שואלת יקרה!

קראתי את שאלתך והערכתי אותך מאוד על הכֵּנות, על העבודה הפנימית שעשית, ועל כך שחשוב לך ליצור יחסים משפחתיים בריאים ומשמחים.

אני רואה בשאלה שלך שני חלקים.

חלק אחד נוגע להתמודדות הפנימית. (תוך-אישי) בחלק הזה עשית עבודה עם עצמך, ואת מרגישה שהיום את כבר מסוגלת לשמוח במה שקיבלת, ואף לפרגן, לתמוך ולהחמיא לאחרים. וואו! כל הכבוד! אני בטוחה שהעבודה הזו מעניקה לך שלווה, הרמוניה ושמחה מיוחדות.

החלק השני נוגע לעניין התקשורתי. (בין – אישי) את מחפשת כיצד לגרום לגיסתך להרגע, לשמוח בשלה ולהיות מסוגלת גם לשמוח במה שיש לקרוביה.

את מצפה לתקשורת אוהבת ושמחה, ולפרגון הדדי.

מלבד זאת, אני מניחה שאף על פי שאת כבר במקום אחר, ואת מסתפקת ושמחה במתנות שקיבלת,

ההתנהגות של גיסתך יכולה להקשות גם על החוויה הפנימית שלך מול עצמך.

המציאות הזו- שבה אדם בסביבתך מרגיש מאוים ממה שיש לך, ומנסה להבליט כל הצלחה וטובה בחייו, עלולה להיות קשה מאוד.

ייתכן שתרגישי אפילו שהיא נוגסת בתחושת השלמות וההסתפקות שיצרת לעצמך.

שוב ושוב היא מחזירה את השיח לשיח תחרותי, שבו כל אחד מדגיש כמה הוא מוצלח ומצליח, וכמה ההצלחה שלו היא על חשבון ההצלחה של האחר.

אם כך, אנו מחפשים פתרון לשני הרבדים. מול גיסתך – על מנת ליצור קשר נעים יותר.

ומול עצמך – כדי שהתנהגותה לא תחזיר אותך לסגנון המחשבה והתפיסה שממנו עמלת להתפטר.

בואי ננסה להבין מהו הכאב שמתחבא מאחורי הקנאה וחוסר הפרגון.

מהי קנאה? שימי לב, שהביטוי "קנאה" מופיע בשפה גם בהקשר של בעל שמקנא לאשתו – כלומר, בעל שכועס שלקחו/ רוצים לקחת לו את אשתו.

הקנאה היא ההרגשה שלקחו לי משהו שהיה אמור להיות שלי.

האדם המקנא – אף על פי שהוא מקנא ב"יש" של הזולת, הוא חש שלקחו לו משהו ששייך לו.

מהו הדבר שלקחו לו?

אם נעמיק עוד בתחושות הקנאה שלנו ושל סביבתנו, נראה שהן נובעות מפגיעה בתחושת הערך.

האדם נוטה למדוד את עצמו עפ"י הכמות של הכסף/ הכישרון / החכמה / היופי / ההצלחה שיש לו.

וההחלטה האם מה שיש לי הוא מעט או הרבה היא תמיד ביחס לסביבה.

ככל שגיסתך תרגיש שהערך שלה תלוי בכמה היא מצליחה (ביחס לאחרים), יהיה לה חשוב יותר להבליט את הצלחותיה, ולמזער את הצלחותייך.

תחושת הערך היא החמצן הנפשי. גיסתך מנסה להשיג תחושת ערך וקיום, ולנפח את ה"אני" שלה ע"י החצנת ה"יש" שבחייה.

תביני, בחוויה שלה, ככל שאת מצליחה במשהו, זה הופך אותה לפחות מצליחה באופן יחסי, וממילא לשווה פחות.

היא כועסת ופגועה כי מנקודת מבטה, את מערערת את הערך שלה.

הבעיה היא שאי אפשר להשיג תחושת ערך אמיתית מההתנהגות הזו, ולכן החבית אף פעם לא מתמלאת…

כאשר את מבינה אותה, ורואה מאחורי ההתנהגות הבלתי נעימה את הצורך הנואש להרגיש שווה ובעלת ערך, את יכולה לאט לאט להתחיל לשנות את היחס.

תמצאי הזדמנויות, רבות ככל האפשר להדגיש באוזניה כמה את מעריכה אותה.

את האופי שלה, את המידות שלה, את הטוב שלה.

"איך את יודעת להתייחס", "איזו אמא טובה את" "הייתי רוצה ללמוד ממך ב…"

תנסי גם להתייעץ עימה, ולבקש את עזרתה.

תשדרי שוב ושוב: אני מעריכה אותך. אותך בעצמך.

ברגע שתחושת הערך תתרפא, ההדגשה של כמה אני מצליחה תהפוך להיות מיותרת.

וההצלחה שלך כבר לא "תיקח" ממנה שום דבר. תעדכני אותי אם זה עבד.

מעריכה מאוד את האכפתיות והיוזמה. בהצלחה!!!

ציפי.

[email protected]>