שלום וברכה!

ראשית, ברצוני להודות לך על העלאת הדברים החשובים הללו, ובפרט בימים אלו. מדינת ישראל מציינת כמידי שנה את ימי הזיכרון, העצמאות ויום ירושלים, בהם גוברת התלבטותם של רבים המשתייכים לחברה החרדית בדבר שייכותנו לימים אלו וכיצד נכון לציין אותם. כבר אמר שלמה המלך במשלי (ט”ו, כ”ג) “ודבר בעתו מה טוב”, וזכית להעלות דברים אלו כעת שזו העת המתאימה לכך.

דבר נוסף ברצוני לומר בשבחך. נראה כי שאלותיך נשאלות לאחר חשיבה מעמיקה ויסודית על עניינים אלו. אנשים רבים פותרים נושאים מסוג זה כלאחר יד ואינם מתעמקים בפתרונם על אף היותם חשובים מאד ואל לנו להתעלם מהם. מרשים לראות את רצונך לחקור ולדעת עוד ועוד, גם אם הדבר מעלה שאלות וקונפליקטים. אין ספק כי הדבר מראה על רצינותך ובטוחני כי הדבר בא לידי ביטוי בתחומים נוספים בחייך. יישר כח!

בראשית הדברים, חשוב לומר כי סוגיה זו מורכבת ומאתגרת יותר ממה שניתן היה לחשוב במבט ראשון. היחס המורכב של החברה החרדית כלפי חיילי צה”ל ולמדינה, הנו תוצר של היסטוריה ארוכה ויחסים מורכבים, שבתוכם יש חרדה רבה מאיבוד הדבר הכי יקר שבשבילו אנו חיים והוא העיקר של חיינו, לימוד התורה.

לפני שאצלול לנושא היחס למדינה ולצבא, חשוב לומר דבר אחד על האנשים עצמם: אין אף אחד מהרבנים גדולי הדור, לא בדור הנוכחי ולא בדורות הקודמים, כולל אלו שהינם מתנגדים חריפים למדינת ישראל, שאמר או שסובר שהתגייסות לצה”ל הינה אסורה בגלל חשש איבוד עצמו בידיים. הערך של הגנה על עם ישראל ועל גבולות המדינה הנו חשוב לכולי עלמא ולית מאן דפליג על כך. אנחנו נמצאים במלחמת קיום מול אויבינו הקמים עלינו לכלותינו, מדובר בפיקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה, ובוודאי שמי שמוסר עצמו על דבר זה, יש לו זכות גדולה של מציל נפשות רבות מישראל. הגרי”ג אדלשטיין שליט”א, התבטא בהזדמנות מסוימת, שחללי צה”ל אשר מתו במסירות נפש על הגנת המדינה, גדול שכרם כמו הרוגי לוד, שהתנדבו למות במקום אנשי העיר לאחר שנמצאה גופת בתו של המלך, ועליהם נאמר בגמרא שאין כל מלאך ובריה יכולים לעמוד במחיצתם (תענית, י”ח). כך שברור שאין כל שאלה או פקפוק בדבר זה.

לאור זאת, אתה בא ושואל, אם זה כה נצרך ונעלה, מדוע נאסר הגיוס לצבא על ידי חלקים רבים בחברה החרדית, כולל רבנים וגדולי הדור? כאן יש שאלה הנשאלת על ידי חלקים שונים בחברה החרדית, האם מותר לי להכניס את עצמי לצבא המתנהל באופן רחוק מתורה ומצוות כדי לשרת את עם ישראל, על אף שהדבר עלול להוות סכנה רוחנית בעבורי? ישנם כאלו הסבורים שמדינת ישראל אשר נוסדה על ידי הציונות החילונית ששמה אל מול עיניה את הלאומיות הישראלית לפני (או במקום) הדת היהודית, עדיין מושפעת מאותה ציונות חילונית-ליברלית ומשרתת את האג’נדה הזאת. במידה וכך, הרי המדינה משמשת ככלי שרת בידי אלו הדוגלים בכך ש”ככל העמים בית ישראל”, והצבא המהווה נציגות שלה, מתנהל במדיניות זו הרחוקה מתורה וממצוות. זו לא דעת כולם, אך בהינתן נושא ערכי וחשוב כמו לימוד התורה והאידישקייט, יש כאלו החוששים גם ל”שמא”.

וכאן אנו נזקקים להיסטוריה הלא-רחוקה שלנו: עם קום המדינה, כאשר השלטון היה ציוני חילוני ושאף לבנות כאן “כור היתוך” שייצור מודל ישראלי מאוחד שהתורה והמצוות אינם קיימים ברפרטואר של חייו, חששו מאד הרבנים וגדולי הדור מחיסולו הסופי של עולם התורה. היו אלו השנים שלאחר השואה הנוראה בה נמחק מרבית עולם הישיבות, והאודים המוצלים מאש שהגיעו לארץ ישראל היו מתי מעט. הרבנים הבינו כי אם לא ייעשה כאן ועכשיו מעשה משמעותי כדי להציל את עולם התורה, הרי חס ושלום הוא עשוי שלא לשרוד במדינה החילונית המוקמת. לשם כך הם עשו כמה צעדים:

• ביקשו מהשלטון שיפתור מגיוס את לומדי התורה כדי שאלו יוכלו להמשיך בתלמודם שנים רבות ולהפיץ את התורה בקרב העם,

• הקימו כוללים וישיבות כפי שהשיגה ידיהם כדי שיהיו בתי מדרשות בהם יגדל ויתעצב לימוד התורה בארץ ישראל,

• והורו על כך שנשים תצאנה לעבודה כדי לפרנס “בית של תורה”, בו הגבר האברך יוכל לשבת ולעסוק בתורה מרבית חייו.

כאשר יצרו זאת חכמי ישראל בעיניהם הצופות למרחוק, אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עולם התורה היה קטן ומצומצם מאד. רק 400 תלמידי ישיבות ואברכים נמנו באותה עת, מה שגרם לראש הממשלה דאז בן גוריון, להסכים לפטור אותם משירות צבאי, מתוך מחשבה שאלו כנראה ייטמעו בקרוב בחברה הישראלית וייעלמו במהרה. והנה כיום, 75 שנה אחרי, ב”ה זכינו! ה”פרויקט” של שיקום עולם התורה הצליח מעבר למצופה, ארץ ישראל מלאה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מספר לומדי התורה גדל אף מעבר למה שהיה בעבר במזרח אירופה וכיום אנו עומדים על 170,000 לומדי תורה כ”י.

וכאן עולה השאלה הגדולה מה עושים עכשיו. כאשר ציבור לומדי התורה החרדים לדבר ה’ הולך וגדל, מונה כיום כ-13% מאוכלוסיית המדינה, והתחזיות אף מראות כי בתוך כמה שנים יגיע להיות 20%. ההתבדלות מהחברה הכללית שאפשרה את צמיחתו המהירה והמרשימה של עולם התורה, מתחילה להעיק על המדינה ויכולותיה. אם עד היום חרדים התבדלו במקומות מגורים, במוסדות חינוך, באי הליכה לצבא, בהכרה דה-פקטו בלבד במדינה ובמוסדותיה ובתחומים נוספים, הרי שכעת כאשר הם מהווים אחוז ניכר מהאוכלוסייה ואף נוטלים מרכזי בשלטון, ישנה דאגה רצינית לעתיד המדינה. מי ישמור על גבולותיה? מי יסייע לצמיחתה הכלכלית הדורשת עיסוק אינטנסיבי בפיתוח ותעסוקה?

אלו סוגיות העומדות כיום לפתחה של המדינה, אך ברמה לא פחותה מכך מתגלגלות לפתחם של גדולי ישראל. הרבנים עוסקים בהוראות אינדיבידואליות ומורים פעמים רבות ליחידים לצאת לעבודה או ללימודים, אך בקרוב תידרש עמדה ציבורית, והשאלה הגדולה איך משמרים את עולם התורה היקר לנו מכל, יחד עם דאגה לעתידינו המשותף במדינת ישראל.

בכל מקרה, סוגיית הצבא שונה מהנושאים הללו. מצד אחד אנו נדרשים לצבא חזק ורב-חיילים כדי לשמור על גבולותינו מפני האויבים, אך מצד שני לצבא הולכים אנשים צעירים, כאלו שדעתם טרם התעצבה ושקביעותם בתורה הינה קצרת שנים. הצבא כגוף היררכי ופוקד, מציב את הצעיר המגיע לשם אל מול דמויות כריזמטיות (המפקדים) המורים לו מה לעשות בכל הליכותיו, מה שמקשה על חוש הביקורת מפותח וטבעי ככל שיהיה, לעבוד באופן נכון במצבים כאלו. לכן קיים חשש גדול כי צעירים חרדים בני 18 שיגיעו לצבא ויהיו שם תחת מפקדים בעלי דעות וגישות אחרות שחלקן הגדול רחוק מהשקפותיה של היהדות הנאמנה, עלולים ללכת שבי אחריהם ולאבד חלק משמעותי מהמטען התורני שקיבלו בעולם הישיבות.

הדילמה העומדת לפתחם של גדולי הדור גדולה ומשמעותית. מצד אחד ברור לכולם כי אנו רוצים לסייע בשמירה על בטחונה של המדינה, ולקחת בה חלק ככל יכולתנו. התורה שהינה נר לרגלינו, מחנכת אותנו לערבות הדדית וללקיחת אחריות קולקטיבית כלפי כל עם ישראל, ובוודאי שבנושא כה חשוב וקריטי לקיומנו נרצה לקחת אחריות ולהשתתף בעול הציבורי.

חשוב לציין כי אנו מאמינים שלימוד התורה והשמירה ההדוקה על קיום המצוות שאנו מתאמצים לאחוז בה, יש להם חלק גדול בשמירה על ביטחון המדינה. מה שכתוב בתורה “אם בחוקותי תלכו… ונתתי שלום בארץ” איננה קלישאה, היא מציאות שאנו מאמינים בה, וברור שחלק גדול מביטחוננו כאן קשור לעולם התורה הגדול, המרבה זכויות למדינת ישראל. בה בעת, אלו שלא לומדים תורה או לא עסוקים בה מרבית זמנם כאומנות, הרי שנכון היה שילכו לצבא ויסייעו בצורה כזו או אחרת לשמירה על ביטחון המדינה.

אך כאן נכנס החשש הגדול מההשפעה של הצבא על נפשו של הצעיר החרדי הנכנס אליו. צה”ל לא הסתיר מעולם את כוונתו להיות גם “צבא מחנך” המכשיר את הצעיר הישראלי לחיים אזרחיים במדינת ישראל. מפקדי הצבא ומתווי המדיניות ברובם אינם דוגלים בתפישתנו הדתית, וכאשר הפקודים בגיל צעיר והמפקד מבוגר וסמכותי, יש חשש כבד שילכו אחריו וייפתחו לתפישות עולם שאיננו רוצים לחשוף אותם בגיל צעיר. לכן ישנו חשש משליחת צעירים חרדים לצבא, והרבנים מעדיפים לנקוט בנושא זה באסטרטגיית “שב ואל תעשה עדיף”. הם מורים ליחידים כן ללכת לצבא במקרים שהם חושבים שזה מתאים, אך במרבית המקרים מעדיפים לשמר את הצעירים בתעסוקה ובישיבות “רכות” המאפשרות עיסוקים שונים בד בבד עם לימוד התורה, ובלבד שלא ילכו לצבא ויתקלקלו שם.

כמובן שכל זאת איננו קשור לחללי צה”ל, שכולנו מוקירים מאד את מסירות נפשם למען עם ישראל, בטוחים שהם יושבים כיום בגן עדן ונהנים מזיו השכינה, ובוודאי עלינו להוקיר את זכרם ולהתפלל ככל שניתן לעילוי נשמתם הטהורה. מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, הורה שניתן לומר תפילת אשכבה בבתי כנסת גם לחיילים דרוזים שאינם יהודים, אשר מסרו את נפשם למען שמירת המדינה ונפלו על משמר הגנתה. דבר זה מורה לנו כמה הדבר קדוש ויקר בעיניהם של גדולי ישראל.

אם נחזור אל הגרי”ג אדלשטיין שליט”א, הרי שהוא סיפר על בחור צעיר, רחוק מקיום תורה ומצוות, אשר היה כופר גמור ואפילו קדיש אחר אביו שנפטר לא רצה לומר. במהלך הפגנה כנגד הצבא הבריטי על כך שהוא מונע מיהודים לעלות לארץ ישראל, ירו בו החיילים הבריטים והרגוהו. ואמרו גדולי ישראל כי על אף ולמרות שהוא נהרג על אקט של לאומיות גרידא וללא שום רצון כלשהוא לקיום מצוות, כיון שזה מרצון לאהבת הבריות ועם ישראל, גדול חלקו של אותו בחור בעולם הבא. על אחת כמה וכמה חיילים העומדים על משמר העם והארץ, כאלו המונעים יום יום ממחבלי חמאס וחיזבאללה מלהתפוצץ בחוצות הערים ומאפשרים לנו בכך חיים תקינים, ובמיוחד שחלקם הנם שומרי תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה שגדול חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, ועלינו להוקירם ולהתפלל לזכרם.

ואסיים שוב בתודה על כך שהעלית את הנושא. מדובר בנושא חשוב שמרביתנו אינם טורחים לברר ולחדד עד תומו, ושמח שבזכותך ניתנה לנו ההזדמנות לחדד זאת.

מוזמן להמשיך את השיח בנושאים חשובים אלו, ככל שתרגיש צורך בכך.

דניאל

[email protected]