שלום לך יקרה מאוד!
בת עלייה של ממש (כן, כן, אני בטוחה בכך)
כשקראתי את שאלתך אמרתי לעצמי
או הנה עוד ברכה שהביאה לנו ה”קורונה”
ברכה? ככה אני מכנה את מצבי הרוח המייסרים שלך?
זה לא מקום לציניות (אם יש לה בכלל מקום…) אני באמת מאמינה בברכה שהגיע לפתחך גם אם אולי נראה שהיא גורמת לך לרפיון ולמעידה.
ואסביר את עצמי, את מתארת במכתבך שלוש תקופות:
תקופה אחת בה “עשית את עצמך” כאילו בחורה טובה
תקופה שניה- בה אמרת “די למשחקים” אני רוצה את הדבר בעצם ולא רק ב”כאילו”
תקופה שלישית- תקופה של תהייה: “האם אני באמת בוחרת בדרך הזו?” “האם מה שעשיתי עד כה היה אמיתי?”
שימי לב, יש כאן גרף שאולי במימד חיצוני יציירו אותו כגרף שעולה ויורד אך בעצם, זהו גרף שכל הזמן לא חדל לעלות. גרף שמשרטט מסלול של בחורה שמפתחת הרבה מודעות ואחריות לחיים שלה ומוסיפה והולכת.
בשלב הראשון- היו רק מעשים
בשלב השני- נוסף גם חיזוק פנימי למעשים החיצוניים
ובשלב השלישי- יש הבחנה מדהימה להסתכל עוד יותר פנימה לבדוק עד כמה מעשי תלויים במסגרת החיצונית ועד כמה עצמאיים הם. זהו מסלול למיטיבי לכת, מסלול שמעמיד אותך כבחורה עוד יותר בוחרת. וזוהי ברכה שהביאה לכולנו הקורונה (אם הסכמנו להקשיב לבשורה שלה) יכולת לבדוק את עצמינו ברשות היחיד, להתאמן ביצירת גבולות פנימיים גם כשהגבולות החיצוניים איבדו את תוקפם.
(אמנם בחיי יום יום אנחנו לא בונים מסלולים מאתגרים כאלה אנחנו משתמשים במסגרות חיצוניות כדי להקל עלינו את עבודת הבחירה, וזה בסדר. אבל כמו שאמרתי עכשיו הקב”ה גלגל לנו את ההזדמנות הזו, היא נכפתה עלינו, ואנחנו יכולים לנצל אותה)
כדי להבין טוב יותר את מהלך העליה ששירטתי בפניך (על פי הציור שנתת את באופן כ”כ מדויק) יש מקום להתבונן במהות מסלול הבחירה.
האם ניתן לומר שאדם שהצליח לבחור בטוב מתוך בחירה אמיתית, מתוך רצון עצמי- לא יפול בשנית, לא ימצא את עצמו לעולם במקום של תהייה על הראשונות? או בניסוח אחר: האם יש לומר שאם אדם מצא את עצמו במקום התוהה סימן הוא שהבחירה לא היתה בחירה?
כשאמר שלמה המלך: “שבע יפול צדיק וקם” הוא דיבר על הצדיק! לא על מי שחשב שהוא צדיק!!!
כלומר נפילתו של הצדיק לא מכחישה את צדקותו, ולא נוכל לומר שהנפילה היא רק בבחינת שגגה. לא, נפילה מתבטאת במעשים אבל לא פחות בתהייה על הראשונות, בויכוח מול עצמינו במה נכון לעשות. הצדיק נופל והנפילה שלו מגדלת אותו כיצד? כל פעם לאחר הנפילה מתקיים בירור עוד יותר עמוק ולאחר הקימה מתווספת מעלה נוספת להגדרת ה”צדיק”
כלומר, מה שקורה לך עכשיו- זהו חלק ממסלול הבחירה. לאחר שהצלחת מגיעה התהייה: האם להרפות, לשחרר, לבחור חיים לכאורה זורמים יותר עם פחות מחויבויות או להמשיך…? האם עצם ההיסוס הזה מורה שכברת הדרך שהלכתי לא היתה אמיתית?- אלו שאלות ששיכות למסלול של כל אדם בוחר.
ומאחר והצלחת לשנות ולהתגבר בעבר מגיעה עכשיו בחירה “מלומדת יותר” כלומר בחירה שמעמידה את כל התובנות שהיו טובות בכיתה י’ ומערערת אותן- בבחינת “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”- היצר שלנו נהפך מיום ליום, מבחירה לבחירה שלנו, למלומד יותר, ומימילא פותח איתנו חזית קשה יותר, עם טיעונים מורכבים יותר…
אני חושבת שעצם ההבנה שכל ההתחבטויות הללו הם חלק מתהליך הגדילה שלנו- מעמידה אותנו במקום אחר, בהתייחסות אחרת לעצמינו ולעצם הנושא הנידון.
אפשר אולי להוסיף בנקודה זו, כי כך מוביל הקב”ה את עמו, בתחילת מאבק ניתנת לאדם הרבה סיעתא דשמיא הן באופן מעשי: הוא מצליח להתגבר, לשלוט. והן מצד התחושה הרוחני: בנ”א מרגיש באופוריה נוכח ההצלחה שלו. אך ברגע שהשטח נראה לכאורה כבוש נעלמת אותה סיעת הדשמיא שהיתה בבחינת מקפצה אל הקודש והאדם צריך לעבור למסע יומיומי של נסיונות סזיפיים, של שגרה שלא מלווה לה השיכרון הראשוני. את הדברים ניתן למצוא בדברי בעל ה”מאור ושמש” הוא מדבר על התהליך שבימים הללו אנחנו מנציחים מידי יום מפסח ועד עצרת. עמ”י עברו כברת דרך בלתי אפשרית מגלות הנפש לגאולה שלמה ששיאה היה במתן תורה. והנה מיד לאחר מ”ת אמר הקב”ה עכשיו לאחר שראיתם לאן אתם מסוגלים להגיע, לאיזה רמות רוחניות גבוהות, עכשיו תעשו את כברת הדרך הזו בצעדים אנושיים, לאט לאט עם לא מעט נפילות. והוא אשר אנחנו רואים בסיפור עמ”י במדבר. אותו עם שהגיע לשיא מעלתו טועה בעגל, ובמתאוננים, ובחטא קורח ובקברות התאווה ובמרגלים…. ויחד עם זאת ממשיך לגדול או בבחינה מסוימת זוהי גדולתו עד שהוא נכנס לאר”י.
על המסלול הזה לא מרבים לדבר,וחבל כ”כ. אבל חשוב לזכור שמסלולו של כל בן עליה בנוי מעליות ומירידות (התרסקויות, שבירת כלים, תהיה על הראשונות)- לכאורה, ולמה לכאורה כי גם הנפילות מביאות אותו אחרי מעשה לעליה.
נקודה נוספת שחשוב לתת עליה את הדעת היא: לעולם לא אתחיל בדיאטה מול שולחן מוצף עוגות גבינה מגרות את החייך, או חפיסות שוקולד איכותי במירב הגיוונים…
או בהתנסחות אחרת: אם לא אצליח לבלום את פי מול אותן עוגות או מול הרהרי השוקולדים לא אומר לעצמי: “כנראה הגעתי למסקנה שעוגות גבינה לא משמינות כמעט” או “סימן שמאסתי בדיאטה” “סימן שלא אצליח לה לעולם” “סימן שהיא לא עושה לי טוב”…
שיקול הדעת שלנו מול הפיתוי בעצמו, יהיה תמיד מוטעה. אנחנו מצויים מול הפיתוי בבחינת חכם ששוחד מעוור אותו. הניסיון שלנו לעמוד מול פיתוי בזמן אמת בלי הכנה מספקת- מועד לכישלון אבל לא מוכיח כי כל המהלך כושל! וההבדל משמעותי מאוד. גם הניסיון להגיע למסקנת אמת בשעה שהפיתוי עומד מולינו- מועד לכשלון חרוץ…
יתכן, שעכשיו כשהמדיה כ”כ נגישה והזמן נזיל- לא יהיה נכון בלצאת בהכרזות.
ונקודה נוספת שאני מוצאת בדבריך הכנים, את כותבת:
“אני נורא פוחדת שאגמור את התיכון וכאילו אתן “בעיטה” לכולם…
השאלה אם אני לא מצליחה עכשיו לקום ו”לחזור” לעצמי, ושאהיה שלימה עם זה… אולי כדאי לתת את הבעיטה עכשיו?! או לתת לזה זמן ולהמשיך “לסבול” בשקט? (ההדגשות הן שלי)
בואי נדבר קודם על “בעיטה”- אלו תחושות היא מעלה? מה את שומעת בה?
“בעיטה” איננה עזיבה, איננה חישוב מסלול מחדש, בבעיטה אנחנו עוסקים יותר בשבירת הקיים ולא בבניה חדשה. בעיטה מביאה עימה רגש של כעס, של זעם. של תסכול, של כאב, של אשמה(מחקי את מה שלא מדוייק עבורך)
את אומרת: אני לא מצליחה להיות שלמה עם זה אולי אתן את הבעיטה עכשיו?
מרשה לי לשאול אותך: במי את רוצה לבעוט, על מי את רוצה לזעום?
על המערכת? אין צורך, תמשיכי להעמיד פנים, הרי בימינו אנשים יכולים לפתח חיים כפולים בקלות רבה. אלא מה, את לא חפצה בחיים כפולים, את רוצה חיים של שלמות, חיים שיש בהם הלימה בין המעשה שאני עושה ברשות היחיד שלי ובין איך אני מציגה את עצמי ברשות הרבים.
וזה כבר מסובך…
אולי ניתן לומר שאנחנו חפצים לתפוס את החבל בשני צידיו מחד להיות שלמים עם עצמינו (בלי נקיפות מצפון) ומאידך לנהל חיים קלים המאפשרים לי לעשות כטוב ליבי… האם הדבר הזה אפשרי?
לא פעם אנחנו כועסים על המוסדות, המסגרות (ולעיתים הם ראויים לכעס הזה) אבל במקרה שלך לא נשמע שנעשה לך עוול, את פשוט כועסת על כך שחשפו בפניך סולם ערכים גבוה שמעמיד את עולם המדיה בעיין ביקורתית. להתכחש לסולם הזה את לא מסוגלת כי הרי הכרת בחשיבותו להתנהג על פיו גם קשה…
אז במה בעצם אני בוחרת, בויתור על ערכים או בויתור על הדחפים?
לא קל לנו, ואיש לא הבטיח להקל עלינו את עבודת הבחירה שלנו
אין לנו אלא לשים את הקלפים על השולחן באומץ ולנסות להגיע לבחירה אמיתית, ובבחירה אנחנו נדרשים לוותר תמיד על משהו רק השאלה היא על מה.
בדבריך מול הבעיטה את מציבה אופציה נוספת: “לסבול בשקט” – כשאני סובלת זה אומר שיש מישהו שגורם לי סבל, אני אנוסה בעל כרחי. לעומת זאת, כשאני בוחרת ומשלמת מחיר על הבחירה שלי אני נאבקת, מוותרת, קשה לי אבל לא סובלת.
כשאני סובלת אני מלאה בתחושת מסכנות, נרדפות. כשאני ממשיכה לסבול אני אומרת “כן, אני סובלת ושורדת” משך הסבל לא נוסך בי תחושת מסוגלות, שליחות או גבורה..
אבל כשאני בוחרת ומחליטה לוותר, להתאפק לעמוד בקשיים, לא קל לי אבל אני יוצאת נישכרת, אני מתמלאת בתחושה של הצלחה, משמעות, מסוגלות וחשיבות.
הבדל קטן אבל כ”כ משמעותי.
אני יודעת,
לא אמרתי לך מה עליך לעשות, כי אינני מאמינה שבכך איטיב לך.
ניסיתי רק להרחיב את ראייתך על עצם מסלול החיים, מסלול הבחירה.
אני מאמינה בך, בתבונתך ובשיקול הדעת שלך כי תוכלי להגיע למסקנות הנכונות מתוך מקום עצמאי בוחר ומלא בסיפוק.
מאחלת לך המון הצלחה
ואשמח להמשיך את השיח הזה במקרה הצורך
בהערכה עמוקה
יעל
iaelfed@gmail.com>
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה מדהימה!
תודה רבה!
ההתייחסות להבדל בין הגישה של “לסבול בשקט” לעומת “לבחור לוותר”- באמת משמעותית.
לדעתי, מניסיון אישי, לא תמיד מוטב להילחם ביצר חזיתית, אלא עדיף לארוב לו ולעשות לו עיקוף. כלומר, אם קשה לך במדיה, אל תאמרי לעצמך מעתה והלאה אני לא אראה יותר לעולם. כי זה מייאש ולא תמיד ריאלי.
אלא, יש לדאוג לתעסוקות מהנות: לשוחח עם חברות בטלפון, לשחק משחקי חברה עם המשפחה, לקרוא ספרים אהובים, לאפות, לצאת להליכות אם את אוהבת וכדו’…
בצורה הזו את אינך נלחמת עם היצר חזיתית, שאז הסיכוי להפסיד גדול מאוד, אלא את ” עובדת” עליו, שאת לא באמת משתנה, את לא מפסיקה את המדיה…
בהצלחה רבה רבה!!