שואלת יקרה ואהובה,

האומץ והמודעות שלך לשאול שאלה כנה כל כך, שאלה שהיא נסתרת, מסוג הדברים שלא מדברים עליהם ושלא קל להציף אותם ולהביט בהם נכחה-מעוררת הערכה. את הולכת לטיפול, דבר המעיד על אומץ ורצון להשתפר ולהגיע לבריאות נפשית. את גם מביעה רצון לשנות את החשיבה ולהיפטר מהפחד הזה שמלחיץ אותך, הפחד מפני סיום הטיפול ואף נוקטת בפתרון שהוא חיפוש בעיות גדולות ו”אמיתיות” שיביאו את המטפלת לחשוב שאינך כשירה לסיים טיפול. לכן רציתי לשאול אותך, מה גרם לך ללכת לטיפול? מה הציק לך? האם יש פער בין מה שאת מספרת לעצמך שבגינו הלכת לטיפול לבין מה שאת מרגישה בפועל, בין הבעיות שיושבות במנותק ממך ואת מנתחת אותם בצורה מרשימה לבין התחושות האותנטיות שלך שאותן את מסתירה ומחביאה?

למה אני מתכוונת?

בטיפול יש שני סוגי דיבור. דיבור “את” הדברים ודיבור ”על” הדברים. לדבר את הדברים (מונח שנקרא acting out), הכוונה להתנהג במקום להביע למשל, לאחר לפגישות, להחסיר ללא סיבה קריטית, לא לשלם, לשמור בבטן, לשתוק, להציף במלל בלי להתכוון לכלום, לבקש מאנשים שידברו בשבילי ויסדרו עבורי את העניינים בטיפול או להיפך, לבקש מהמטפל שיטפל במציאות במקום להתמודד עם הדברים שעולים וכל כיוצא בזה. כמובן שתמיד יש שיקול דעת שמותר ונכון להפעיל, מתי לחרוג מכללי הטיפול ומה נכון לטיפול מסוים, אבל ככלל, כל אופני ההתנהגות הללו אינם משרתים את המטרה של הטיפול אם הם רק נעשים, בלי שהם יהיו מדוברים. אם למשל מטופל ממש היה רוצה חיבוק, ארוחת צהריים, או להישאר אצל המטפל שלו גם אחרי השעה כדי לראות מי עוד מגיע אליו, או לדבר איתו בטלפון באופן שהוא חסר גבולות, להכיר את הילדים שלו, לתת לו מתנה בסדר גודל אסטרונומי ולשטוף לו את הרצפות כהכרת תודה, האם נכון לעשות את הדברים הללו? ברוב המוחלט של הפעמים לא. ולמה? כי גבולות הטיפול שומרים על המטפל ועל המטופל ועוזרים שאכן יתרחש טיפול. אז מה עושים אם בכל זאת מרגישים שרוצים לעשות את הרשימה הנ”ל (ובוודאי לכל אחד יש משהו שהוא היה מוסיף)? התשובה היא-להיות מסוגלים, ואפשר בהדרגה, לדבר (לצעוק? לכאוב? לבכות?) את הצרכים הללו, את הפחדים הקטנים, הטיפשיים (והלא מרשימים בכלל!),שמתרחשים בנפשנו. פחדים שבמהלך השנים עטפנו בשכבות בוגרות שמספרות סיפורים מורכבים על נפש שהיא פשוטה, רכה, תמה וילדית. כשנתחבר למקומות הללו, אחרי שבירת המחסומים של מה מונע מאיתנו להיות שם, נגלה קסם טהור וחירות פנימית.

ככה בונים קשר בחיים בכלל, בזוגיות, בטיפול ולבסוף (או בהתחלה) עם עצמנו. לכן העובדה שאת מסוגלת להביא לשיח מול עצמך את הפחדים הבלתי מרשימים שלך ולא להחביא אותם מעצמך, כבר מגדלת את הקשר שלך עם עצמך, אבל מה שהכי חשוב הוא שתהיי מסוגלת להביא את הכאב הזה לטיפול. שם מותר וצריך שיהיה מקום לחולשות ולמה שבכלל לא מרשים, שם כדאי שתביאי כי ההסתרה וחוסר הכנות יכולים מאוד לעייף ואפילו לשעמם. כי צריך להיות יצירתיים, כדי למצוא בעיות מרשימות שלבסוף מנתקות אותך ומסיטות את המוקד של הטיפול ממך והלאה. כי כרגע, עולה בך כאב ופחד מפני הסיום, אבל את לא מטפלת בך. את נותנת שיטפלו בבעיות מרשימות של מישהו עלום לחלוטין ואילו את הכאב שלך את משאירה מחוץ לחדר הטיפול. ואולי גם המטפלת מרגישה לאורך זמן שהנוכחות שלך נעדרת, שמשהו מפריע לקשר בינכן? שיש פיל בחדר שנוכחותו מורגשת היטב ומסתירה ומנתקת מהכאב האמיתי, שהוא לא מי יודע מה יפה ואולי אפילו מכוער? מעיק? מטריד? קטנוני? נדוש?…

וביננו, פחדים הם לא משהו בכלל…אז שיהיו גם מרשימים??

לכן השיבי אל ליבך כי לכל אחד ואחת מאתנו יש צרכים שונים שמלמדים על פחדים נסתרים בנפש. רק מה, מצאנו לעצמנו כל מיני פתרונות בזק שיקלו עלינו לטווח הקצר. אילו פתרונות? להביא בעיות מרשימות, להסיט את המוקד מהכאב, לנתק, לדבר רציונלית במקום להרגיש ולומר בפשטות-כואב לי. ברגע שנהיה מסוגלים להביט בהם ולדבר עליהם, למרות אי הנעימות הראשונית, יוקל לנו ויותר מכך, יתרחש טיפול אמיתי. טיפול כזה, שיביא לתחושת הקלה בטווח הארוך ולפעמים אפילו במיידי.

אנחנו רוצים להיות מסוגלים להגיע ממצב של לדבר את הדברים למצב של לדבר על הדברים אבל חשוב להבין שאם רק נדבר על הדברים מבלי שנחווה אותם, ככה, גולמיים, חיים עד כאב ובלתי מלוטשים ומעובדים, החמצנו משהו משמעותי ולמה? כי כדי שיתרחש טיפול, צריך לפגוש בדברים מצד אחד, ולעבד אותם ולדבר עליהם מצד שני ודווקא עם המטפל/ת! ואילו במצב שלך, את עסוקה בלהרשים ולנתח את הבעיות ההן, עם המטפלת מכל צד אפשרי אבל זה לא טיפול. טיפול זה לפגוש בזמן אמת את המצוקה, את הכאב, את הפחד, להביט בהם, לזהות אותם, להביא אותם ודווקא עם המטפלת לדבר אותם, להרגיש ולרפא אותם. יש לך הזדמנות! את פוגשת אותם. הם הסיבה שהביאה אותך (אולי לא במודע) לטיפול. זה בדיוק הסיפור שלך. להשאיר אותם בחוץ, זה כמו להכין סיר מרק מושקע ושווה אבל לא להדליק את האש. את מגיעה לטיפול, את משקיעה זמן כסף ורצון טוב, אבל האש-הלב שלך, חסר ולכן בנקודה הזו שתדליקי את האש, שתתחילי לבשל בפנים, בחדר, לדבר ולהאיר את כל הפחדים הנראים והבלתי נראים, או אז תתחילי לראות את עצמך ממקום שמקבל גם את החולשות ומסוגל להביא אותן, באהבה גדולה ולתת לך את מתנת הטיפול, את המקום להביא אותך כמו שאת גולמית. ולקבל לראשונה את ההרגשה שזה בסדר, ואת רצויה ומקובלת ואהובה לא בגלל משהו. סתם. כי כואב לך. ואת יודעת מה, גם בלי שיכאב, סתם כי את את. ואני אגלה לך שזה מהלך שהוא מאוד טבעי לטיפול. בהתחלה הכל בסדר ואז אחרי תקופה לא מאוד ארוכה בטיפול מגיע אדון פחד, זה המרכזי שממנו ובגללו אנחנו מגיעים לטיפול. אם נציף אותו באומץ, נדבר עליו ונהיה מוכנים להרגיש אותו ולטפל בו, אחרי הרגשות הראשוניים של חוסר הנעימות, המבוכה (…וכל קרובי משפחתם), נרגיש הקלה מאוד גדולה. ככלל בחיים, להחביא ולהסתיר רגשות תמיד מעצים אותם. בדיוק כמו בחדר חשוך, שכל פריט בו נראה כמו מפלצת מאיימת. פעולה פשוטה של הדלקת אור, יכולה לרווחה ממשית.

יחד עם זאת, אני שומעת ממך התנגדות פנימית להעלות את הדברים. את מניחה שעם המטפלת שלך לא מדברים על כאלה דברים ומבקשת להיפטר מהמחשבה המעיקה הזו. אז עצה אחת היא לקחת את כל הפחדים לזרוק אותם באשפתון גדול (אחד יספיק?), לקשור אותם לעץ ביער ולירות בהם (תשמידי ראיות…). אבל תזכרי שאמרתי שיש להם 7 נשמות… (תרשי לי להתבדח, באווירת הפורים). וברצינות, עצתי היא להקשיב לו, להיות איתו. לפחחחחד. פחד מוות.. יעזבו אותי… כי אין לי בעיות מרשימות… כמה מפחיד? כמה כואב?? ולזכור שה-מקום לפחד זה בדיוק שם, למול מושא הפחד. למול המטפלת בחדר הטיפול. כי מה זה טיפול אם לא לדבר על מה שכואב שמציק ושלא נותן מנוחה? זה בדיוק בדיוק זה וזו טעות לחשוב שטיפול צריך להיות יפה ואסתטי עם בעיות הגיוניות… מה שכן, נראה שיושב שם פחד חזק יותר. פחד מפני הפחד. פחד להיות מסוגלת לפחד במקום בטוח, שלא ידחה אותך בגלל שאת סתם מפחדת, באמצע היום בלי לבקש רשות…לכן הייתי ממליצה לך לדבר על זה, כן, בדיוק על זה עם המטפלת. אם מאוד מאוד קשה לך, תוכלי להתחיל את השיח על כך באמצעות שיחה על איך את מרגישה באופן כללי בטיפול, ואולי על כך שיש דברים שאת לא אומרת.

חשוב להבין שיש כאן שני נושאים, האחד הוא הפחד מפני הפרידה (שיכול ”לשבת” על הרבה עניינים), והשני הוא ההסתרה של הפחד. ממי למדת להסתיר? האם יש איזושהי משוואה בראש שלך שאומרת: לשתף זה כואב, עדיף להישאר עם הדברים לבד ולא לשתף כי אם אני אשתף אני אפגע? אני לא אקבל את התגובה שאני רוצה? אני ארגיש אשמה בתוכן שאני מביאה, שאני לא בסדר, שמשהו לא טוב בי? אולי אני סתם נודניקית וקטנונית עם הבעיות שלי? מטרידה? מעיקה? האם נתקלת בדחיה כאשר לא מספיק עניינת מישהו אחר? מה הכי הכי כואב לך שם, בסיפור הזה, שגורם לך להציג משהו שהוא לא הכאב האותנטי שלך, שגורם לך לחפש אותו (שוב, באווירת פורים ) למשהו שלא שייך לך, שהוא זר ולא נכון עבורך? מתי בחייך למדת שכדי לקבל יחס וקבלה את צריכה להיות מרשימה? בעייתית מספיק? לא משעממת? מתי למדת שהכאב שלך הוא קטנוני מדי? מתי למדת שצריך לתסבך אותו כדי שיזכה להבנה, לקבלה, למשמעות? מה יקרה אם לא תרשימי, אם תהיי חלשה ופשוטה ולא מסובכת כזאת ומרשימה, אבל-גם לא נעדרת, אלא נוכחת באמת??

אלו רק דוגמאות לסיפור חייך האמתי. ולכן תבחרי על מה את רוצה לעבוד, מה מדבר אליך מהשאלות שמניתי לעייל ותזכרי שבעיה לא צריכה להיות מרשימה, אם זו המסקנה שלך כנראה שיש לכך סיבות שהובילו אותך לכך. זהו פתרון מדומה, לבעיה האמיתית, הכואבת שנסתרת עמוק בתוכך ומזהירה אותך מפני בדידות, כאב, נטישה, עלבון ואולי אפילו מפני האמונה בעצמך שאת מסוגלת להתמודד בחיים גם ללא מטפלת, אבל לפני הכל חשוב שתביני שמטפלת לא אמורה לנטוש או לסיים טיפול בגלל בעיות משעממות ולהיפך, חוסר אותנטיות היא המעייפת והמשעממת. אם את לא כשירה לעזוב, אם יש בך פחדים מפני הסיום-אז זה הנושא! עליו את צריכה להיות מסוגלת לדבר ובינתיים, חבל על הזמן. דיבור על בעיות מרשימות ככל שתהיינה, לא יקל מעליך את הפחד העמוק יותר, זה שהעלית כאן ובאומץ. ברגע שתביני את זה ותחליטי שאת רוצה ריפוי לפחד הזה, תמצאי בעצמך גם את האומץ לגעת בו ולהביא אותו ואם ישנה תעודה בלתי נראית שבמידת ההרשמה היינו נותנים לך בלתי מספיק, אבל במידת הפחד, הכאב והמצוקה היינו נותנים ציון גבוה, זה מספיק בשביל להביא את זה ולטפל בזה ולשתף, בלי לחשוב יותר מדי על איך זה נראה או נשמע. קבלה של עצמך כמו שאת, לא מושלמת אבל שלימה יכולה להקל מעליך לשתף. תזכרי שכאב הוא ה-מנוע לשינוי. שינוי שמתרחש בדיוק שם, ביציאה מאזורי הנוחות שלנו. שיחה מעין זו בדרך כלל מהווה מקפצה משמעותית בקשר הטיפולי (ובכלל) ומעמיקה וממקדת את העבודה הנפשית.

היי אמיצה.

כמו אסתר המלכה שניגשת ומדברת את נפשה גם אם לא נקראה…

ויהי רצון שחג הפורים ימלא אותך באור, תקוה ושמחה יהודית פשוטה,

תמר מ.

[email protected]