שלום וברכה לך איש יקר!

ראשית, התנצלות על התשובה המאוחרת. שהיתי בחו”ל מס’ שבועות ולכן התאחרה כתיבתי ותשובתי.

לגופם של דברים:

שאלתך מאפיינת רבים וטובים במחננו, המנסים מחד לשמור על קלה כבחמורה ולקדש עצמם גם במותר להם, ומאידך צריכים להביא טרף לביתם ונאלצים לעבוד בסביבת עבודה מעורבת. “נאלצים” אולי איננה המילה הנכונה, שכן תמיד לאדם ישנה היכולת לבחור, אך בפועל גם במשרדים חרדיים רבים על אף שהבעלים יראי ה’, סביבת העבודה מעורבת ומשותפת.

מצד אחד אנו מאמינים כי פרנסתו של אדם ומזונותיו ורווחיו, קצובים לו מאת הבורא שהוא לבדו משביע לכל חי רצון וזן את העולם כולו בטובו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים. אלא שנגזר על האדם לעבוד לפרנסתו, וצריך לעשות השתדלות, כדי להשיג את מזונותיו. ואם כן הדבר ברור ופשוט שעליו לעבוד עבודה שרצויה לפני ה’ יתברך, ולא שיעבוד במקום שהוא נגד רצונו חלילה. אך מה נעשה שהעולם השתנה ועבודת נשים וגברים יחדיו נמצאת בכל רובד ופינה של מקומות העבודה העכשוויים, ואין כמעט דרך לעבוד במקום עבודה הטרוגני מבחינה מגדרית (למעט מקצועות מסוימים ומצומצמים). כנראה שבימינו אי אפשר לעולם בלא זה.

ההתחבטות היומיומית המלווה עבודה משותפת מבחינה מגדרית, איננה פוסחת על איש. מצד אחד הרצון להתקרב, להצטוות, להיות חלק מקבוצה גדולה ומצליחה העושה את עבודתה נאמנה, ומצד שני שמירת הגדרים עליהם הזהירונו חז”ל, וכיום אנו רואים עד כמה ראו עיניהם למרחוק בגדרים אלו. צוותי עבודה כיום אינם רק קבוצה של עובדים. בעולם העבודה המודרני ישנה תפיסה כי צוות עובדים נותן תוצר הגדול יותר מסכום חלקיו, ויש ציפייה שצוותי עובדים יהפכו לקבוצת חברים משותפת אשר תתן למקום העבודה פריון יצרני גדול יותר ממה שכל אחד מהם היה נותן לבדו. כמובן שציפייה זו הופכת למורכבת ביותר כאשר מדובר בגברים ונשים יחד. הצורך להתחבר ולהגיע ליחסים בין-אישיים חמים במקביל לעבודה, פוגע בקודש הקודשים של ההפרדה המגדרית שמאמצים לעצמם יראי ה’ כדי להישמר. חמורים הדברים עוד יותר במקצועות הטיפול, כאשר כחלק מן העבודה ישנו קשר רגשי בין השותפים לצוות, והעברת הרגשות הנה חלק בלתי נפרד מציפיות התפקיד. הרגשות הנן כלי מיוחד שברא ה’ באדם כדי שיוכל להתקשר לאחרים, לסייע להם ואף ליצור קשר אינטימי עם מי שצריך. ועל כן שימוש ברגשות בסביבת עבודה בין-מגדרית, עלול ליצור מורכבויות שאחריתן מי ישורנו.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות?

ראשית, כמובן ש”תעזוב את העבודה” איננו פתרון. גם אם לא היית כותב זאת, הרי משאלתך ניכר כי אדם ירא ה’ אתה, ומן הסתם אם היו בפניך אפשרויות וסייגים אחרים, היית מעמיד ויוצר אותם בעצמך.

מאידך, אתה מציין כי אולי כבר החל קשר רגשי כלשהו בינך לבין נשים, והדבר אינו בריא כאשר רגשותיך אמורים להיות מיוחדים לבת זוגך המצפה לך בביתכם המשותף.

וכאן ברצוני לשים חיץ בין עבודה לבין חברות.

כל דיבור ופניה יכולים להיות עניינים ויכולים להיות קרובים. לצורך העניין, נדיר שמישהו מתאהב בקופאית שבמכולת או מישהי מתאהבת בנהג האוטובוס הלוקח אותה מדי יום. על אף אמירת שלום לבבית ואולי אי אלו דיבורים על פוליטיקה כשהתור מתארך, הרי שמהנימה ומהטון ברור כי זהו דיבור קונקרטי. דיבור שאינו כולל שום רמיזה מינית ואף לא דברים לגופו של אדם.

לעומת זאת במקומות עבודה אנו רואים לעיתים קרובות ששיחות בין אנשים לנשים שאינם יראי ה’, כוללים לעיתים שאלות ואמירות המכוונות לגופו של אדם ורומזות רמיזות המכוונות את הקשר למקום עמוק יותר. כך למשל, אמירות הקשורות למראהו או לבגדיו של האדם, אמירות המציינות לשבח את תכונותיו (שלא במסגרת שיחת משוב עניינית לעובד), אמירות על הקשר הבינאישי שבין שני העובדים (למשל: “איך את מפרגנת לי”), אמירות הנאמרות בטון המנסה לדמות רומנטיקה כלשהי גם אם אין לכך כוונה ישירה, כל אלו יוצרים קשר עמוק יותר מאשר בין שני חברים, והדבר עלול להידרדר למחוזות אסורים.

סימן נקוט בידך בנושא זה: כל שיחה או נימה שאיננה מופיעה בין מכרים בני אותו המין, אסור לה שתופיע בשיחה בין מכרים מבני המין השני.

שונה הדבר אצל אנשי טיפול שעיקר עיסוקם בנגיעה ברובד הרגשי של האדם, הן של מטופליהם והן של עמיתיהם. כאן הסכנה גדולה כפליים ודרושה אמירה ברורה יותר על הגדרים והסייגים שהנך מציב לעצמך.

ידיד שלי, שהנו איש טיפול ותיק, החל את לימודיו בהיותו אברך צעיר לימים, ולצערו בהעדר מסגרת לימודים נפרדת, נאלץ ללמוד בכיתה שרובה הגדול נשים צעירות. חששו מהידרדרות היה רב, מדובר בא/נשים בשנות ה-20 לחייהם, והוא בחור דומיננטי וכריזמטי שרצה לתת את כל כולו ללימודים ולקבוצה אך פחד מקשרים לא רצויים. בהתייעצות עם רבותיו נכנס ללימודים אך עשה מעשה שסייע לו שלא ליפול. באחד המפגשים הראשונים של השנה ביקש לומר דבר לכל הכיתה. משניתנה לו הרשות שיתף את כולם בלבטיו והתחבטויותיו. הוא תיאר את היותו בן תורה המשתדל להקפיד ולהרחיק עצמו מכל דבר שאינו ראוי ואת הקושי שלו בלימודים בכיתה עם בנות. במקביל הוא בקש מחברות הכיתה לעזור לו בהתמודדות וליצור אתו רק קשרים קונקרטיים. לטענתו של ידידי, הדבר הקל עליו מאד את ההתמודדויות בהמשך השנה. גם לו עצמו היה לא נעים שלא לעמוד במילתו על כך שהוא ירא ה’, וגם כמה מחברות הכיתה לקחו לעצמן את תפקיד “השומר” והזהירו אותו מדי פעם מדברים העלולים להגיע למקום לא טוב. כמובן שבמקביל הוא גם קבל פטור אוטומטי מאירועים חברתיים ודברים נוספים שלא היו לרוח חז”ל, ועל אף שהיה דומיננטי מאד בקבוצה, הכל נשאר ברמה הקונקרטית ולא גלש לרעות אסורה.

גם בנוגע למקרה שלך, יתכן ששיח פתוח מול עמיתותיך לעבודה, תוך הצבת גבולות וגדרים ובקשה כנה לסייע לך בהתמודדות, עשוי לעורר הבנה אצל הצד השני בדבר ההתמודדויות העוברות עליך, ואף לסייע לך בשמירת הגדרים שהצבת לעצמך בקשר עם בנות המין השני.

ולסיום, תמיד תזכור כי בנושא זה שווה לנסות הכל, כי האופציה האחרת עשויה להיות הרבה פחות טובה.

מאחל לך בהצלחה רבה ומזמין להמשיך לשאול ולהתייעץ בכל התמודדות בפניה אתה עומד.

בברכה

דניאל

akshiva1976@gmail.com