שלום אב אוהב,

קראתי את דבריך בכל לב, וזו שאלתך,

בנך כבן 11, התקשה בלימודים ובהתנהגות. מאבד מהר את סבלנותו, מתרגז בקלות. התקשה גם להתרכז בלימודים ועלתה דאגה שהוא יצבור פערים לימודיים והתנהגותיים ויכול חלילה להיפלט מהמסגרת. בהתייעצות עם אנשי חינוך ורופא קיבלתם החלטה לא פשוטה מבחינתכם: לתת לילד טיפול תרופתי להפרעת קשב (ריטלין). מכללות דבריך אני מבין שיש שיפור בעקבות הטיפול, אבל אתם ההורים מאוד מודאגים:

אתם מודאגים מכך שבעצם לא מדובר בתרופה שניתנת לזמן קצוב ומעלימה את הבעיה, כמו אנטיביוטיקה, אלא מדובר בתרופה שפותרת את הבעיה רק באופן זמני למשך זמן ההשפעה שלה

אתם מודאגים מכך שזהו “סם”, על כל המטען השלילי שיש כלפי סמים

אתם מודאגים שעצם קבלת הטיפול התרופתי מתייגת את הבן כ”נכה”, כשונה ואולי אפילו כפגום

אתם דואגים שמא הילד לא ילמד להתמודד עם החיים, עם דחפים, כי הוא יתרגל לפתור בעיות באמצעים חיצוניים, כפי שהוא עושה כעת עם הטיפול בריטלין

אתם מודאגים מכך שבעצם התרופה הזו לוקחת מהילד את האנושיות, שהיא הופכת אותו ל”אדם מכאני”, נוטלת ממנו את כח הבחירה, וממילא מה ערך בכך שהוא לומד…

אתם מודאגים מכך שהוא גדל בצורה לא אותנטית, או שעולמו הרגשי לא יהיה מפותח

אתם מודאגים ואולי קצת מתקוממים נגד המצב הזה בו אתם נדרשים לתת לילד תרופה, רק בשביל להתאים אותו לפי לצרכי “הצוות וסוג החינוך המערבי שלא יכול… להתמודד עם כאלה ילדים… בכיתה גדולה וחומר מטורף של לימודים”. אולי רגשות אשמה מכרסמים בכם מבפנים, ‘יתושו של טיטוס’ מנקר במוחכם ושואל האם אתם הוגנים מול הילד? האם אתם חזקים מספיק מול המערכת כדי להגן עליו? או שמא אתם מקריבים אותו על “מולך מודרני” תוך שאתם מפנים את לבכם לקול הלמות התופים ואוטמים אזניכם מקולו האמיתי של הילד, מההתנגדות שלו לתרופה, מהרצון שלו להיות הוא בעצמו…

העברת בי צמרמורת כשכתבת “אני רוצה לגדל את ילדי כ’אחד היה אברהם'”. הדמיון שלי נזרק לפסוק “אחד היה אברהם” (יחזקאל לג) וכך נכתב בשם רבי נחמן מברסלב “שאברהם עבד השם רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה’ ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם” והנה אתה חושש שאולי אתה נותן לילדך תרופה “סם” רק בשביל לרצות את האחרים…

כאב וכאיש מקצוע העוסק בתחום, אני מזדהה איתך עמוקות, גם אם לא מסכים עם כל מה שאתה אומר.

ההתמודדות שלך כהורה היא מורכבת מאוד, ומה שתיארת זהו רק חלק מהתמונה. סביר להניח שחלק מהקשיים שתיארת משטח בי”ס – מופיעים גם בהתנהגות בבית… וגם שם אתם נעים בין להבין אותו ולסלוח לו כי בכל זאת הוא עם הפרעת קשב ויותר קשה לו מאחרים ומצד שני אתם לא רוצים להכניס אותו לתוך “קופסה” של ילד שונה, אתם רוצים לחנך אותו ולקדם אותו ולכן דווקא כן לדרוש ממנו ולא לעשות לו הנחות

אתם לא היחידים שמתמודדים עם הדילמות הללו, גם אינכם היחידים שקרועים מבפנים בהתלבטות האם לתת לילד טיפול תרופתי או לא.. הורים רבים תוהים בינם לבין עצמן בשאלה האם קיימת הפרעת קשב באמת או שזו המצאה מודרנית שבאה להתאים את הילדים לסגנון תרבות וחינוך מודרני שמציב דרישות שבעבר בני אדם לא נתבעו לעמוד בהם, האם כשאנחנו נותנים לילד טיפול תרופתי אנחנו לא דוחקים אותו למידותיה של “מיטת סדום” מודרנית… הורים רבים מהרהרים בשאלה לו היו מספר ילדים מועט יותר בכיתה, האם ייתכן שהילד שלהם לא היה נזקק לטיפול תרופתי? אך חשוב לשאול מנגד, ובבית מה? האם כל האתגרים הייחודיים נמצאים רק בשטח בי”ס?

אם אני יורד לסוף דעתך, ותסלח לי אם אני תולה בדבריך דברים שלא התכוונת אליהם, אתה בעצם טוען טענה כזו: קיבלתי ילד, עם סגנון מסויים, קצת שונה מהסגנון של רוב האנשים. ילד מיוחד. לילד הזה יש התמודדויות וקשיים כמו שיש לכל אדם. אצלו זה יותר חזק ועוצמתי. יותר קשה. למה אנחנו כהורים צריכים להוציא אותו מהכלל ולתת לו תרופות כאילו הוא אדם לא שפוי? למה לא לתת לו סביבה תומכת ומכילה ומאפשרת ומותאמת? למה אנחנו לא נותנים לו להיות מי שהוא באמת, איך שה’ ברא אותו? למה לא לתת לו להתמודד בעצמו, וללמוד לרכוש כישורי חיים, הרי זהו חלק מהותי מתפקיד האדם בעולם, להתמודד, לבחור.. האם הילד הזה לא “אדם”? לא בר דעת? לא בר בחירה?

אלו שאלות קשות ונוקבות, חלקן שייכות לתחומי אמונות ודעות וחלקן לתחומים פסיכולוגים, רפואיים וחברתיים. והמצע צר מהשתרע, אי אפשר להרחיב את מה שנדרש באמת כדי לענות לך, ולכן אכתוב רק קווים כלליים, וממליץ לך בחום לפנות לייעוץ מקצועי

אנסה לעשות מעט סדר בדברים מתוך מטרה לנתב את הדאגות שלכם לכיוונים שיועילו לילד ולכם.

בני אדם פועלים מכח שני “מנועים”: מנוע עגול ומנוע רבוע

העגול – הוא כוח מניע לפעולה, חותר ודוחף קדימה. הוא אחראי על מוטיבציה, יצירתיות, אותנטיות, ספונטאניות, שמחה, פעלתנות, אומץ וסקרנות. הוא לא יודע גבולות, הוא מתכתב עם החלק הרוחני שבאדם, זה שאין לו הגבלה, כי הוא עשוי בצלם. לפעמים כח זה לא כל כך ריאלי, לא מבין שצריך להיות משועבד וכפוף לכללים, לא לוקח בחשבון שיש עוד אחרים בסביבה. הוא בלעדי ועוצמתי ואותנטי. זהו הכח שאומר “כן, אני יכול!”

הרבוע – הוא כח עוצר, מווסת, הוא עוזר לנו להכפיף את עצמנו לכללים ולדרישות של המציאות, לפעמים הוא קצת משבית שמחות, מזכיר לנו את המציאות המגבילה (והמתסכלת), הוא עוזר לנו להזהר, להיות מחושבים, לוותר ולהתייאש כשאין טעם להיאבק. הוא נותן לנו סדר ועקביות. זה הכח שאומר לנו להתאפק, לעצור ולחשוב והוא מזכיר לנו “לא, אני לא יכול!”

ושני הכוחות הללו פועלים בשיתוף פעולה, כמו שדוושת הגאז ודוושת הבלם פועלים בצוותא חדא

אפשר לתאר את הפרעת הקשב כמצב בו העיגול גדול מהריבוע, מצב שבו ההתנהגות של האדם אינה פועלת בהתאם לדפוסים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים המקובלים והנדרשים לתפקוד בסביבה הנוכחית

הריבוע מאפשר לנו להתאים את הרצונות שלנו לסביבה, להוציא אותם לפועל תוך התחשבות במגבלות המציאות. אבל כשהעגול חזק ועוצמתי יותר מהריבוע, אנחנו רואים תסמינים של הפרעת קשב

אנשים עם הפרעת קשב הם לא מכוכב אחר. המתח בין העיגול לריבוע הוא התמודדות כלל אנושית. זו התמודדות הנובעת מכך שאדם תרכובת של עולם פנימי בלתי-מוגבל הנתון בתוך “בתי חומר” של עולם חיצוני מוגבל. לכן, אצל כולנו אפשר לראות דברים שדומים מעט להתמודדויות של אנשים עם הפרעת קשב. מי אינו נדרש לעיתים להפעיל מאמץ רב כדי להתרכז, לאפק תגובה רגשית, לדחות סיפוקים או לשמור על תנועות גוף שקטות. מרבית בני האדם משלימים עם הצורך להגביל את עצמם ולהתאים את ההתנהגויות שלהם לפי דרישות המציאות. למרבית האנשים יש גם יכולת סבירה כדי לעשות זאת. אנשים עם הפרעת קשב אינם שונים מהותית משאר בני האדם, הם שונים כמותית. נטיית החירות שלהם גבוהה יותר, ההזדהות שלהם עם גבולות נמוכה יותר. הם גרים על החומה, טרודים בעניין הגבולות. הם נוטים לפעול בהתאם ל’עולם הפנימי’ הבלתי-מוגבל שלהם ולהתחשב פחות במגבלות והמאפיינים שה’עולם החיצוני’ מציב בפניהם. אפשר לקרא להם מרדנים, בלתי מסתגלים, מופרעים. אפשר גם לראות אותם כמו שהם: אנשי החירות. כך או כך, אי אפשר להסתדר בחיים בצורה כזו, בטח לא בתרבות שלנו. צריך למצא פתרונות.

כאמור, הפרעת קשב היא פונקציה של הפער בין העגול לרבוע. ישנם מקרים בהם רמת הפער בין הרבוע לעגול היא נמוכה שאז אפשר להסתפק בפתרונות חינוכיים, הרגלי בריאות ופעילות גופנית שכוחה יפה להפחית תסמיני ההפרעה. אבל, וזה חשוב לזכור, כשהפער הוא גדול מידי, צריך בנוסף כלי עזר נוספים: סביבה תומכת, טיפול תרופתי, הדרכה וטיפול רגשי.

להלן אתמקד בטיפול התרופתי בו עוסקת שאלתך, אך עלי להזכיר כי המלצת גורמי המקצוע היא שהטיפול התרופתי יהיה מלווה בתמיכה רגשית. בנוסף, כחלק מהאחריות של ההורים כלפי הילד נדרשת המשפחה להכיר את הצרכים הייחודיים של הילד, לפתח איתו שפה משותפת ולהתאים את עצמה לצרכים של הילד – בדיוק כמו שמשפחה תקינה יודעת להיערך עם התפריט המשפחתי כשאחד הילדים לקה בצליאק או בסוכרת… מחקרים מלמדים כי סביבה מותאמת יכולה לעשות את ההבדל בין ילד שהצליח (למרות או בגלל ההפרעה) למי שלא…

ולעניין החששות שהעליתם ביחס לטיפול התרופתי

אמת נכון הדבר שריטלין לא “מרפא” את הפרעת קשב. בדיוק כמו שמשקפיים אינן “מתקנות” קוצר ראייה. כמו דברים אחרים בחיים, אנחנו לא בוחרים בין טוב לרע, אלא בין טוב יותר לטוב פחות, או בין רע לרע יותר.. ברור שהיה הכי טוב לו הילד יכל היה להסתדר ללא ריטלין, אבל לא זו הסיטואציה. פנו אליכם מהמסגרת החינוכית כי היו קשיים משמעותיים. עכשיו אתם צריכים לבחור בין מצב שבו הוא לא יתפקד לימודית והתנהגותית למצב בו הוא יתפקד בסיוע התרופה

היעדר תפקוד וצבירת פערים לימודיים ורגשיים היא מצב מסוכן. כאשר אדם עם הפרעה אינו מקבל את הטיפול לו הוא זקוק, קיים סיכון להיותו מעורב בבעיות משמעת והתנהגות, לצבור פערים לימודיים, לפתח תדמית שלילית, לעזוב את מסגרת החינוך בטרם עת, להסתבך בפלילים ו..כן.. גם פחות לשמור תורה ומצוות. זה הוכח במחקרים שונים, גם בקרב הציבור החרדי בישראל

אתם יכולים להיות רגועים. ריטלין אינו סם במובן שהוא ממכר. אדרבא להיפך. למרות הנטייה של אנשים עם הפרעת קשב להתמכרויות, אנשים שטופלו בתרופות להפרעה מצויים פחות בסיכון להתמכרויות.

בעיית התיוג היא אכן כואבת. יש סטיגמה שלילית וכנראה שבציבור החרדי היא משמעותית. אבל האם הסטיגמה היא כלפי התרופה או כלפי ההתנהגויות פורצות הגבולות של ההפרעה? זה המקום שלכם כהורים לעמוד בפרץ, לתת משמעות לשונות של הילד, לסייע לו להתמודד עם תגובות החברה

החשש לפיו הילד לא לומד להתמודד באופן טבעי וללא עזרת תרופות, הוא מובן. אבל, מצד שני, יש לילד קושי אובייקטיבי וצריך לעזור לו להתמודד. האמת שהתרופה לא באמת חוסכת מהילד את הצורך להתמודד, היא גם לא נוטלת ממנו את חופש הבחירה. היא רק מקילה עליו. יש לו עדיין הרבה מאוד התמודדויות, התרופה לא מקנה חשק ללימוד, היא גם לא מקנה חיבה לעמוד בגבולות, וגם משך ההשפעה שלה קצוב ומוגבל. בקיצור, עבודה חינוכית לא חסר גם אחרי התרופה… מי שחושב שהוא פותר את ההתמודדות עם ההפרעה בעזרת תרופה בלבד, יש סיכוי טוב שהוא חי באשליה

אינני יודע מה רמת הפרעת הקשב של הילד שלכם. יכול להיות שהיא ברמה גבולית והילד היה מצליח לתפקד לו היה בכיתה עם מעט תלמידים, ואולי ההפרעה ברמה גבוהה שגם בהינתן תנאים נוחים יותר ללמוד הוא היה מתקשה. לא פחות חשוב לזכור שהתפקוד הלימודי הוא רק קצה קרחון של השפעה של ההפרעה, כך שגם אם פתרת את הבעיה של “החינוך המערבי” עדיין הילד צריך ללמוד לשלוט בכעס, ולדעת להמתין בתור, ולקבל סמכות, ולהחזיק ראש גם במשימות שלא ממש מעיניינות אותו ועוד ועוד התמודדויות שהפרעת הקשב מאתגרת בהן את בעליה …

העובדה שאנחנו משתמשים בכלי חיצוני כדי לסייע לאדם להתמודד, אינה מפחיתה את “כח הבחירה” שבאדם. “נקודת הבחירה” אין בהכרח שתהייה באמצע שיעור משעמם, היא יכולה להיות בבוקר, בהחלטה לקחת את התרופה (ראו דבריו של הרב דסלר במכתב מאליהו, ח”א, קונטרס הבחירה, עמ’ 111 ואילך).

העובדה שאנחנו משתמשים בכלי חיצוני כדי לסייע לאדם להתמודד, אינה מפחיתה את מידת האנושיות והאותנטיות שלו. נכון שבאופן אינטואיטיבי מרגישים שמה שנברא בטבע הוא נכון יותר, אבל לא תמיד כך הדברים. (ראו למשל, במדרש תנחומא תזריע: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?  אמר לו: של בשר ודם.(

אכן, פעמים רבות אנשים שמקבלים תרופה להפרעת קשב מתלוננים על תחושת חוסר אותנטיות, “זומביות”, תחושת תלישות וכיוצא. ניתן לשוב לרופא ולבדוק תרופות מתקדמות ומשוכללות יותר מאשר ריטלין. אבל לפעמים כוונת הילד בהתנגדותו לתרופה היא לומר שבגלל התרופה ה”עיגול” שלו קטן לו.. והוא לא רגיל לזה.. והוא לא אוהב את זה.. זה לא הוא.. והתחושה שלו מובנת לגמרי, במיוחד כשהוא חש שזה גוזל ממנו את הכוחות שיש בו…

המפגש בין הפרעת קשב למסגרת בית ספרית מגלם בתוכו פוטנציאל חיכוך מעצם טיבו. הפרעת קשב ה”עגולה” מאותגרת ומאתגרת את בית הספר ה”רבוע”. המפגש של הפרעת קשב עם בית הספר הוא מפגש בין הישר לעגול, מין בשאינו מינו. מפגש זה מעורר לעיתים מתח ואף מאבק מי יכפוף עצמו בפני מי, החניך בפני המסגרת או ההיפך. כך נולד לו מתח, לפעמים “מלחמת קודש”. סביב נושא הטיפול התרופתי, כאשר לפעמים עיקר ההסתייגות של המשפחות מהתרופות אינו נובע מחשש מהתרופה, אלא מתוך רצון של החניך או הוריו ש”המסגרת” תקבל אותו איך שהוא, בלי לדחוק את צורת העיגול ולהתאימה למבנה הרבוע של בית הספר.

אבל תרופה זה לא הכל. התאמה סביבתית ובמקרה הצורת טיפול רגשי או אימון – נחוצים ביותר.

ולמרות כל מה שאמרתי, הדאגות שלכם קיימות ומובנות. אולי פחות כואבות. רק מעט

הפתרון המוצע הוא לשלב עם הטיפול התרופתי סיוע רגשי וחינוכי שמתמקד בצרכים הייחודיים של הילד שלכם, בעזרת טיפול/חינוך/אימון ניתן להגדיל את המיומנויות שלו ובמקביל להתקדמותו ניתן להתייעץ עם רופא אשר ישקול הפחתה הדרגתית של המינון התרופתי.

בלי קשר לכך, אם אתם חוששים שישנן תופעות לוואי, שהילד “מושבת” מידי, אפשר להתייעץ עם רופא לגבי תרופות אחרות.

חשוב מאוד שתקבלו הדרכת הורים שתעזור לכם לקחת קצת פסק זמן, לחשוב על ההתמודדויות, לעשות סדר בראש, לשחרר מתח.. לא פשוט להיות הורה לילד עם הפרעת קשב.. לפעמים זה משפיע על הזוגיות..

סוף דבר,

הפרעת קשב אינה עניין חינוכי גרידא. היא גם לא עניין רפואי גרידא. היא תופעה משולבת של התמודדות חינוכית, רגשית, התנהגותית, חברתית ורוחנית . ולכן גם המענים שנדרשים לה הם משולבים ומגוונים. לא די בתרופות, גם לא מספיק לתת טיפולים. כהורים שרוצים להצליח עם הילד כדאי לכם ללמוד את הנושא, להבין את הצרכים של הילד (הרוחניים והגשמיים), לפתח כלים מעשיים כיצד להדריך אותו, להתמודד איתו ולעשות יחד את המסע בהכנתו לחיים…

חשוב לזכור גם את הצדדים החיוביים של ההפרעה, ואצל כל ילד זה מופיע בצורה שונה.. חשוב גם לתת לה משמעות, פשר. אנשים יודעים לרוב למצא משמעות לחיים שלהם ולאתגרים שהם מתמודדים איתם. הנה רק דוגמה למשמעות שאפשר לתת להפרעת קשב. אפשר לראות אנשים עם הפרעת קשב כאנשים שמחוברים ביותר לעולם הפנימי שלהם, גם על חשבון העולם החיצוני. נטייה לעולם הפנימי שהוא רוחני ובלתי-מוגבל. נטייה זו יכולה להביא לשכלול העולם. פעמים רבות היא מאפשרת מבט מחוץ לקופסה, נכונות להתמסרות למעלה מן הנדרש, יכולת להתחבר לפנימיותם של דברים ולהתעלם ממעטים חיצוניים. מאידך היא מזמינה חיכוך מתמיד עם דרישות הסביבה, מה שיכול ליצור מעגל של כישלון וצבירת נזקים נפשיים, רוחניים ותפקודיים. אפשר להיעזר בדבריו של רבי לוי יצחק מהרדיטוב שאמר שילד היפרטקטיבי הוא “נשמה גדולה בגוף קטן” או בלשונו של הראי”ה קוק (אורות, זרעונים, ג): נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד: כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו… שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה… שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף – ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע… תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש…

הפרעת קשב היא שונות שיכולה להוות מטרד ואף להידרדר לתחלואה נפשית או חברתית ולכן אל תפסיקו טיפול תרופתי ללא ייעוץ מקצועי מקיץ. טיפול תרופתי הוא “כלי עזר”, כמו משקפיים (אותם מבליטים) או כמו מכשיר שמיעה (אותו נוטים להצניע), תלוי ביחסי ציבור…

בעזרת הדרכה נכונה תוכלו לתת לילדכם את הנחוץ לו כדי להוציא את יכולותיו לפועל ולמלא את תפקידו

שאו ברכה ורוו נחת

חיים

(haymdayan@gmail.com)