בס"ד

שלום וברכה!

ראשית הרשי לי להודות לך על העלאת השאלה, שבוודאי מטרידה רבים במחננו. מעבר לכך שהדברים מצביעים על ראיית רוחב עמוקה ויצירתית שלך, הם גם מביעים את הפרדוקס שבין שאיפותיה של החברה החרדית להוות "חברת מופת" המשמשת דוגמה ליראת אלוקים ומצוינות ביחסים שבין אדם לחבירו, לבין המציאות המכה בנו פעם אחר פעם. השאלה שאת מעלה היא אכן נושא כאוב מאוד, וכמעט כל מי שמתעסק בחינוך החרדי, חש דכדוך מכך שמזה שנים ארוכות לא חל שינוי משמעותי.

יש לדעת, שקל לשפוט את המערכת החרדית על פי ההתנהלות העכשווית שלה, אך לעיתים כשאנו מתבוננים בפרספקטיבה היסטורית, הדברים נראים באור שונה לחלוטין. לעיתים מה שנראה כרשלנות וחוסר אחריות, מתגלה כהיפך הגמור.

בשביל לענות על שאלה זו, עלינו לעמוד תחילה על התפתחות המגזר החרדי שנים רבות לאחור. במשך אלפי שנים ועד להקמת מדינת ישראל, היו היהודים עם נרדף. עם קטן, שסבל כמעט בכל מקום שאליו הגיע. חיים קשים אינם יוצרים רק קושי פיזי, הם יוצרים משהו עמוק הרבה יותר! הם משנים את האופי שלנו! אדם הנאלץ להתמודד עם עלילות דם, גירושים תכופים, וקושי עז להשיג מזון לילדיו, מייצר אופי חרדתי-הישרדותי, שקשה מאוד להיפטר ממנו. לאופי הזה קוראים גם "גלותיות".

בעוד שכל עם רגיל היושב לבטח באדמתו, מבין שלמען רווחת הכלל ולתועלת השגשוג הלאומי, חשוב מאוד לשמור על חוקי המדינה, ניקיון כפיים ושקיפות. לאדם שרידותי הנמצא תחת לחץ מתמיד להשיג מזון וצרכים בסיסיים, אין את הלוקסוס לראות את העולם במבט רחב זה. אדם שרידותי עסוק בלהשיג משאבים כמה שהוא רק יכול, מתוך תודעת חירום עמוקה.

במשך שנים רבות כך חיו היהודים. המחסור, הדחק, והלחץ, אילצו אותנו לראות בכל סיטואציה כיצד ניתן להפיק ממנה את מירב התועלת עבורנו, איך ניתן לסובב את החוק למען האינטרסים שלנו, ואיך ניתן להכניס מקורבים למוקדי כוח כדי שיצילו אותנו מהפריץ, וכן על זה הדרך.

אך כל זה השתנה לכאורה, כאשר הוקמה מדינת ישראל. המדינה אפשרה ליהודים לראשונה מזה אלפי שנים לנהל את עצמם, ללא פריץ שחייבים לרצות. וכך החל לו אט אט שינוי באופי הגלותי וההישרדותי של היהודים. עוד לא נפטרנו ממנו לחלוטין אומנם. עד היום ידועים היהודים כעם קומבינטור, כולם מכירים את הישרא-בלוף או "הישראלי המכוער", אך אין ספק שעברנו שינוי מהותי. התחלנו להתמסד!!

אבל כל זה היה נכון רק ביחס לאוכלוסייה הכללית של מדינת ישראל. המגזר החרדי נשאר בעל אופי שרידותי כבעבר. הסיבה לכך היא, שמדינת ישראל שהוקמה ככור היתוך, ניסתה בעשרות שנותיה הראשונות לחלן את הציבור החרדי, ולשנות את תרבותו. מנהיגי הציונות היו אנשים חילוניים, שאחת ממטרותיהם המרכזיות הייתה ליצור עם יהודי "חדש" המתכחש לאלוקיו ולתורת ישראל. הם לא בחלו בשום דרך כדי ליצור "כור היתוך" של דמות יהודית חדשה, צברית, והציבור החרדי שזה עתה סיים אלפי שנות ייסורים מצא עצמו מול התמודדות חדשה, מסוכנת לא פחות. מאמצי המדינה לחלן את האוכלוסייה היו אגרסיביים, והקמת "צבא העם" המחנך, או סיפורם של ילדי תימן, הם רק "קצה הקרחון" לכך. התמודדות זו שנמשכה שנים רבות, ויש אומרים אף שנמשכת עד ימינו אנו, גורמת לחרדים להישאר הישרדותיים בתוך ארצם שלהם.

הדעות חלוקות האם גם היום המדינה מנסה לחלן את החרדים, אך אין חולק על כך שבשנותיה הראשונות של המדינה, ההנהגה הציונית לחמה מלחמת חורמה בכל דבר שבקדושה. הדבר הזה הותיר צלקת עמוקה מאוד בציבור החרדי, שעד היום מתקשה להיגמל ממנה ומתנהל באופן שרידותי וגלותי. אין ספק שזו התנהלות מקוממת ולעיתים קרובות גם לא הוגנת, אבל כשאנו מבינים מהי שורש ההתנהלות הזו, אי אפשר שלא להעריך את הציבור החרדי ולהתפעל מדבקותו בערכיו.

בתקופת קום המדינה היה הכי נוח להתמכר לתחושת האופוריה ששררה בארץ, על כך שהנה שוב אנו אדונים לגורלנו, ולהפוך לחלק אינטגראלי מהתנועה הציונית-חילונית. אבל הציבור החרדי נשאר נאמן לערכיו. הוא נשאר נאמן למסורת של יותר משלושת אלפי שנות מסירות נפש וקיום מצוות, והסכים לשלם מחירים כבדים מאוד בשביל להישאר נאמן לתורה. המחירים הגשמיים היו רבים, אך בצידם לצערנו גם מחיר האופי, האופי שלנו נישאר גלותי.

כל חברה משלמת מחירים על החלטות קשות שהיא מקבלת. יש חברות אחרות בעולם שהחליטו להקריב את הדת על מזבח המודרנה והקידמה, אך אנו החלטנו להקריב את המודרנה והקידמה על מזבח הדת. מנהיגי הציבור החרדי הבינו בתקופת קום המדינה כי אם לא נתמקד כעת בעיקר, שזהו שימור החינוך היהודי הדתי-שורשי ודבקות מוחלטת בלימוד התורה וקיום המצוות, אנו עלולים לאבד את שרשרת הדורות היהודית. מה שהמשיך במהלך 2000 שנות גלות, עלול להיעצר דווקא תחת השלטון היהודי-חילוני! ולכן בעיניים פקוחות בחרו מנהיגי הציבור החרדי להקריב חיי שעה עבור חיי נצח, להקריב גשם על פני רוח, לוותר על ערכים משניים החשובים לחברה, כדי לחזק את הערך הכללי.

אסנת, אין ספק שהמצב השורר במחננו כיום מהבחינה הזו, אינו מצב אידיאלי, וזאת אולי במילים עדינות. אך זה המחיר שאותו אנו לצערנו עדיין משלמים עבור הדבר היקר לנו מכל. עבור חיי תורה והדביקות בה'.

האם חיי תורה ומצוות סותרים בהכרח התנהלות תקינה ושמירה על כללי התנהגות טובים??? בוודאי שלא! אלו רק ספיחי הבחירה בהתנהלות גלותית כדי לשמר את הדבקות בתורה במתכונתה הישנה. עד היום מעדיף הציבור החרדי להתבדל ולהסתגר באזורי מגורים נפרדים, מערכת חינוך נפרדת, אורח חיים שונה, ואף כללי התנהגות עצמאיים כפי שראינו בתקופת הקורונה. מצד אחד זה מסייע לנו לשמר את האתוס התורני במלואו ועולם התורה הולך וגדל, אך מצד שני יש לכך מחירים כבדים, את חלקם ציינת בשאלתך הנוקבת.

אז מה יהיה בעתיד? האם מצב זה יישאר איתנו תמיד, ואנו האמונים על היותנו חברת מופת נמשיך להוביל את הדוגמאות לקומבינות והתנהגויות שאינן ראויות? אינני נביא או בן נביא, אך אנסה לסיים עם תחזית מעט אופטימית. יש להניח שעם גדילתו של הציבור החרדי, יותר ויותר חרדים יתפסו תפקידי מפתח בהנהגת המדינה, מה שצפוי להפוך את הציבור כולו לממוסד יותר, ולמסודר יותר. ככל שאחוז החרדים באוכלוסייה גדל ואנו צריכים לגלות אחריות קולקטיבית גם כלפי קבוצות נוספות, הרי שההבנה שבסופו של דבר ההתנהגות הקומבינטורית היא בעוכרנו, הולכת ומחלחלת.

כך למשל, בעבר התפרנסו חרדים רבים בשחור. ארגונים רבים ובהם מוסדות חינוך בחרו לשלם לאנשיהם בשחור כדי לחסוך את המס הניתן למדינה. עם השנים חלחלה ההבנה שתשלום המס הוא בסופו של דבר בשבילנו. הוא מסייע להחזיק את צרכי העיר והמדינה שאנו גרים בה והוא גם מסייע למתן זכויות סוציאליות לעת זקנה או ח"ו אסון. לכן כיום פשה תופעה זו ממחננו כמעט לחלוטין.

ניתן לשער כי כמו דוגמה זו, גם שאר הדברים שהבאת בשאלתך ישתפרו עם השנים. החברה החרדית רואה לנגד עיניה את חשיבות חיי התורה והמצוות, אך בה בעת גם את הערבות ההדדית כלפי כל עם ישראל ואת חשיבות התרומה לזולת וחיי החסד. בשנים האחרונות אנו עדים להתמסדות איטית אך קבועה של הציבור החרדי, מקווה כי זו תהיה מהירה יותר, ותסייע להפוך אותנו לחברת מופת, לא רק בקיום התורה והמצוות אלא גם בדאגה לזולת ובשמירה על מינהל תקין.

בברכה

דניאל

[email protected]