שלום

כתבת: “הוכחה לוגית אחת לפחות” – משמע מדבריך שכדאי כמה !

ונשאלת השאלה למה ?

מדוע לא נסתפק בהוכחה אחת ?!

לענ”ד התשובה היא כי אנחנו כבני אדם חיים את כל מהלך חיינו בכמה יקומים. בעיקר: החיצוני, והפנימי.

כלומר: מחד אנחנו רואים עולם חיצוני, יבשות וימים, מטוסים ורכבות, חיות ופרחים. ומאידך אנו חיים בתוכנו ביקום שהוא פרטי שלנו בלבד, העולם הפנימי שלנו, שמה ישנו מה שחשוב לנו מה שאנו אוהבים, רגשות ערכים וצרכים.

ואלוקים הוא כנראה הדבר הגדול הנוגע אל כל מהויות הקיום הן הפנימיים והן החיצוניים.

ולכן בכל יקום אנו מחפשים שההוכחה תבוא ממנו, שאלוקים יהיה מוכח לנו גם כאשר אנחנו פותחים את העיניים ומסתכלים החוצה, וגם כאשר אנו עוצמים את העיניים ומסתכלים פנימה.

שאם לא כך, נצטרך לחיות באחד היקומים הללו עם קו פתוח ליקום בו ישנה ההוכחה, וזה לא מתקבל על הדעת ולא מתיישב על הלב.

או קי.

רק אקדים כי הבעיה הקודמת לרוב הדיונים בנושא זה, זו אי הבנה בסיסית שהשתרשה במושג הפשוט הזה, – “אלוקים” – בדורות האחרונים.

יש המפרשים שהכוונה לזקן מאחרי הירח. (או בקצה היקום המתפשט).

ויש המפרשים שזה מישהו שעושה ביזנס עם בני אדם, מתכנן גן עדן ובונה מערכת של מבוך בכדי להגיע לשם…

במקום להסתבך בהגדרות, אני מעדיף להתקדם ישר אל ההוכחות, ואקווה כי תוך כדי ההוכחות יובן המושג בצורה נכונה יותר, ואשתדל להסיר תוך כדי הדרך, את ההבנות השגויות.

לשם כך רק אבקש שתקרא קודם כל את דברי מתחילה ועד סוף, כי כיום יש בין אנשים בנושא זה פערי שפה גדולים.

ובכן שתי ההוכחות הבסיסיות: 1. ביקום החיצוני בו אנו חיים 2. בתוך עצמינו.

ביקום שסביבנו ההוכחה הבסיסית היא: ה”יש”.

ישנה מציאות חומרית. וחומר אינו מושג נצחי, אלא מושג משתנה וחולף.

חומר בהגדרתו אינו מושג פועל / בוחר / רוצה אלא מושג נפעל /פאסיבי {אם הוא רוצה/בוחר אז הוא לא חומר אלא משהו אחר…}

לכן למושג חומר על כל צורותיו וענייניו יש מבסיסו ושורשו ומהותו, הבנה שהוא מצטרף וחלק מהמשג הנוסף שנקרא “סיבה”

{יש החושבים שהמושג סיבה, נובע אצלינו מההרגל שהתרגלנו לראות תוצאות וסיבות, זו טעות שהופרכה על ידי ‘יום’ לפני 300 שנה ראה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%99%D7%95%D7%9D#%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94 }

מהי “סיבה” : מה שאנו רגילים לקרוא ביום יום ‘סיבה’, אינו סיבה באמת אלא חוליה אחת מתוך שרשרת של סיבות. וממילא: כמו בכל שרשרת, החוליה אינה נותנת את הכוח, אלא רק מעבירה אותו.

ולכן: “סיבה” באמת – זה רק ה’סיבה הראשונה’ שנותנת למשוואה את המושג של אקטיבי/ פעיל / רצון.

המושג הזו הוא מהות מסוג שונה כמובן, מהחומר, אפשר לומר הפוכה לגמרי. {כמו שגם ה’אני’ שלנו הוא מהות הפוכה ושונה מחומר}. לא ניתן להגדיר את ה’חומר’ כ’סיבה’ כי (כאמור לעיל) אז הוא לא חומר אלא ‘מישהו’.

יש השואלים מי הוא סיבת הסיבה, זו שגיאה לוגית של חוסר הבנה, כי המושג סיבה הוא שונה מהמושג של נפעל פאסיבי, והוא ההבנה של המושג פעיל/אקטיביות.

שאלו זו היא גם אי הבנה למה אנחנו מתכוונים כשאומרים ‘אלוקים’, כי אין הכוונה למשהו, לאיזה חלק, לאיזה רכיב, אלא למושג שאנו מבינים כאשר אנו מדברים/חושבים על ‘אין סוף’, על האידאה של השלמות, על דברים שהם נצחיים, (כמו למשל החכמה והערכים), ולכן אין כל משמעות לשאלה הנ”ל.

המושג של הסיבה הוא הוא המושג של הנצחיות, של ה’מה שאינו חולף’, של המושג ‘רצון”.

זו ההתחלה של ההבנה הבסיסית של המציאות:

יש מציאות = יש קיום מוחלט שמתבטא בקיום החומרי.

ההוכחה מהעולם הפנימי

העולם הפנימי של כל אחד מאחד מאתנו, המקום בו אנו באמת חיים את חיינו, אינו מוגדר במושגים חומריים, אלא במושגים אנושיים שאין להם מחליף במונחים חומריים: כמו: אני, רוצה, אהבה, ערך, חובה, יצירה.

ממושגים אלו ודומיהם נבנה עולם הנפש שלנו, ושם מתנהל באמת מהלך חיינו. כאשר כל הסובב החיצוני הוא אמצעי בעבור מושגים אלו, שהם הם המטרות. הם הם המושגים ”המדברים אלינו” ומתוכם ועל פיהם קובעים אנו מה נעשה.

כל המושגים הללו בנויים על מושגים שאין להם שום תרגום אמתי או משמעות כל עיקר, בעולם מושגי החומר.

מונחי הערכיות והנפש, לא רק שאין להם תרגום אמתי למונחי החומר, אלא שאין להם גם כל הוכחה בעולם החיצוני שלנו.

אין שום הכרח בעולם לחשוב שאסור לרצוח אותך או שלך אסור לרצוח אותי.

זה שאנו חושבים כך (אני מאד מקווה), הרי זה מפני שהאני שלנו אומר לנו כך כיסוד, כי יסוד מונחי האני והנפש הוא המשמעות והערך. (או אם נתנסח מזווית אחרת ה”חובה והראוי”).

כל המושגים הללו מן המילה אני הבסיסית ביותר ועד הערך הנשגב והגבוה ביותר שישנו באנושות – המובן שלהם הוא שיש מימד גבוה יותר מהמציאות הממשית, והמציאות הממשית יונקת ממנו את המשמעות והערך שלה, ואת החובה והראוי.

ולמימד הזה אנחנו מתכונים כשמדברים על האלוקים, המציאות שהיא האידאה של הראוי, השלמות, הערך, המשמעות, וכו’.

הבהרה:

ישנם אנשים הטוענים שהם חושבים שכל מושג ה’אני’ והעולם של אהבה אחריות מוסר משמעות, אינו קיים, אין בכלל תודעה ואין מחשבה, יש רק חומר. (פיזיקליזם).

אנשים כאלו (אם הם ישנם), אינם שואלים האם יש אלוקים, כי זה לא רלוונטי לגביהם כלל, הם בעצם רובוטים, ולכן בתשובתי לא התייחסתי כלל למחשבה זו (אם זה נקרא בכלל מחשבה), ודברתי בשפה הנורמטיבית של בני האדם, בה הנושא שלנו הוא אני ואתה, וזה רע לרצוח, ויש טוב ורע, אהבה צורך מחשבה ורצון.

לשאלתך השנייה:

מנין שכל פרט קטן בחיים שלנו רלוונטי לאלוקים אולי רק ההיסטוריה המשמעותית ?

פשוט מאד: אין באמת שום הבדל שניתן לחשוב עליו בין מלחמת העולם הראשונה לבין הצער שלי ושלך באמצע היום ממישהו שפוגע בנו, או איזו רגש שמחה עילאי שחולף בנו.

ה”אנושות” הגדולה הזו שכולם מדברים עליה וכותבים עליה היסטוריה, היא לא שום דבר נוסף או אחר ממה שאני ואתה כעת, היא רק הכפלה במספרים גדולים.

אין במליארד אנשים משהו שאין בי.

מה שלכולנו אכפת ממלחמת העולם זה רק משום שהיא משפיעה על הרבה אנשים, אבל זה רק באג במחשב שלנו, שאין לנו יכולת לתפוס את העולמות הנפרדים שכל אדם הוא הוא בעצם העולם המלא.

ובלית ברירה אנחנו מתעסקים רק עם הסטטיסטיקה.

כשרבע מליון חיילים נפצעו בחזית המערב, הכוונה ש250000 אנשים כמוני וכמוך כל אחד הוא פצוע לעצמו. אין שום קשר ומכנה משותף בינם. זה פשוט הכפלה של הפצע שיש לי או לך. לא יותר חשוב בעצם ולא פחות. האדם הוא הסיפור.

אדגים לך זאת מכיוון נוסף: האם ראית פעם אדם מצטער והצטערת בצערו ? אם אתה בן אדם, התשובה היא כן.

אני מקווה שאתה מאמין ומבין שההזדהות הזו עם צער/עוול/חוסר צדק/חוסר שלמות, היא אמיתית ובעלת ערך אמיתי ונצחי.

אם כך, איך אתה מסוגל לחשוב שאלוקים… עיוור לכך.

שאת הדבר הכי חשוב ואמיתי שיש, לא רלונטי ?!

אז מה כן רלוונטי ?

כשאדם באמת תופס משהו חשוב בחיים שלו, לרע או לטוב, אז לפעמים הוא אומר לעצמו: “מה אכפת לי מכל האנושות, אלו הם חיי זה הדבר האמיתי והיחיד שיש לי וכל השאר אינני יודע בכלל מהו ומיהו”.

האדם בהגדרתו הוא יחידי. אין משמעות להכפלה בשני בני אדם, כי אין סוף אי אפשר להכפיל בשתיים.

ולכן כאשר האדם מתעלה קצת ונכנס לתוך מבט פנימי ואמיתי, הוא מבין שכל מחשבה ורגש של אדם, ולו רגע אחד, הם הכל, הם החיים, הם הדבר האמיתי, הם הדבר היחיד שקיים.

והקיום שלו, הוא בעולם הפנימי שלנו האנושי, בעולם בו השפה היא מה משמעותי, מה אמיתי, מה אני באמת.

זה עולם שבו נמצא ונוכח ורלוונטי אלוקים

כי אלוקים הוא לא איזה מישהו שהיה כשהתחיל העולם, שיושב ומחכה בסוף בפתחו של גן העדן בכדי לחלק שמה כרטיסי כניסה… אלא הוא האין סוף, הוא מה שאנו מרגישים שהפנימיות שלנו מדברת עליו, על אהבה ועל צדק על משמעות ועל ביטוי ויצירה, שמה המגע הישיר ברלוונטיות של מושג האלוקים למה שאנו חיים באמת.

והאתגר והחכמה הם: לחיות כך לא רק בתוכנו עם עצמינו, אלא לחיות את החיים עם העולם החיצון, מתוך התפיסה הזו.

לחוות אותו ולעבוד אתו מתוך ההבנה שגם העולם החיצוני לנו, הוא לא חומר סתמי, פונקציה למשהו, כלום. אלא הוא ביטוי של רצון האלוקים, וממילא הוא חומר הגלם של מושגי החיים של עולמינו הפנימי האנושי.

וזה תריג’ מצוות: התאמה של העולם האמתי הפנימי אל המעשים, שזה באותה מידה ממילא גם: התאמת הבריאה אל השורש שלה.

מקווה שתשובתי סייעה לך,

יצחק ע.