שלום וברכה שואלת יקרה!!!

בימים הרבים שעברו השאלה מונחת לפני ואני קורא אותה שוב ושוב, ונהנה מכל מילה, מגופה של ההתמודדות ובמיוחד התרשמתי ממה שכתבת “ואני באמת רוצה להבין. רוצה שזה יבעור בי בעצמות ויהיה לי ברור”, חתירה לידיעת האמת תוך רצון שהאמת תבער בעצמות מעוררת בי הערכה מרובה. אני מתחיל לכתוב עוד טרם שיש לי את המילים בפי, אני קודם כל רוצה להביע את ההתרשמות שלי מן השאלה. ובכן, ההתמודדות שאת מציגה היא התמודדות שלא כל אחד זוכה בה, זו התמודדות של מי שחושב. לא כל אחד חושב, יש אנשים שטחיים, ששנים על גבי שנים חיים ללא מחשבה, הם מקבלים כל דבר כמובן מאליו, ולא מנסים לחשוב, על אפשרות אחרת, על אפשרות של שינוי מהמציאות אליה הם נולדו. לאדם המתמודד הספקן, נראה כאילו הם אלו שלא חושבים שמסתדרים עם החיובים ללא תהיות, נהנים מן החיים, חיים פשוטים ללא ספיקות וללא חיבוטי נפש. אך האמת איננה כן, כי כאשר האדם לא חושב על הדרך שבה הוא הולך, הוא בעצם לא הולך בה, הוא רק מרחף על יד הדרך בה הוא אמור ללכת. הוא לא מתחבר למה שהוא עושה, הוא לא עושה מתוך הבנה, הוא לא מפנים את המסר, וזה חבל. כך אפשר למצוא אדם שמקיים את כל המצוות בדקדוק רב, אך המצוות לא מובילות אותו לתיקון שהן אמורות לתקן אותו. מעבר לכך המצוות עשויות להפוך לו לנטל, הוא עושה אותם ללא חיבור, וממילא הם נשארות מטלות קשות שאין לו בהם הנאה כלל.

אך גם אדם חושב, מסוגל לסבול סבל רב, אם הוא לא ישקיע ויעמול, הוא יישאר רק עם הספיקות, ויחיה חיי ספק כשכל המטלות שהוא עושה הם לו למשא. הברירה לא להתעסק ביישוב הספיקות עלולה להפוך את חייו לחיי סבל.

אך אם הוא יעמול ויעמיק, הוא יזכה לאושר אין סופי, חייו יהיו חיים מאושרים מלאי תוכן וערכים. כאשר יהיה לו ערך רב למעשים שהוא עושה, והוא יתמלא סיפוק, והמטלות יהפכו למעשים שיש בהם הנאה גדולה. ולכן אין לך מה לקנאות באיש, חייך חיי אושר של אשה שחיה את חייה במסלול של הבנה והפנמה. זה מסלול חיובי שעשוי להביא אושר גדול לאדם. אלא שלשם כך יש ללמוד הרבה, להיות קשוב כל הזמן למסר המובע מן התורה ומצוותיה. זה דורש למידה מסיבית. לולי זאת דברים רבים עשויים להיראות לא מובנים.

כעת אפנה לעיקר דברייך, את מציגה שתי התחבטויות שונות. א. תחושה של חוסר אמונה מוחלטת בעיקר. ב. חוסר חיבור למצוות שלא מובנות טעמם. נכון אמנם ששני הדברים תלויים זה בזה, כי עד כמה שהאמונה בבורא ובתורה מן השמים תהא ברורה יותר כך גם יהיה ברור יותר הצורך לעשות את כל המצווה בתורה. אך חשוב לחלק את הנושא כי באמת שני הנושאים לא לגמרי תלויים זה בזה. גם אדם שאין לו פקפוק באמונה בבורא עולם ובתורה מן השמים, וברור לו שהוא מצווה, יקשה עליו יותר לקיים דבר שהוא לא מבין, טבע האדם שאוהב לעשות דברים שהוא מבין ולא דברים שהוא לא מבין, זה שיש בורא שמצווה, ויש הכרח לקיים את ציוויו לא מסיר את החולשה הטבעית המובנת, של הרצון לעשות תוך כדי הבנה. ולכן אני רוצה קודם לדבר על החלק הזה, ואולי משם נמשיך לשאלה השנייה.

אני יתחיל דווקא ממשהו שאת כתבת: ‘תפילה שמרפאה את נפש האדם ומחברת אותו למשהו מעבר (שמובן אצלי כאל צורך אנושי נפשי)’. אני חושב שכתוב בדבריך אלו נקודה יסודית וחשובה מאד, שההרחבה שלה יכולה לתת מענה רציני להתמודדות שלך. לא כל המצוות אמורות להיות מובנות בעיני בני אדם, ישנם חוקים שאינן מובנים בשכל אנושי. נכון שרוב המצוות ניתנות להבנה, אבל לא כולם, ויתירה מכך גם אלו שניתנות להבנה הם לא כאלו שבחשיבה שטחית אפשר למצוא את הטעם לעשייתם. בכדי להתחבר למצוות שאיננו מבינים עלינו להרחיב את המבט שלנו, להבין שיש מה למעלה ממנו, שיש כמו שאת כותבת משהו מעבר. כל מי שקצת חושב שם לב שיש משהו מעבר, שהעולם הוא לא רק הכאן והעכשיו שאנו רואים בעיניים. אבל זה לא מספיק לדעת את הידיעה הזו, צריך להרחיב את הידיעה הזו, ההרחבה של הידיעה הזו תיעשה על ידי לימוד עמוק של דברי חז”ל עם ספרי רבותינו כדוגמת המהר”ל והרמח”ל. הלימוד בספריהם ממחיש את העולם הרוחני העמוק והשיטתי שמוסתר אחרי העולם הגשמי העומד מול עינינו. כך גם אם לא נבין את טעמי המצוות נדע שיש משהו מעבר, שלא כל המשמעות של הדברים אמורים להיות רלוונטיים למה שנראה מול עינינו. מעבר לכך שתוך כדי לימוד יתווספו עוד ועוד דברים שיש בהם הבנה, ורוב הדברים יובנו.

כעת אפנה לעיקר השאלה שמציקה לך, וזה התחושה של חוסר האימון המוחלט. ובכן השאלה הזו שמא לא הכל נכון היא שאלה מטרידה מאד, גם אם האחוזים של הספק נמוכים מאד, החיים הדתיים שלנו הם לא משהו צדדי מהחיים, הם חלק מאד עיקרי בחיים שלנו, או ליתר דיוק ממש כל החיים שלנו מלווים בקיום מצוות ובאווירה ובתוכן שהתורה והמצוות ממלאים את החיים, הספק גם אם הוא קטן מאד, כיון שהוא נוגע לכל רגע בחיים עשוי להיות מאד מטריד.

זה מזכיר מאד חשש שעולה לילדים רבים בתחילת גיל העשרה, שמא הם מאומצים. החשש שלהם לא גדול, אבל הוא מטריד אותם מאד, משהו מאד עיקרי בחייהם אינו בטוח. אני חושב שהספק על הדת עשוי להיות יותר מטריד אפילו מחשש של ילד שמא הוא מאומץ.

לא בחנם ערכתי השוואה בין החשש של ילד שמא הוא מאומץ, לחשש על עיקרי הדת. אני רוצה לנסות ולנתח מה מכריע את החשש של הילד, האם הוכחות לוגיות, מוכרחות? או לא? האם הרציונאל דורש דווקא הוכחות כאלו? ובכן, לענ”ד מי שיבקש הוכחה ניצחת שהוא לא מאומץ לא תמיד יוכל להביא לכך ראיה, ויתירה מכך אני חושב שהצורך להביא לכך ראיה מוכרחת תלמד אותנו משהו על אותו אדם. מה שיניח את דעתו של הילד שהוא אינו מאומץ לא יהא על ידי הוכחות לוגיות. רק תחושה של חיבור, חוויות רגשיות, חום ואהבה שיורעף על ידי הוריו, ינסכו בו ביטחון. הוא לא יפשוט את ספיקותיו, הספיקות פשוט יעלמו.

זה מזכיר אדם כפייתי שחושש לעשות דבר מה שמא יקרה לו משהו, האם הוא תמיד טועה בחששותיו? פעמים רבות והחשש שהוא חושש נכון. מדוע אנחנו רואים אותו חושש ומרימים גבה? כי עצם המחשבה על החשש תמוה, מדוע הוא חושש לדבר כל כך רחוק? האדם הכפייתי מנותק מהחיים עצמם הוא מתרכז בפעולה מסוימת ומתרכז בה, הניתוק מן החוויה של החיים מביא אותו לריכוז גבוה בפעולה עצמה וממילא הוא שקוע בחששות מרובים עד שהוא נמנע מלעשות דברים שכל העולם עושה.

כך נכון גם בהקשר לחיינו הדתיים, הוכחות לוגיות לא תמיד יתנו את המענה. לעומת זאת תחושה של חוויה דתית, רגש דתי, התרגשות לנוכח המציאות של החיים שניתנו לנו מאת הבורא, ינסכו באדם ביטחון בבורא וממילא בתורה ובמצוות. קיום המצוות הרבות, מן התורה ומדרבן, וגם של המנהגים, מביאים את האדם למציאות של חיים שכאן בתוך החומר תהא לו אחיזה ברוח, שהרוחניות תהייה נוכחת מאד בכל החיים שלו, עד שהמציאות של הבורא יתברך תהא נוכחת בחייו. לשם כך צריך כמובן לחיות את החוויה, ולעשות את המצוות מתוך חוויה.

אם נתבונן עוד נשים לב כי המענה לשתי הנקודות שאת הצגת, חוסר החיבור לחלק מהמצוות, וחוסר הביטחון בעיקר החיוב, משלימים זה את זה. כאשר האדם יבחין שיש משהו מעבר, הוא יוכל לחוות באופן חי יותר את מעשי המצוות שלו ואת העולם הרוחני בו הוא נמצא, וכן להיפך, כאשר האדם יחווה יותר את עשיית המצוות אט אט יחדור בו העולם הרוחני הקיים מעבר למה שנראה בעיני בשר. עולם החוויות נותן יכולת להרחיב את המבט למקום קצת יותר גבוה, ואולי להיות קצת פחות רציונאלי…

ואגב כלפי ההמתנה בין בשר לחלב, ראשית, זו מחלוקת ראשונים אם זה חיוב או מנהג, ובכל מקרה, זו גזירה שמא יאכלו בשר עם חלב ממש, זה כמו הרבה גזירות של חז”ל שגזרו שמא יגיעו לעבור על איסור תורה. פעמים והחשש נראה לנו רחוק, אך צריך לדעת שני דברים. א. אין לנו לדעת אם האיסור עצמו היה נעשה חמור כל כך בעינינו לולי הגזירות שחז”ל גזרו, כלומר, חז”ל בגזירותיהם לא ראו רק את החשש של אדם אחד, הם גזרו גזירות שנתנו תוקף לעיקר הדין, כך שהיחס החמור שיש היום לאיסור התורה נובע מתקנת חז”ל, לדוגמה אילו חז”ל לא היו גוזרים את גזירותיהם בענין בשר בחלב, כמו א. לא לאכול בשר בחלב גם כשהם לא התבשלו. ב. לא לאכול בשר עוף בחלב. ג. להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב. יתכן ולא היינו מתייחסים לאיסור זה כראוי והיינו חוטאים בו. לעומת זאת הגזירות של חז”ל גרמו לנו ליחס מאד חמור לבשר בחלב ובזכות זה איננו עוברים אפילו בשגגה על איסור זה. דבר נוסף היחס של חז”ל הקדושים לכל איסור תורה שרק יארע, גרם שהם תקנו תקנות בכדי שלא יגרם עבירת איסור מן התורה אפילו באופן רחוק.

יש עוד הרבה מה להעמיק ולחשוב בשאלתך, דברי אינם אלא פתח בנידון, ואם יש לך עוד שאלות אשמח להשיב לך.

בברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com