שלום יקרה,

עד היום האנושות אוכלת את פירותיה של הוספה על הציווי. על אדם הראשון נאסר לאכול מעץ הדעת, אך הוא מסר לחוה שהאיסור הוא לגעת. הוספה זו יצרה את הפירצה שאיפשרה לנחש להסית ומכאן קצרה הדרך לחטא.

בואי לא ניפול שוב לאותו בור, ונחזור למצוות התפילה כפי שהיא במקורותינו ההלכתיים, לאחר מכן תבחרי מה ברצונך לקחת על עצמך.

חיוב התפילה מדאורייתא נלמד מהפסוק: “ועבדתם את ה’ אלוקיכם”, ושם לא נאמר איך אמורה להתבצע עבודה זו שבלב. המינימום המספק מדאורייתא הוא פנייה אישית לה’ פעם אחת ביום ללא הגבלת נוסח ואורך. חשוב לדעת את זה, כי בנסיבות שאדם לא יכול להתפלל מעבר לכך, לפחות את הבסיס הזה כדאי לא להחמיץ. לפעמים אנשים מפסידים את קיום מצוות תפילה כי לא מתאפשר להם להתפלל תפילה שלימה והם לא חושבים על כך שאת עיקר המצווה דאורייתא עדיין בידם לקיים. לפי התיאור שלך על הסעיף הזה את יכולה בהחלט לסמן וי בשמחה.

תוכלי להשביח את התפילה-דאורייתא אם תקפידי שהיא תהיה במבנה שחז”ל תיקנו ותכיל שבח, בקשה והודיה. תוכלי לנסח כל אחד מהחלקים האלה בלשונך. אם תגידי את ברכות התורה וברכות השחר זה יהיה מצוין.

השלב הבא הוא להוסיף את תפילת שמונה עשרה, שהיא עיקר התפילה, ומילותיה ספורות ומדויקות. גם אם לא הצלחת לכוון בכל התפילה, עצם אמירת הנוסח של תפילה זו יש לו כוח מיוחד והוא פועל בעולמות עליונים. לאחר מכן יבואו אולי בהדרגה חלקים נוספים.

מן הסתם לא חידשתי לך בתוכן התשובה, אבל כוונתי היא לחדש באווירה ובגישה לתפילה. פעמים רבות החטא של “בל תוסיף” הוא אביו של ה”בל תגרע”. אחת הסיבות לכך היא, שכאשר מצטבר לנו הר של הוספות שאיננו יכולים לעמוד בו, אנחנו מתחילים לקיים את המצווה מתוך תחושה של כישלון מובנה, שתוצאותיו הם ייאוש וחוסר אונים. התורה ניתנה לנו באופן שנוכל לקיים אותה תוך מאמץ אנושי סביר, אך לא נפלאת ולא רחוקה היא. דווקא כשמתמקדים בגרעין העיקרי של המצווה היא נעשית ברת ביצוע, וקיומה ממלא אותנו תחושת הישג ושמחה. כשתצליחי לחוות הצלחה, מתיקות והנאה מעצם התפילה, מובן מאליו שתרצי לטעום מזה עוד.

דברים אלה נראים כ”מקילים” וכ”הנחות”, אך זה רק לכאורה. מטרת התפילה היא לא למלא מכסה של מילים אלא ליצור קירבת ה’ וחיבור פנימי. אם חכמים אמרו ש”תפילה בלי כוונה – כגוף בלי נשמה”, הרי שהצעתי כאן לקצר ב”גוף” אך זאת במטרה ברורה להאריך ב”נשמה”. לפעמים תפילה קצרה שבאה אחרי שירה פנימית מעומק הלב היא איכותית יותר מתפילה שכולה מלחמה על עצם הריכוז. חפשי את החיבור האמיתי ומשם תתחילי. החתירה היא לחיבור של גוף ונשמה. זו דרגה גבוהה, שמגיעים אליה כשהתפילה האישית מוצאת את הביטוי שלה בנוסח הקבוע. אני זוכרת רגע קשה בחיי, שבו קרו כל כך הרבה דברים שלא הצלחתי להכיל. רציתי לשתות כוס מים כדי להירגע, ופתאום היכו בי מילות הברכה “שהכל נהיה בדברו”. הארכתי ב”ש-ה-כ-ל” כמו שאנשים מאריכים בא-ח-ד של קריאת שמע, וחשבתי על ה-כ-ל. מזל שאנשים לא ראו, אחרת היו מתפלאים איך ברכה כל כך פשוטה מעלה בי דמעות בעיניים. לא שמאז כל פעם שאני מברכת שהכל אני מכוונת כך. הלוואי… אבל זה היה עבורי רגע שבו החיים והתפילה התחברו, והתפילה צמחה מתוך החיים וביטאה אותם באופן הכי עוצמתי שאפשר.

ברמה הפרקטית מה שאני מציעה זה שלפני התפילה או תוך כדי, תנסי להתחבר לרגשות שלך וליצור מזה את התפילה הכי אישית. ואחר כך אולי תמצאי הד לכך בנוסח הקבוע.

בשאלתך את מדגישה שהקשר עם ה’ הוא לא מקור הבעיה. אשרייך! לא כל בת ישראל יכולה להעיד על עצמה שכך הדבר. מנקודת מוצא זו של קשר קיים ובטוח תוכלי להתרחב לתפילה מתוך שמחה של מצווה על כל מילה ומילה שיצאו מליבך ומפיך.

ברוריה