שלום לך בחור מיוחד ומופלא הקשור בנימי נפשו בתורה הקדושה!

כמה משמח לקרוא את השאלה שלך. בחור ששקוע באהלה של תורה, עם מנוע 'טורבו' לגדול ולצמוח לתלמיד חכם. אין ספק שבדרך זו תהיה גדול בישראל בע"ה.

לא הבנתי עד הסוף את כל צורת הלימוד שתיארת, אבל את הרעיון קלטתי.

דבר אחד חשוב לא כתבת, היכן אתה לומד? האם אתה בישיבה? איזה סוג ישיבה? אולי אתה בלי ישיבה?

נקודה זו היא חשובה, משום שבהנחה ואתה בעצם לומד בישיבה כלשהי, קשה לי להבין כיצד אתה מצליח ללמוד כפי רצון לבך כשלישיבה יש מן הסתם סדרים ומסכת מסויימת וכו'. אולי אתה ללא מסגרת ישיבתית ויכול ללמוד כפי רצונך? איני יודע.

בנקודה זו רק אומר לך, שממה נפשך: אם אתה לומד בישיבה, צריך לחשוב טוב טוב לפני שפורשים מן הציבור ולומדים כפי הרצון החופשי. מצד אחד כמובן יש מעלה גדולה בלימוד "כפי שלבו חפץ", אבל לא לחינם בני אדם מחוברים למסגרות, ויש תועלת גדולה מלימוד בישיבה בצורה 'נורמלית' כפי שכולם לומדים. המעלה היא הן מהבחינה הלימודית, כאשר הלומד מתחכך ומשתפשף בלומדים ומתחדד מכותלי בית המדרש. לעומת זה שלומד לבד שחסר לו את השפשוף בלומדים האחרים, ויש לו גם סכנה להתעקם ("חרב אל הבדים ונואלו וכו'" אלו ת"ח שלומדים בד בבד וכו' ולא עוד אלא שמיטפשים וכו' – ברכות סג, ב). יש גם תועלת מבחינה ההתפתחות החברתית התקינה ללמוד בישיבה בצורה נורמלית, כך האדם נעשה חלק מהחברה ומשתלב בה וקונה מידות מתוקנות ודרכי בני אנוש. מי שלומד בנפרד ומנותק מחברה, הוא בסכנה להיות "עוף מוזר". כל בן תורה צריך לזכור את מה שכתב רבינו החזון איש (אגרות א, כ) בהנהגות לבן ישיבה: "ליזהר מלעשות דבר משונה שאין אחרים עושין כן, וליזהר בזה מאד". דוק בלשונו.

בדורות האחרונים, חוץ מהחזון איש ועוד כמה בודדים, אף אחד לא נעשה גדול בתורה בלי ללמוד בישיבה.

יש צעירים שמבקשים ללמוד לבד לפי תכנית גדולה שיש להם, ומתוך מחשבה שהם הולכים להיות "החזון איש של הדור הבא", אבל הבעיה היא שבטבע האדם כאשר הוא מתלהב מתכנית מסויימת של לימוד והספקים, הוא נישא על גלי ההתלהבות, אך בשלב מסויים הקסם הגדול דועך. ואז הוא מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כשהמטרה הגדולה הולכת ומתבררת כמורכבת וקשה וגם פחות קסומה. הפתרון לזה הוא שלא לבנות את החיים על "תכניות גדולות ומלהיבות", אלא על "השתייכות למסגרת". בתוך המסגרת אפשר לרקום חלומות ותכניות וזה חשוב מאד, אבל לא במקום מסגרת. זכורני לפני שנים לא מעטות, ישבתי בכולל באחד מבתי המדרש בירושלים, ובחור צעיר אחד ישב לידינו ולמד בהתמדה עצומה (הוא לא למד בישיבה אלא בבית המדרש השכונתי). בתחילה זה היה נראה משהו מדהים, אך יום אחד הוא נעלם וכבר אינו נמצא באהלה של תורה (למען האמת היו לו עוד בעיות בחיים).

אם אתה לא בישיבה, כמעט ניתן לומר שחובה להכנס לישיבה, בוודאי בגיל שלך. ומהטעמים שכתבתי ועוד אחרים.

ואם תאמר, מה יהיה עם החלום שלי? הרי בישיבה, כמו בכל מערכת, יש לפעמים גישה של בינוניות, ואני רוצה לעוף קדימה. אז נכון, שמסגרת יש בה משהו מצמצם, אבל כך דרכו של עולם, וכפי שכתבתי יש למסגרת גם מעלות רבות. והבחורים שהם בני עלייה מנצלים היטב את מה שהמערכת מציעה (שיעורים, סדרים, חברותות, שיחות), ואף מוסיפים לזה את השאיפות האישיות ע"י ניצול חלק משעות הפנאי שלהם להרחיב במסכתות אחרות או בכל מקום שלבם חפץ. (כשאני הייתי ב'ישיבה קטנה', היתה תקופה שבהפסקת צהריים הייתי יושב עם חבר בבית כנסת סמוך לישיבה ולומדים יחד מסכתות אחרות בבקיאות).

עד כאן בקצרה אודות הצורך בהשתלבות במסגרת. וכפי שכתבתי, אין התייחסות בשאלתך לכל החלק הזה.

ב.

עכשיו נעבור למה שכן הוזכר בשאלתך והוא סדר הלימוד הרצוי.

באמת הרבה לומדים מתלבטים לאורך דרכם בהיכלי התורה בשאלת האיזון בין "בקיאות" ל"עיון", ובסופו של דבר אין בענין זה הכרעה, ובסופו של דבר יש כמה דרכים בלימוד, וכל אחד יברור לו את הנאות כפי כשרונותיו ונטיית לבו. יש שנמשך לבקיאות ויש לעיון וכו'. יש סיני ויש עוקר הרים.

אבל יש 'קווים אדומים' וגבולות גיזרה לכולי עלמא. כלומר: גם אצל הדוגלים בשימת דגש על בקיאות, ברור שלימוד בגירסא בעלמא בלי להבין, אין בו אפילו גדר של בקיאות. נכון שאמרו בגמרא שכשלומדים סוגיא יש "למיגרס" והדר "למיסבר", אך הכוונה כאשר אחרי ה'למיגרס' מגיע ה'למיסבר', אולם להעביר מסכתות שלימות בצורה של גירסה, ללא הבנה, אין בזה תועלת (מלבד לימוד זוהר שמקובלנו שיש מעלה ב'גירסא' בעלמא). אמנם, אם לומדים מהר ואחרי כן חוזרים כמה פעמים, חושבני שיש בזה מעלת 'למיסבר' כי החזרה גורמת להבנה ולחקיקת הדברים בלב.

ומן הצד השני, מוסכם גם שלימוד עיוני ללא השקעה בבקיאות, גם זו לא הדרך אשר בה ישכון אור. מוסכם שיש לשלב בין עיון לבקיאות. איך וכיצד בדיוק, זה משהו אינדיבידואלי.

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל ה"אבן האזל" סיפר שבישיבת וולוז'ין היו שלשה סוגי תלמידים: היו שלמדו רק בקיאות. היו שלמדו רק עיון. והיו אותם ששילבו בין עיון לבקיאות. אמר רבי איסר זלמן שהתוצאות היו כאלה: מבין אלה שלמדו רק בקיאות, לא צמחו גדולי תורה. מבין אלה שלמדו רק עיון, גדלו מעטים לתלמידי חכמים. והחלק הארי של גידולי הישיבה המשובחים היו מתוך הקבוצה ששילבה בין עיון לבקיאות.

כתבת בשאלתך שנהנית מלימוד מעמיק ש"שובר את הראש". אשריך שיש לך טעם בלימוד, וכך היא דרכה של תורה – לעיין ולהעמיק, לשבור את הראש השטחי, ולגלות את הראש העמוק והצלול…

הא לנו לשון רבינו החזון איש באגרותיו (א, א) "אשר אך העמל הוא העבודה המעולה, ואשר עליהם כיונו חז"ל בהפלגת התורה על לומדיה, והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש, והנכנס ברמ"ח אברים של אדם לזככם ולעדנם לקיום חיי התורה…"

ובאגרת ב: "אבל העמל הזה הוא עמל התורה אשר כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ…"

אסכם שמובן מתוך שאלתך, שאתה מתחיל לאבד טעם בלימוד שהוא בגירסא בעלמא, ופונה יותר לכיוון העיון והעמל. ואכן אתה צודק…

אולם, חושבני להציע שאם בין כה וכה אתה מאד קרוב לסיום הש"ס, תשקיע עוד טיפה גירסא ותסיים, כדי שתרגיש שעשית משהו שלם. אם תפסיק עכשיו רגע לפני הסיום, עלולה ללוות אותך בעתיד תחושה של החמצה. גם הידיעה ש"סיימת ש"ס", אף שאין כאן לימוד הראוי לשמו, סוף סוף גרסת את כל הש"ס, וזה גם דבר שכדאי להכניס בתוך ה"קורות חיים" שלך. כך נראה לי להציע.

אחתום מעין הפתיחה, אתה בחור מדהים, קדוש, ממעמידי העולם, שראוי לכל הערכה והערצה.

אך אני מבקש ממך בקשה נמרצת: אם אתה לא בישיבה, תיכנס אל אחת כזו, ותשתלב בחברת בני תורה באופן בריא לך ולנפשך. ובין אם אתה בישיבה ובין אם לא, חובה קדושה להתקרב לתלמיד חכם שגדל בהיכלי הישיבות ושימש חכמים בעצמו, שיוכל לייעץ לך כיצד לכלכל את מעשיך, וכיצד לסלול לעצמך את דרך העלייה שתהיה "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

שמח בחור בחייך ובעלייתך הרוחנית אשר אין ערוך אליה!

"וזה כל פרי החיים להתענג על עמל התורה, עמל שיש לו יתרון לנצח" (אגרות חזו"א א, ח).

אם תרצה להמשיך להתכתב, בשמחה רבה!

המעריכך עד מאד

ישי

[email protected]