרחיב אותן

"האריכי מיתריך ויתידותיך חזקי"

בברכה

אריה מ.