שלום לך אשה ואמא יקרה!

קראתי את השאלה שלך כמה פעמים. היא נגעה לליבי. יש בה כנות מיוחדת, דקות הבנה ומוכנות להסתכל בעיניים לכאב ולחולשה.

אני חייבת לפני שנחשוב ונעמיק בעניין, לומר לך כמה מילים של אשה לרעותה על הספסל בגינה.

ילדים בגיל הזה באמת משתעממים כל כך מהר… זה באמת מאוד לא קל להעסיק לבד ילדונת בגיל הזה, במשך שעות ארוכות. כל עשר דקות צריך להחליף תכנית וזה דורש אנרגיות אדירות! אני זוכרת את עצמי עם ילדתי הראשונה, עושה רשימה של פעילויות פוטנציאליות… לשבת בכסא אוכל עם קוביית קרח, לאכול עוגיה, לשחק עם רעשן… היו לי כ”כ הרבה רעיונות, אבל תוך שעתיים כולם נגמרו…

הקושי שלך כל כך הגיוני!! את עובדת בלי סוף, גם בעבודה וגם עם הילדה, ובתמורה את מרגישה אשמה, נכשלת, לא בסדר. את מרגישה שהילדה מערערת לך את ההרגשה שכל כך מגיעה לך, שאת ראויה, שאת בסדר, שאת נפלאה. ולא רק זה, לא רק שאת מאוכזבת מעצמך, אלא שגם מול בעלך, את עומדת פתאום במצב שבעלך לא מרוצה מההתנהגות שלך מבקר אותך, רואה אותך באור לא מחמיא. וואי, ממש קשה…

חוץ מהקושי עצמו, הרבה פעמים מרגישים שאם ילד אחד הוא כל כך קשה, איך נסתדר עם כמה?? אולי ינחם אותך שהשלב הזה שבו יש רק ילד אחד קטן הוא מבחינות מסוימות יותר קשה משלבים אחרים, כי כשהיא תגדל היא תלמד להעסיק את עצמה הרבה יותר, ובילד הבא כבר יהיה אותה עצמה שתוסיף תעסוקה ועניין.

ועכשיו בואי ננסה להבין את השאלה יותר לעומק.

יש בה חלק שקשור לקשר שלך עם הילדה, וחלק אחר ששייך למערכת, למשולש: את בעלך והילדה. וכתוצאה משתי הסוגיות הללו, העלית גם את השאלה הגדולה האם נכון ללדת עכשיו ילד נוסף. בואי נתחיל עם החלק הראשון: את והילדונת.

הדבר שמעיק עלינו יותר מכל היא התגובה שלנו

הקושי שלך מצד אחד נראה קושי מאוד “רגיל”, מאוד “נורמלי”, אבל מצד שני, זה כאב שנוגע בנו במקום נורא עמוק, מקיף ומשמעותי. אני מניחה שיש הרבה מאוד אמהות שמרגישות תסכול סביב הקושי הזה. הגיל של הילדים משתנה, ההתנהגויות שלהם משתנות, אבל מה שמשותף הוא החוסר אונים שתוקף אותנו, כאימהות, פעמים רבות, ואיתו ההרגשה הקשה. איך אהבתי את המשפט שלך: מוציאה ממני התנהגויות קשות. אני ממש רוצה לברך אותך על ההגדרה המדויקת הזאת. פעמים רבות כל כך מה שמפריע לנו יותר מהכל זו ההרגשה שאנחנו הגבנו לא נכון, ויותר מזה, שאין לנו שום תכנית שתגרום לנו לא להגיב באותה צורה גם מחר.

כשאנחנו לא יודעים איך להגיב, אנחנו יורים לכל הכיוונים, באימפולסיביות, בתסכול, ובכעס גדול. מה מכעיס ומתסכל אותנו כל כך? לפעמים כאמא, היה נראה לי, בעיקר ממרחק של זמן, שאין שום פרופורציה בין המעשה של הילד לכעס שלי. מה כל כך מכעיס אותי?

התגובות השגויות יוצרות תחושת אשמה ופוגעות בתחושת הערך שלנו כהורים

כדאי מאוד להבין שהתחושה הקשה באה מהמקום של תחושת הערך שלנו. במצב האוטומטי, אם לא פועלים מתוך חשיבה ומודעות, מי שקובע איזה הורים אנחנו זו ההתנהגות של הילד. אם הילד שמח, מציית, נעים מזג, וחייכן – אנחנו מרגישות שאנחנו אמהות טובות, ואוהבות, ואם לא… אז לא… ואם אנחנו לא יודעות איך להגיב להתנהגויות המאתגרות, אז בכלל אנחנו בטוחות שאנחנו אמהות גרועות, זהו… זה מוכח.

שימי לב שלקטנטונת שלך יש כרגע כח אדיר עלייך. היא כביכול קובעת איזו אמא את. האם יהיה לך דימוי הורי חיובי, או שלילי. כמובן שאנחנו רוצים ליטול ממנה את השרביט הזו שגדולה עליה בכמה וכמה מידות, ולתת אותה למי שראוי לה באמת – את. בהמשך נרחיב איך באמת את יכולה לקחת אחריות על תחושת הערך שלך כאמא.

אני מאמינה שההרגשה הזאת, שאת לא אמא מספיק טובה היא כואבת מאוד מאוד. כמה משמעותי לנו הדימוי שלנו כהורים, קשה להגזים בזה. זה לא תחום שקל לי להגיד לעצמי, “טוב, תראי זה לא התחום שלך… לכי על תחומים אחרים”. ההורות היא תחום שאנחנו מרגישים לגמרי חייבים להצליח בו. אם אנחנו מרגישים דימוי נמוך כהורים, זה קריטי מאוד מאוד לדימוי הכללי.

ההרגשה שאני אמא רעה מפריעה לנו לאהוב את הילד

בואי נתקדם לעוד נקודה. מצד אחד כל כך פשוטה, ומצד שני כל כך מפליאה. חשבת פעם מה גורם לנו לאהוב אנשים מסויימים? התשובה היא איזו תחושת ערך אנחנו מרגישים בקשר איתם. אדם שהקשר איתו גורם לנו להרגיש טובים, מוצלחים, נצרכים, חכמים – אנחנו אוהבים אותו, ואילו אדם שגורם לנו תחושת ערך שלילית, גם אם הוא לא מתכוון לזה, נחוש אליו תחושה של ניכור. זהו עיקרון שנכון עד כאב בקשר זוגי ובכל קשר בינאישי, וכך גם עם ילדינו.

הדימוי שלנו כהורים הוא פרמטר מרכזי מאוד באהבה לילד. האהבה שלנו מושפעת מאוד מתחושת הערך שהילד יוצר אצלנו. יש לנו אהבה טבעית לילדים. כי הם נותנים לנו בעצם הוויתם תחושה נפלאה של “צריך אותי”, “אני משמעותי עבור מישהו”. ובאופן ספציפי, כשהמציאות עם ילד מסוים נותנת לנו הרגשה שאנחנו הורים טובים, ואנחנו מצליחים להעניק לו את צרכיו הפיזיים, הרגשיים והרוחניים, אנחנו מרגישים אהבה אדירה לילד הזה. אך ילד שהמציאות שלו נותנת לנו הרגשה שאנחנו הורים לא מסוגלים, לא טובים, לא אוהבים, ושאנחנו לא יכולים לתת לו את מה שהוא צריך, אנחנו פשוט מרגישים חומה בינינו לבינו. האהבה מיטשטשת, ובמקומה מגיע הכעס ואני אעיז אפילו לכתוב שנאה. (אני מניחה שבתור אמא את יודעת שיש לנו מקום בלב לאהבה אדירה ואינסופית יחד עם השנאה הזאת.)

מעגל קסמים שלילי

התוצאה היא שנוצר מעגל: התנהגות מתסכלת של הילד, חוסר אונים שלנו, תגובה שלנו שהיא לא לטעמנו, תחושת חוסר ערך – דימוי הורי פגוע, חסימה באהבה לילד, וחוזר חלילה… ההתנהגות שלו הולכת ונהיית יותר ויותר מתסכלת, ואנחנו מתנהלים עם פחות ופחות ביטחון עצמי, חשק, אהבה, סבלנות ומוטיבציה.

אז מה עושים?

פריצת המעגל, לקיחת אחריות על הדימוי ההורי

מנסים לתפוס פיקוד על הדימוי ההורי שלנו. איך? יוצרים רגעים שגורמים לך להרגיש אמא טובה, ומצד שני מנסים להפחית ברגעים שמייצרים את המעגל השלילי.

הרגעים השליליים במקרה שלך הם רגעים שבהם את לא מוכנה / מעוניינת / רוצה להתייחס אליה, אבל מצד שני את מרגישה חייבת לעשות את זה. תנסי ליצור מצב שבו יש כמה שפחות מסגנון הזמן הזה, שהיא מסתובבת בין הרגליים ואת עסוקה או חסרת סבלנות. הוואקום הזה שבו היא מנסה למשוך אותך אליה, ואת לא באמת מוכנה לזה. הוא מאבק מתיש ומתסכל. מי כמוך יודע. המלחמה עם פעוטה בגיל של ילדתך הוא קשוח, אבל עוד יותר קשוח ממנו הוא המאבק הפנימי. קול אחד בתוכך אומר לך (ואולי כרגע הוא נמצא גם באופן חיצוני אצל בעלך) שאת חייבת להעסיק אותה ולהתייחס אליה, וחלק אחר בתוכך רוצה ובצדק, עוד זמן לעצמך, לשקט ולעיסוקים אחרים.

תמקדי לעצמך זמן קצר שבו את משקיעה במשחק איתה, נניח רבע שעה בתחילת הצהריים, ורבע שעה לקראת הערב. בזמן הזה את עושה איתה דברים שאת אוהבת, דברים נעימים, שיהיו רגעים מהנים עבור שתיכן. הזמן הזה יגרום לך להרגיש ראויה בכך שאת לא פנויה אליה כל היום. כן. לגמרי הגיוני שאת לא פנויה רגשית כל היום. רק המחשבה שאני צריכה להעסיק את הילדה כל כך הרבה זמן מוציאה את החשק לעשות את זה לזמן קצר. הילדה שלך גם לא זקוקה לך כתכנית בידור של 24/7. היא זקוקה לך אוהבת ורגועה, בתור תחנת מוצא. מקום שממנו היא יוצאת ואליו היא שבה. ובעיקר אמא ששמחה להיות איתה.

מה אפשר לעשות איתה בשאר הזמן? תנסי לחשוב האם יש מקומות או מפגש עם אנשים וילדים שמעסיק ומעניין אותה ומוריד ממך את העול של להעסיק אותה ולבדר אותה. אפשר שחלק מהזמן את איתה אבל לא צריכה להתייחס ולהעסיק כל רגע, וחלק מהזמן מישהו אחר שומר עליה. בגינה? אצל חברה עם ילדים בגיל דומה? במכולת? ברחוב? אצל בייביסיטר? עם בעלך? חשוב שזה יהיה מאוד ברור. תנשמי עמוק את זה: עכשיו אני לא פנויה אליה, ואני יודעת שזה בסדר, כי בזמנים אחרים אני נותנת לה באהבה זמן איכות.

ההשקעה במקום הנכון

אמא שעובדת על עצמה ומתייחסת לילדים כשאין לה כח, היא ראויה להערצה, אבל סיכוי כל כך גדול שהילדים מרגישים שאין לה כח, ואז מה הרווח במאמץ שלה?

לעומת זאת, העבודה, המחשבה, התכנון וההשקעה היצירתית במציאות שבה יהיה לי כיף עם הילדה היא השקעה שקוצרת פרות מדהימים בעולם הזה ובעולם הבא.

חלוקת תפקידים במערכת

כל זה קשור לציר שלך עם הילדה. בשאלה שלך הכנסת עוד פרט משמעותי. הזכרת את מקומו של בעלך בתוך המערכת הזאת. כאשר הקונפליקט עם הילדה כרוך בקשר הזוגי, הרגשות מתגברים מאוד. פתאום מתווספות לעניין שאלות של כמה בעלי מעריך אותי? איך אני בתור אישה? איך הזוגיות שלנו? אולי אפילו נוצר סוג של תחרות. מי ראוי יותר, מי מצליח יותר עם הילדה…

את כותבת שבעלך מסתדר עם הילדה בסבלנות ובכיף. האם את חושבת שיש קשר בין הקשר של בעלך לתינוקת, לקשר שלך איתה?

שימי לב. המשפחה שלכם היא מערכת. ובמערכת לכל אחד יש תפקיד. לכל תפקיד יש מחיר ויש תמורה.

בעלך נמצא בתפקיד של “היודע להסתדר עם הילדה” ואת בתפקיד ההפוך “לא מסוגלת להעסיק אותה ומרגישה אומללה”. לתפקידים יש נטייה עגומה להקצין עוד ועוד. ככל שהוא מסתדר עם הילדה ומבקר אותך, את נכנסת יותר חזק לפינה של האמא העצבנית שלא מסוגלת להישאר לבד עם הילדה. אפשר להחליט לצאת מהמשבצת, אבל בשביל זה צריך רצון חזק ובהיר. צריך להבין לעומק מה נתן לי עד היום התפקיד שלי, והאם אני יכולה ורוצה לוותר עליו.

הבנה של נקודת הרווח בתפקיד

כדאי להתבונן. מהי נקודת הכח שיש בתפקיד של בעלך? יש לו כאן כוח של להיות היודע והמצליח, וסוג של עוצמה בזה שהוא האדם המוסרי יותר, שמתנהג נכון ובריא ובמקביל מבקר אותך. אבל יכול להיות שגם לך יש נקודת כח בתפקיד. הכח שלך יכול להיות שהתפקיד מאפשר לך להרים ידיים יותר בקלות, התפקיד מאפשר לך להגיד “אני לא מסוגלת”, ואולי כך להיפטר מהאתגר.

התחלה של שינוי במערכת

בעניין המערכתי יש לי שני כיווני מחשבה. אך תשימי לב שבשביל ליצור את השינוי הזה את צריכה להרגיש אמא מסוגלת וראויה כמו שהרחבנו בהתחלה.

כיוון אחד הוא להחליט שאני לא רוצה את התפקיד הזה. אני מפסיקה להיות האמא הכעסנית והלא מסוגלת ומארגנת לעצמי סדר יום שמאפשר לי לצאת מהתפקיד הזה. אם את שלמה עם ההחלטה להעביר ממך את התפקיד, לאט לאט זה פשוט יקרה.

הכיוון השני הוא היחס לתפקיד של בעלך במערכת. כרגע העוצמה שהוא שואב מהיכולת להתייחס לילדה היא עליונות וביקורת. אך אולי אפשר לראות את זה בצורה שונה. לראות את היכולת שלו, כדרך שבה הוא יכול להעניק לך עזרה ותמיכה, וליצור קשר עמוק עם הילדה שלו. להפסיק להסתכל על ההצלחה שלו כמשהו שמוריד אותך, ולראות בה נתינה והשקעה שלו בך ובילדה. האם יכול להיות שבעלך ישמח מאוד לגלות שההשקעה שלו בילדה נותנת לו פתאום כח אחר, של הענקה ואכפתיות, שמגדילה אותך והוא כבר לא זקוק לבקר אותך ולהקטין אותך? מה יקרה לדעתך, אם במקום להרגיש מאויימת ומוקטנת מההצלחה שלו, ובמקום זה תראי בעזרה שלו הוכחה כמה את יקרה לו. איך נראה לך ישפיע אם תתחילי להחמיא לבעלך כמה הוא אבא אלוף, וכמה הוא בעל מסור בזה שהוא עוזר לך ומטפל בילדה?

ללדת עוד ילד?

הזכרת עוד נושא: השאלה אם ללדת עוד ילד.

אני לא מתכוונת כמובן להחליט בשבילך החלטה חשובה כל כך. מה שבטוח הוא שבשביל להחליט בעצמך את זקוקה לרוגע ופניות. אני מרגישה מהמילים שלך שכרגע אין לך את הפנאי והשלווה להסתכל פנימה ולחשוב מה הרצון שלך האמיתי. אולי בגלל שבעלך בתפקיד הלוחץ ואת בתפקיד המתנגד? אולי משום שכרגע, כשאת מרגישה אמא לא מספיק טובה, את לא ששה להרחיב את החלק הזה בחייך? אולי בשביל לרצות ילד צריך למצוא את האמא הטובה שבתוכי?

תיארת את הקשיים והמחירים הגדולים שבהריון. את צודקת. זה באמת לא פשוט. יש מחירים וקשיים משמעותיים בללדת עוד ילד, אבל השאלה מה יש מולם. כשיעמוד מולם רצון חיובי, רצון שהוא לא תוצאה של לחץ ולא תוצאה של התנגדות ללחץ, תוכלי להחליט בשמחה גדולה שכן.

מאחלת לך למצוא את האמא הנפלאה שאת, ולהתמלא אהבה אליה ולילדה שלה המתוקה, ומהמקום הזה ללדת עוד חיים נפלאים.

ציפי.