אח יקר

שלום ורוב ברכה

שאלתך נגעה עמוק בליבי, וכמדומני שאתה משמש פה לתחושתם של רבים ביחס למועקה מימים אלו.

התפעלתי לראות איך בשורות ספורות תיארת באומץ לב ובכנות נפלאה עד כדי כאב, את כמיהתך המיוסרת ‘להתחבר’ שוב לימים עברו, לימים בהם עבודת ה’אלול’ הייתה עבורך ‘פסגת השנה’, אין כאן רק דיבורים מהשפה ולחוץ, התאמצת בקריאת ספרי מוסר ושמיעת שיעורים, אתה שואל ושב ומחפש את הדרך כדי לחזור ולהתקרב.

האמת, קריאתך נשמעת ממש כקריאת ה’תשובה’ העוצמתית והפשוטה ביותר – “השיבנו ה’ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם” – כל מילה ושורה בשאלתך צועקים רצון אמיתי לקרבת אלוקים כבימי קדם, אתה חש געגוע עמוק לימים בהם היית קרוב וראוי ומרומם ושייך ל’עבודת אלול’ ולמושגי ‘המלך בשדה’.

נניח לזה רגע, כדי להבין את תחושת התסכול והפער שאתה מתאר בין התשובה, ההתקרבות, ה”אלול” שאתה מייחל ומצפה לבין מה שקורה בפועל.

אנו יודעים שישנם שני סוגים של יצה”ר – אחד נדמה לו כתלמיד חכם והשני נדמה לו כרשע.

לעיתים היצר מצייר לנו את התשובה המבוקשת מאיתנו כהר גבוה, שלמות העבודה ושינוי מן הקצה אל הקצה – נדמה לו כתלמיד חכם, רק בכדי לייאש את האדם המרוחק עוד בטרם יתחיל בתהליך .

ומה תשובתנו ולמען האמת זו תשובת השם בתורתו לאותו יצר הרע שמטעה אותנו כך?

כולנו מצווים לקרוא זאת ביום הראשון של ראש השנה. לא פחות ולא יותר – “אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם”

מספר יסודות עיקריים בתשובה מונחים בפסוק זה כמו שגילו חז”ל.

דבר ראשון זה ‘אל תראי’, לא לפחד מהפער בין איך שמצויר אצלנו בדמיון תהליך התשובה לבין מה שקורה בפועל אל מול המצופה מאיתנו באמת. ‘כי שמע אלהים’- כידוע מרמז למידת הדין, גם היא מסכימה לכך ש… ‘נדרש קול הנער’ – בקשתו, רצונו ושיחו הכנה אל מול בוראו.

ועד כמה ואיך?

באשר הוא שם – אפילו שמדובר על חוטא בדרגת ישמעאל שכבר בגיל 13 מצחק – עובד ע”ז, מגלה עריות או שופך דמים – אין זה משנה. באותו מקום שהוא נמצא שם נמצאת תשובתו, לא בלהפוך ברגע אחד לצדיק יסוד עולם. אלא בלשנות קצת את מקומו, אם יוכל לעשות פחות מאותה עבירה, הרי כבר התחילה תשובתו, אם ירים קולו ליוצרו בבקשת חנינה, הרי שכבר ‘נשמע קול הנער’.

זהו עיצומו של יום הדין , בין שחרית למוסף ורגע לפני תקיעת השופר שמהפכת מדת הדין לרחמים.

דורשים מאיתנו ראשית כל – עזוב את ‘מידת הדין’ שבה אנו מלקים את עצמנו ובמקום זאת אחוז ב’מידת הרחמים’ – לא ויתור על התיקון אלא אריכת אפיים לתהליך שאנו נדרשים לעבור, פסיעה אחר פסיעה שיכולה ליצור מרתון ארוך – אך זהו תהליך שמצטרף מיום ליום על פני תקופת חיים.

כאשר נאחוז כלפי עצמנו במידת הרחמים, מיד יסתמו טענותיו של המקטרג. שהרי “אם יש דין למטה אין דין למעלה”, ובכן ניכר שאתה דן את עצמך בעצמך ללא הרף. אך ‘מידת הרחמים’ תובעת את שלה.

בכדי ליצור תחושה חיובית של תשובה באופן כללי ובימי הרחמים והסליחות בפרט, אנו צריכים לייצר הצלחות קטנות, התקרבויות קטנות המייצגות את הרצון הענק שבתוכנו אך מלאות ענווה כלפי המצב הנוכחי בו אנו שרויים- ראשו מגיע השמימה אך הוא מוצב בארץ – זוהי התשובה האישית של כל אדם באשר הוא שם.

זהו הדיוק בפסוק התשובה “ושבת עד השם אלוקיך ” – ‘ושבתם’ לא נאמר. אין פה ציווי שגורף באופן שווה לכולם בדרך קיומו. יש ציווי תשובה פרטני – ושבת, אתה, במסלול התשובה ובדרך ובקצב שלך – עד השם אלוקיך, לא אלוקים בלשון רבים. כי מידת הדין היא פרטית, ומותאמת כלפי מציאות האדם ברגע הנוכחי, ורק את זה היא דורשת ממנו לעת הזאת.

לאחר שירד מכתפינו העול המתסכל באותם טענות יצר מדומות, ונבין בשכלנו עד כמה פשוטה, קרובה ובלתי מייאשת היא תשובתנו –

אזי נוכל להגיע לחלק השני והמשמעותי במכתבך, הניתוק הרגשי ואף הסבל בחוויה של קיום המצוות, הלימוד והתפילות.

בעולם הזוגיות, כאשר בני הזוג חווים ריחוק ואף תחושות מיאוס, ישנה עצה טובה שבכוחה לחולל שינוי, לצאת לפעילויות חדשות, התנסויות מרעננות שלא נוסו בעבר… בכדי להפיח רוח חדשה ביחסים.

כך גם בקשר של היהודי עם אביו שבשמים ישנם תקופות של ריחוק, ולפעמים עד כדי תחושת מיאוס. אך הרצון הפנימי לקרבה לא חולף ואף מתגבר. צריך לשום אל ליבנו אם לא ניסינו לכבות את האהבה באותם מים (תאוות ורגשות לחוויות שונות) בכדי לנסות ולהשקיט את הבעירה. במידה וכך עשינו, עלינו לשוב על עקבותינו ולמצוא את דרכי האהבה המחודשות עם אבינו.

כמו בזוגיות, יש זמנים שכדאי לשקול את אופן קיום המצוות בדרכים וסגנונות שטרם נוסו.

אם נתמקד בנושא התפילות והסליחות, אולי אוכל לעשות זאת בנוסחים ומניינים שטרם העליתי על דעתי. אולי במקומות אלו לא אהיה עסוק בתדמית שלי בתוך הקהילה אלא פשוט אוכל להתחבר לחוויה, לצלילים החדשים, לפרצופים המגוונים, לראות את עצמי חלק מחוויה ומטקס, בלי קשר ישיר בכמה מילים בתפילה הצלחתי לכוון.

ומתפילה לתורה באותה עצה, אם סגנונות מסוימים של ספרים נתפסים אצלי ככבדים מדי ומזכירים לי ימים נשכחים, כדאי לקבל המלצה על ספרים המדברים אלי במצבי הנוכחי, כאלו המלמדים שחלק ממטרת התשובה היא התחדשות וחיזוק הצדדים הטובים שבי, החשיבות להתאמץ לזכור את מעלותינו הטובות לצד מאמץ השיפור וההתקדמות. אכשר דרא, וניתן למצוא מגוון רחב המייצג מגוון בתי מדרש וחסידויות.

לקראת סיום, חודש אלול מוכר לכולנו כחודש הרחמים והסליחות. האמונה הרווחת היא, כיוון שבחודש זה עלה משה למרום וקיבל לוחות שניות. אך המציאות היא הפוכה, הזמן הזה של החודש הוא זמן של רחמים והסליחות מעצם הזמן עוד מששת ימי בראשית, זו הסיבה שדוקא בימים אלו משה עלה וזכה לסליחה וקבלת תורה.

הזמן פועל את שלו, הרחמים עוטפים אותנו כעת, אם רק ניתן להם לחדור דרכנו ולהפוך להיות קצת יותר רחמנים כלפינו וכלפי סביבתנו.

הזכרת את כך שהמלך בשדה, אכן, הוא כאן איתנו בנוכחות וזמינות יותר משאר הזמנים, ללא גינוני מלכות, לא שרים ויועצים שיכולים לקטרג ולעקם לנו פרצוף, וללא כל הגדרות והחסמים שבדרך כלל גורמים לנו להצר את צעדנו מחשש להתקרב.

תשובתך בצידך, תרתי משמע, אתה בתהליך נפלא וארוך של תשובה, אך נשמעת היטב זעקתך לקפוץ למימיה העמוקים, השלווים והמתוקים – וזו התשובה, קרובה היא בפיך ובלבבך.

חיים עוזר

<hh5810610@gmail.com

במאמר המוסגר –

במסגרת תשובה מצומצמת זו התמקדתי בעיקר ביחס העמידה מול ה’ בתשובה ובסליחות, ובחשיבות הקבלה העצמית בנוגע לעבודת חודש אלול דווקא. אך בתוך שאלתך ציינת בעצב שכיום אתה לא מסוגל לפתוח ספר תורני לאורך השנה, זאת למרות שבעבר זה היה עיסוקך העיקרי, בקשת להבין את עצמך “איך הגעתי למצב הזה”?

לשם בירור נקודה פנימית זו, יש לבחון ולדייק את מהות הריאקציה שאתה חש, מה הרקע לכך, האם היה טריגר מוגדר? עד כמה אכן היה חיבור פנימי ללימוד תורני בעבר? איפה נקודת השבר, האם זה עניין של מאפייני תקופה / סביבה / משפחה? או שסוג הלימוד מהעבר כבר לא מתאים לתכונות ולאופי שהתגבש אצלך? אולי נוצר קושי לראות את הלימוד כרלוונטי בתוך עולם המעשה? או שמא פתחת דחייה רגשית מהלימוד רק כי נאלצת לעזוב אותו ביחס למה שהורגלת?

בעניין זה, אבקש להפנות אותך לעיון במאמר שכותרתו “השיבה אל בית המדרש” מאת אליהו קאופמן שפורסם באתר “צריך עיון”. (https://iyun.org.il/sedersheni/returning-to-learning-torah/)