שלום יקרה,

 אני קוראת אותך ותוהה האם אי הלהט להתפלל מציק לך או שמא, הצורך הכללי להתפלל ולבקש מהקב”ה מה שהוא כבר “יודע” שאנו מייחלים לו?

כך או כך הרגשתי הזדהות גדולה והבנה לליבך, בעקבות המצב אותו את מתארת.

אפשר לכאורה להרחיב את שאלת התפילה שלך לכיוונים נוספים, למשל: מדוע בכלל להתפלל אם כל מה שה’ עושה הכל לטובה? והאם להתפלל על שינוי מצב או לקבל אותו ככפרת עוונות?

התפילה האישית אכן נועדה לשתי מטרות מרכזיות לבקשת צרכים גשמיים וצרכים רוחניים.

יש מבעלי המוסר שטוענים כי מי שמרגיש כי מחסור בצורך גשמי הוא ניסיון ובבחינת ייסורים מזככים, ובלבד שייסורים אלה לא משפיעים לרעה על הסביבה (ילדים אישה וכו’) רשאי הוא לא להתפלל ולא לבקש על צרכים גשמיים עד שהקב”ה יהפוך את מזלו.

אבל לכל הדעות, על צרכים רוחניים כל אדם צריך להתפלל.

הנישואין הם צורך רוחני, הם מצב שבו האדם עשוי להגיע לשלמות בקיום מצוות. יתכן ואת חשה רצון וצורך להתפלל אבל בזמן אמת את עייפה, טרודה, ואולי קצת מאוכזבת, כך שהאנרגיות שלך דלות מכדי להירתם למשימת התפילה, כפי שאת חושבת שהיא צריכה להיות.

יכול להיות שאת גם לא מספיק שלימה עם העובדה שאם לא נישאת עד כה, יש בכך מגרעת, ואולי ההיפך טוב לך שכך.

 הרב פינקוס זצ”ל כתב בספרו “שערים בתפילה” (פרק “פגיעה”, עמוד סט): “תפילה בהפצרה, פירושה להרבות בתפילה בעקשנות, לחזור ולבקש עוד ועוד, כאילו אינו נוטל מנוחה ושלווה עד שתתמלא בקשתו”.

דברי הרב פינקוס לכאורה מתסכלים יותר, כי הם מחדדים את הצורך בתפילה החוזרת.

אבל לא כך, כי תפילה לא נמדדת במספר הפעמים שהיא נאמרת, אלא בעומק הלב.

יתכן ונכנסת כבר לרוטינה של הרגל שבכל אחת משלוש התפילות ביום את מנסה לבקש על הזיווג בדרך חדשה ויצירתית עד כדי התשת עצמך.

אולי לא זו הדרך ומספיק כי כל יום פעם אחת בזמן שאת רגועה,  לאו דווקא בתפילת שמונה עשרה, תפתחי בתפילה מהלב. אולי לפני קריאת שמע שעל המיטה, כשאת רגועה נינוחה לא ממהרת וכן מרוכזת בעצמך ברצון ובצורך האמתי שלך להינשא. בזמן זה גם תקדישי מחשבה אמתית למי באמת את רוצה להינשא?

סיפרה לי אישה דגולה שזכתה להקים משפחה לתפארת כי כשהמשפחה התרחבה ונוספו נכדים ונינים לרוב, חלשה דעתה, איך תזכיר את כולם בתפילה?  פנתה לבעלה והוא אמר לה, מצאי לך פסוק אחד שדרכו תשיגי שלימות מה שאת רוצה לבקש. והיא בחרה בפסוק “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה” ונחה דעתה כשהחליטה שמידי יום כאשר היא אומרת אותו תתכוון לכל בני המשפחה המורחבת.

כך גם את, אינך צריכה להכביר בתפילה, מצאי לך דרך קצרה לבטא את תמצית תפילתך.

אני מכירה בנות שנהגו להתפלל כך:

“ריבונו של עולם אתה יודע מה טוב עבורי, זמן לי את זיווגי, הראוי והמתאים לשורש נשמתי, שיהיה תוכו כברו ותורתו אומנותו ואמונתו.”

אולי את מזדהה עם המילים ואולי לא. מצאי לך ניסוח קצר, קליט, שנוגע בך, שקרוב אלייך ואינו מלאה אותך. אמרי אותו בזמנים שאת לא חייבת לאף אחד בסביבה כלום, זמנים שהם שלך ונועדו עבורך ולמענך.

 אסיים בשתי נקודות למחשבה:

בקיץ האחרון נסעתי עם תלמידות לפולין בין השאר היינו בקברי צדיקים. בקרו של רבי אלימלך מליזנסק, עמדו והתפללנו על כמה מורות מהצוות שהגיעו לגיל מבוגר (30). לפתע החליטה אחת התלמידות שהתפילה לא מספקת, וצריך להפציר בתפילה. ואז יצאה במסע “מכירת” תהילים” “מכירת שעות שמירת לשון” סעודת אמנים וכו’. לבסוף יצאנו בשירה וריקודים. לכשיצאנו מהקבר הפטירה אחת הנערות כי היא בטוחה שכולן תיפקדנה כי מלבד התפילה הייתה גם שמחה והתלהבות גדולה ועוד יספה ואמרה, כי בדרך כלל קל להתפלל מעומק הלב על האחר קל להיות בלהט למען הזולת. האדם מטבעו משלים עם מצבו. סביב אמירה זו התפתח דיון גדול בין הנערות, מסתבר כי ההסכמה הגורפת הייתה שיש לכולנו קושי להתמיד ולהפציר בעד עצמנו.

 מקווה שהסיפור הבא יחזק אותך זהו סיפור אישי שעלה לי בזיכרון בעקבות שאלתך:

 כשהייתי בת 18 אחי הבכור היה בן 25- רווק. שתי אחיות קטנות ממנו נישאו וידעתי שאם תוך שנה הוא לא יינשא גם אני _(“אוי ואבוי”) אנשא לפניו. אי לכך, למרות שהייתי נערת סמינר קלאסית מאוד ומאוזנת היו לי ימי תפילה מיוחדים עבורו, הנהגתי 40 יום שמירת לשון בכיתת הסמינר לזכותו ועוד ועוד. במיוחד אני זוכרת כמה הכברתי בתפילה עבורו. חלפה כחצי שנה והוא התארס והתחתן. ואז הגיע הזמן שלי להתחיל להתפלל עלי. יבשו כל מילותיי, נעלם הלהט, שככה סערת הלב, הייתי מרגיעה את עצמי שהקב”ה יודע מה אני צריכה ומתי אני אמורה לקבל את ה”צורך” הזה. אני זוכרת שיום אחד הייתי בכותל והתבוננתי סביב, וראיתי בעיני את ההתרגשות של כולם והאדישות שלי. כאב לי מאוד על אדישותי ואז נפגשתי בשיחה של הרבנית רות אסף שהסבירה שמהות התפילה היא עומק ההבנה שאני תלויה בקב”ה ומייחלת לו, גם אם הייחול הזה הוא ללא מילים, הוא תפילה. המצב שבו אני מפקירה את גורלי בידיו באמונה אמתית, הוא סוג של תפילה. אחרי שהבנתי שהאדישות שלי היא בבחינת “כגמול עלי אמו” חזר לי הלהט לתפילה.

מאחלת לך שתזכי להרגיש את ההרגשות הרצויות והמתאימות לך בתפילה, ושיחיש הקב”ה את מזלך לטובה, מתוך שמחה

בברכה

תקוה

Tikvao@actcom.net.il