דלג לתוכן
שלום, אני בחורה מתחזקת ב”ה וההורים שלי דתיים- מסורתיים
ואילו אני וכל אחיי ב”ה חרדים.
עכשיו קשה לי עם הכיבוד הורים כי אחיי נשואים ואני לבד עם ההורים בבית.
כשרוב הזמן הם נמצאים בעבודה, וכשהם באים הם ישר על הטלויזיה…
כך שגם אם הם נמצאים בבית ובין אם לא, אני מרגישה בודדה, כי חברתי השנואה עליי ביותר “הטלויזיה” לוקחת את כל תשומת הלב…
טוב, אני אומנם לא ילדה קטנה בת 10 שחייבת צומי כל כמה שניות.
נכון, אני בת 18, בחורה בוגרת, שקולה.. אין ספק.
רק מה? חסר לי צומי! מודה באשמה.
אבל הוריי היקרים אנשים מבוגרים, עייפים (אחרי עבודה ולפני.. אלא אם כן הם יוצאים למסיבות ואירועים “שלהם” ולא “שלנו” (החרדים..) שאז הם נראים בני 20 עם השמחה והתלהבות לצאת מהבית ולהשאיר אותי בין 4 קירות וגם לדבר אליהם כדי שלא ישתעממו (הקירות.)
טוב לא רוצה להיות צינית, אבל כן, קשה לי.
לא מספיק ההורים שלי לא מבינים בכלל מה אני עושה כזה עניין שאני רוצה לדבר איתם ושיסגרו את הטלויזיה, אנחנו גם לא משדרים על אותו גל, ז”א הם לא כל כך מבינים את הקשיים שיש לי, השאיפות, השקפה וכו’.. ותמיד! שיחה כזאת עלולה להסתיים ב: “את רואה? תמיד ידעתי שהחרדים הם………….” – בוא נגיד את זה ככה, לא רוצה להגיע לשיחות כאלה שהחרדים עולים לכותרת ואני נשאבת בחזרה אחורה כ”לא מעניינת”.
כמו כן, במקום שההורים שלי ישמשו לי כ”מורי דרך” וייעצו לי במקרים סבוכים, אני נוטה לכאוב על כך כשהתוצאה לא תמיד כזו…
הדרך היחידה לדבר עם ההורים שלי או לגשת אליהם זה בקשר לכסף.
“אמא אני צריכה כסף” או “אבא” במקרה שהארנק נמצא אצלו,
או כשאני מתלבטת באיזה מקצוע לבחור והם כמעט בלי להניד עפעף מודיעים לי (לא מייעצים) ללמוד מקצוע שיכניס הרבה (דגש על ההרבה) כסף.
טוב אני מקווה שאני לא מגזימה, אבל זה פחות או יותר ההתנהלות של הקשר שלי ושל הוריי.
ועכשיו לשאלה ה(כמעט) דרמטית! מה אני עושה עם זה?!?!?!
אני מרגישה (וסליחה על הבוטות) שההורים שלי הם בשבילי בנק.
להוציא כסף, ולשאול אם נשאר משהו בחשבון…
איך מתמודדים עם הורים ששונים ממני?! גם בהשקפה, באופי..
תגובה אחת
קודם כל הבעיות האלו תמיד צפות וחשוב לשעת זאת- וזה בבדיוק הזמן להתמודד מולן בגבורה ולצאת לדרך טובה יותר.
אני מרגישה שהנושא כאן אינו רקע דתי. לא בגלל זה אין תקשורת.
אלא בגלל צורת החשיבה והיוזמה מצידך כרגע, זו שהבעיה בידיה…
ראשית, הייתי ממליצה לך למצוא תחומי עניין, להתנדב, לצאת, לבלות עם חברות- כי באמת ההורים לא אמורים ולא צריכים למלא את הזמן או לשעשע אותך. זה נגמר בערך בגיל 13 כשמתחיל גיל ההתבגרות.
דבר שני, עם כל הקשיים שבטח לא הצפת פה(ואני מכירה בתור מישהי שהתחזקה)
תמצאי נקודות משותפות. אני הצעתי המון לאמא שלי לבוא איתי לחוף נפרד, לקניון, למסעדה, לטייל. זה לא משנה לאן, גם בשבת הייתי דואגת להכין משחקים לאווירה(במיוחד אם הגיע חג ראש חודש מסוים ולא כל כך הרגישו בו)
והם שמחו כי זה לא משהו שהעיק או הפריע להם בדרכם, להפך.
תפקידך כאן הוא למצוא את הגשר, איך את מתחברת אליהם בלי לשפוט ולהעביר ביקורת. צאי מנקודת הנחה: ככה הם. ככה הם היו וככה הם ישארו. אל תנסו לשנות אותם, אלא לצעוד איתם בדרך וגם כל אחד בדרך שלו בו זמנית.
זה דורש מחשבה וישיבה עם עצמך אבל זו הדרך הנכונה.
בקשר לקבלת ההחלטות שעלתה כאן, אומר באופן כללי: נכון להתייעץ ולשתף את ההורים אם את רוצה בכך, אבל לא נכון לקחת את דעתם כסוף פסוק. חשוב שידעו תמיד שבסוף את מחליטה על החיים שלך וחשוב לך לשתף אותם בהחלטות ולשמוע עצות- את תחליטי אם ליישם או לא. כך גם לא תיקחי קשה דעות שונות משלך.
נ״ב אני לא שופטת בקשר לכסף וכו׳ אבל באמת כדי שתוכלי לפתח
תחושת עצמאות הייתי ממליצה להתחיל לעבוד ולהכיר את העולם.
בהצלחה בהכל ותתפללי על זה, ה׳ איתך