בס”ד
שלום וברכה,
אני בת 26, נשואה ואמא לשלש בנות מקסימות. אני מרגישה נראית ומתנהגת כאישה חרדית לכל דבר , השאלה שלי היא מורכבת, וגם קשה לי להגדיר אותה כשאלה, כי אני די מרגישה שאני יודעת את התשובה. זהו יותר שיתוף והייתי שמחה לקבל עצה טובה.
אתחיל מההתחלה, למרות שהסיפור ארוך.
למדתי בסמינר מוכר, והייתי בת מצוינת בסמינר. הורי חוזרים בתשובה, ותמיד חייתי מתוך ניסיון לבירור אמיתי של האמת בכל דבר. כבחורה הייתי הולכת להתפלל בבית כנסת בשבתות שלוש תפילות, בשבת בצהריים קראתי ספרי מחשבה ומוסר, וכל הזמן השתדלתי לחשוב על עבודת ה’, ואיך הכי נכון שאעבוד אותו.
יצאתי לשידוכים. ההורים שלי מאוד תומכים ומסורים, אך כבעלי תשובה, לא יכלו לקבל את האקסיומה שכדי לקבל בחור בן תורה צריך לתת דירה, או סכום נמוך יותר (300.000) ואמרו שיתנו את כל מה שיש להם, אך לא מעבר לכך. מסיבה זו היה לי ברור שהשידוך שלי מן הסתם לא יהיה מטובי הישיבות המוכרות, אך זה גם לא הפריע לי, כי תמיד ידעתי שאני מחפשת את התוכן של הבחור ולא את הנתונים החיצוניים שלו. להפך, חיפשתי בחור שלמד בישיבה תיכונית ועבר לישיבה גדולה טובה ל”חיזוק”. קיבלתי שדר מתמיד מההורים שלי שקשה להאמין שאקבל בחור מישיבה מוכרת, אבל ההורים שלי הסתכלו על כל מערכת הסחר בשידוכים בגועל, כך שלא ראו בכך הפסד גדול. אני הייתי בחורה תמימה וחשבתי שאכן העטיפה החיצונית לא אומרת דבר, ואפילו לא חשבתי לשאול בפגישות מה הבחור חושב לעשות אחרי החתונה, שהרי מה שחשוב זה הכוונה, הרצון ועבודת ה’ בכל מצב, ופחות רלוונטי אם הבחור לומד או עובד. העיקר שיהיה עובד ה’ אמיתי.
נפגשתי עם בחורים שונים, ובסוף מצאתי את הבחור שהפך לבעלי. כבר בפגישה הראשונה הרגשתי שזה מה שאני מחפשת. נפגשנו חמש פגישות בלבד, ובשישית סגרנו . בעלי מגיע גם הוא ממשפחה של חוזרים בתשובה, מאותה מנטליות וקהילה דומה להורים שלי. הוא למד בישיבה לא סטנדרטית, אבל נחשב לבחור רציני מאוד, ואף הציעו לו לעשות “חיזוק” בישיבת מצוינת, אבל הוא לא רצה. לא היה לי מושג האם הוא רוצה ללמוד או לעבוד אחרי החתונה, והרגשתי גם שאין זה ראוי לשאול שאלה כזו, העיקר שהוא מכוון לשם שמים.
התחתנו. לאחר החתונה הבנתי שזה ממש, אבל ממש לא מה שחשבתי או חיפשתי. אשתדל לקצר. בעלי אדם טוב, מאוד טוב. הוא אוהב אותי מאוד, דואג לי ומשתדל לעזור לי כפי יכולתו. אך האופי שלו שונה לגמרי משלי, והשוני הזה מתבטא בכל המישורים. הן במישור הזוגי, הן במישור של עבודת ה’, והן בהתנהלות החיים. חשבנו שבהתחלה הוא ינסה ללמוד תורה, ואחר כך יראה מה הוא מעדיף. בפועל, במשך שנה בעלי היה בבית, בילה את רוב הזמן בשינה או בקריאת ספרים (לא דתיים אך גם לא בעייתיים מבחינה הלכתית) כשהוא שוכב על המיטה. אני, שמעולם לא ראיתי דבר דומה לזה בבית הורי, הייתי מופתעת ומבוהלת מאוד, וגם חסרת אונים. אציין שבבית הוריו של בעלי זה בדיוק המצב, והמשפחה שהייתה נראית חיצונית דומה כל כך למשפחתו של בעלי – רחוקה מהם מנטלית כרחוק מזרח ממערב. כמובן שאם בעלי שכב במיטה רוב היום, הוא גם לא ממש לקח אחריות על ניהול החיים השוטף, ובגלל שכל הזמן ניסיתי להיות איתו, ולא רציתי בשום פנים ואופן לחיות את חיי לבד, גם אני לא עשיתי צעד בנושא הזה. בשנה הראשונה היינו יוצאים הרבה מהבית, אך כל זה קרה מזמן אחר הצהריים, בו הייתי חוזרת מהעבודה, ואז בעלי היה מתעורר. בילינו הרבה, אבל זה לא עזר לי להפחית את תחושות הלחץ, החרדה וחוסר האונים.
זמן קצר מאוד לאחר החתונה נכנסתי להריון, וזה היה הדבר שמנע ממני לחשוב על חרטה מהצעד שעשיתי. סבלתי מאוד בזמן הזה, למרות שבעלי התנהג אלי בסדר גמור, אבל בגלל כל הנ”ל הרגשתי שאין לי פרטנר.
לאחר שנה וחצי יצרתי קשר עם מדריכת הכלות שלי לשעבר, והיא עזרה לי לשבור את המצב ולצאת ממנו. היה זה זמן מאוד לא פשוט מבחינה זוגית, אבל עברנו את זה והכל מאחורינו.
הכל מאחורינו, אבל אני עדיין לא שוכחת את זה לבעלי.
בעלי ניסה ללמוד לבד בבית הכנסת, וזה החזיק לחצי שנה, אחר כך הוא החליף מספר עבודות פשוטות, וכיום הוא בלימודים אקדמיים וגם עובד לפרנסתינו.
מבחינה זוגית, בעלי מאוד אוהב אותי. הוא מעריך אותי ממש עד גבול ההערצה. אבל שמתי לב שיש גברים מסוג יותר “גברי” וגברים מסוג “נשי”. ככה קראתי לזה ביני לבין עצמי. בעלי הוא מהסוג ה”גברי”. הוא דואג לי כפי הבנתו, עוזר מאוד בבית, וממש נושא בעול. עדיין קשה לו בלקיחת אחריות, ולטפל בכל המחויבויות כמו חשבון הבנק, הוראות קבע, שיחות בירוקרטיות, אבל הוא עושה את זה. אני חיפשתי גבר שיותר “נשי”, אדם שמחצין את רגשותיו, שאוהב לדבר, שמשתף, שמתעניין בחיי באמת, שמחזר אחרי, שמחפש את הקשר איתי. אני בכוונה מגדירה כאן את בעלי כ”גברי”, ולא חושבת שיש לו אשמה כלשהי בכך. כי זה לא שהוא לא אוהב אותי או מתעניין בי. הוא מאוד אוהב אותי, מתעניין בי, מתקשר אלי כשהוא לא בבית, משתף אותי, אבל איכשהו אני מרגישה שזה לא מספיק לי, שהוא לא ממש מכוונן אלי, שהוא לא תמיד רגיש לתחושתי במאה אחוז. וזה מאוד מפריע לי, כי אני מרגישה שכביכול אני צריכה כל הזמן “לרדוף” אחרי הקשר, לשכנע את בעלי שנצא לטייל בשבת, או לנסות “לחיות” את השיחה. ובנוסף, עדיין הוא מנצל כל רגע פנוי למנוחה במיטה (למרות שאין לו הרבה זמן למנוחה, אני מרגישה הרבה פעמים שהוא מנסה “להיפטר” מהמשימות בבית כמה שיותר מהר, כדי שיוכל סוף סוף ללכת לנוח). אני כל הזמן מרגישה שגם בקשר איתי הוא לא עושה את זה במלוא תשומת הלב, וזה מפריע לי.
מבחינה רוחנית, אני עדיין מרגישה מאוד מאוכזבת, כאחת שמאוד משתדלת כל הזמן להיות ברמה אחת מעבר, קשה לי עם זה שבעלי לא מצליח להתפלל שלוש תפילות ביום במניין, ופעמים רבות גם ביחידות. מפריע לי שאני מרגישה שגם את השאלות ההלכתיות אני זו שמעלה, ולי הן חשובות. קשה לו לבדוק הלכות שבת לדוגמא, ואני עושה את זה בעצמי (בספר שמירת שבת כהלכתה). חשוב לי שהוא יהיה הדמות המובילה רוחנית בבית, או שלפחות ייקח חלק משמעותי בעניין הזה. בגלל שהוא מתקשה לבדוק לבד בספרים, הוא מציע לפעמים להתקשר לרב לשאול טלפונית, אבל גם בזה אני צריכה מאוד לבקש ולהזכיר הרבה כדי שבאמת יעשה את זה. הנחמה היחידה שלי היא השבתות – שבאמת מאוד מיוחדות ומרוממות, בעלי אומר דברי תורה יפים ורעיונות שחושב עליהם בעצמו. וכל האווירה מרוממת ושמחה (אם כי גם בשבתות הוא לא לומד אחרי הסעודה או משהו דומה). חשוב לי לציין שגם בהיבט הרוחני ניסיתי הרבה; בהתחלה פניתי אליו, אבל כשראיתי שזה מלחיץ אותו, הפסקתי לפנות אליו ולשאול שאלות הלכתיות, וגם הפסקתי לרמוז שאשמח אם ימצא זמן ללימוד תורה. ותוצאה מזה גם ירדתי ברוחניות שלי, כי רציתי להגיע לשיוויון עם בעלי. אחר כך התחלתי לבדוק בעצמי, וכמובן שכל מעשה טוב רוחנית שהוא עושה, אני מאוד משתדלת להעצים. גם בנקודה הזאת, אני מרגישה שמה שמפריע לי הוא שבעלי לא מקדיש את מלוא תשומת הלב לעבודת ה’, וכואב לי על כך מאוד מאוד.
בעלי מאוד מאוד משתדל בקשר שלנו, ואני יודעת שגם העבר שלנו, וגם האכזבה האישית שלי, שהיא ממש לא באשמתו של בעלי, מפריעות לנו לקשר (למרות שאני חייבת לציין שהקשר שלנו לרוב תקין ואף מעבר לכך). אבל יחד עם זאת, אלו באמת הרגשות שלי, וכמה שאני משתדלת מאוד לא לשדר אותן לבעלי באופן ישיר או עקיף, עדיין אני אמיתית לתחושות שלי ולא יכולה להתעלם מהן. אני יודעת שהרבה פעמים אני משדרת ביקורת, ואני עובדת על עצמי מאוד קשה כדי להימנע מלעשות את זה. אני ובעלי עוברים תהליכים מאוד עוצמתיים כל אחד מאיתנו באופן אישי, וגם שנינו באופן משותף, אבל אני מרגישה שלא משנה מה יהיה, עדיין זה לא האדם לו ייחלתי.
אחותי התחתנה לא מזמן עם בחור בדיוק מהסגנון שחיפשתי. וכואב לי מאוד שאני, שכל כך השתדלתי ומשתדלת כל הזמן להיות ברמה מעל מבחינה רוחנית ומבחינה אישית, לא קיבלתי את מה שכביכול היה “ראוי” לי. אני לא חושבת שזה מגיע מגאווה, אלא מתוך כאב אמיתי וחוסר הבנה. קשה לי כל הזמן לראות את הדוגמא החיה לבעל שאותו חיפשתי בצורת גיסי. וכואב לי שכך יצא. אני מרגישה שחשוב מאוד שאהיה בקשר עם דמות חכמה בעלת ניסיון ויראת שמיים. אין דמות כזו בחיי. כמה שחיפשתי. אני מתנצלת על האריכות, אבל מרגישה שכל פרט היה חשוב מאוד להבהרת התמונה. אודה לעצתכם.