בס"ד

שואלת יקרה מאוד,

נתחיל מהסוף,

לפי סיום התיאור העצוב שאת מתארת, נראה שיש בך עוד תקוה ורצון להפיח חיים שמחים בזוגיות שלכם. נראה שאת רוצה להמשיך לצעוד יחד למען מטרות משותפות….ולהרגיש ביחד!

לפי ההתחלה, מרגיש שהיו זמנים שהיה לך מאוד קשה, עצוב ומורכב…. ובכל זאת התגברת למען שלמות הבית ואולי עוד סיבות שלא פירטת. או שהיה לך קשה ועצוב, והעצבות כבשה את כל כולך עד כמעט חידלון… אבל כמעט, עובדה שאת כאן ומקווה להמשיך הלאה מתוך שמחה ואור.

את לא משתפת מאיזה חומרים היה מורכב הכוח, שסייע לך להמשיך הלאה, לחיות, לנסות להוביל זוגיות טובה יותר.

אבל ברור שיש בך חומרים נפשיים ורגשיים חזקים- כוחות.

אני מבינה מתשובתך שניסתם טיפול זוגי, אך לא ברור אם התמדתם עד ה"סוף הטוב" או שהתייאשתם, או ויתרתם, או ניסיתם להמשיך לבד.

מאחר וחסרים מעט פרטים אנסה על פי התמונה שציירת לחשוב יחד אתך על ההזדמניות החיוביות שיכולות להיות פעולות המשך לתמיכה בזוגיות טובה יותר.

ראשית מרגיש לי (ואולי אני טועה) ששניכם כבר בשלים מבחינת גיל ורגש, להבין שהחיים המשותפים שלכם הם מסע זוגי, הכולל אתגרים ושמחות,

ופסיפס החיים מזמן לכולנו את כל סוגי החוויות.

המטרה שלנו להבין כפרטים וכזוגות, שאנו מקבלים את החיים,

את העצב,

את השמחה,

ומנסים להרבות אהבה, הכלה וסבלנות לזמן, לתקופה ולחוויה.

יחד עם ההבנה הזו, אולי הגיע העת, לתזמן במוצהר זמן, ולנהל שיחה ארוכה ואינטימית שתביעו בה את כל מה שהייתם רוצים לומר זה לזו, על השנים שחלפו. שיחת ניקוי לבבות, לא מתוך נקמה, רוע, או הטחת האשמות, אלא ממש להצהיר שהשיחה נועדה להבהיר, ללבן, לשתף, וכל זאת כדי לקרב בהמשך….

בשיחה כזו, כל אחד ירגיש שהמטען שהוא נושא, לגיטימי לפריקה.

יש סיכוי ששיחה כזו תחשוף לך גם קצת כאב של אישך על המרחק בניכם.

מותר להביע צער, כאב, מותר להרגיש,

מותר לתאר רגשות וחוויות..

כדאי ורצוי לא להאשים, למרות שלעיתים נראה כי אירוע א' בהכרח נבע מהתנהגות א' של בן הזוג.

ואירוע ב' בהכרח נבע ההתנהגות ב' של אמא שלך…. שלו…

לעיתים החיבור הלכאורה לוגי בין אירועים, לא מנקה, לא מקרב,

ולא מאפשר התבוננות עומק במציאות, אלא גורם להתבוסס בעצב, ולשם מה לנו?

כאשר תחושו יחד שאתם בעצם רחוקים, לא מכילים זה את זה, לא מספיק נושאים בעול רגשי ואולי גם פיזי ומעשי אחד בעול של השני, זה כבר הצעד הראשון להבנה הדדית של המציאות על מורכבותה.

מתוך שיחה כזו, יש מקום לשאול זה את זה את השאלה הבאה שתרגישו, שאני מנסחת אותה במילים כלליות: "לאן מכאן"?

אולי להתפייסות? איך מתפייסים?

אי אפשר לצפות או להבין מראש להיכן תתגלגל השיחה,

כן אפשר להבין מראש שיהיו בה הפתעות הדדיות.

יכול להיות שהשיחה תהיה בהמשכים,

וכל אחד ירגיש שנפתח ליבו שלו, ונפתח לב בת זוגו, וזוהי שעת רצון לפרוק עוד….

והשיחה תארך יותר מיום אחד…

זה אמור להיות תהליך בירור, המקדם לקראת הרצון לשלום.

השלום תלוי בתפיסה שלנו,

בתודעה שלנו.

מה שנפרש כמלחמה, מריבה, יהיה כך.

מה שנפרש כאי הבנה, יחד עם רצון להבנה, הוא כבר לא מלחמה…

השיחה הזו היא תהליך אמיץ, כי לא ניתן לדעת מה עוד יפתח, ומה נשמע? וכמה כוח יהיה לנו לשאת….?

אבל האומץ הוא כלי הכרחי להתקדמות במקרה שאת מתארת.

תוך כדי שיחה כזו אולי תגיעו להכרה והערכה זה לזה, מתוך הבנה של מציאויות שתספרו זה לזה מתוך הלב.

כדי להעריך את בן הזוג צריך להעריך את הנישואין, צריך למצוא את הערכים המשותפים שלנו כפרט וכזוג, ערכים שקדמו את הזוגיות עד היום.

לא יכול להיות שב29 שנים, אין לכם תוצאות חיוביות משותפות, פירות עמל משותף ששניכם מכירים בהם כבעלי ערך.

כשתכירו יחד שניכם באותם פירות עמל כמשותפים, ואולי גם תמשיכו לתכנן את הבאים, תתחילו לחוש סוג של אושר שנובע מהכרה והערכה לדרך המשותפת.

הפנטזיה היא שאושר הוא מצב תמידי, מובן מאליו, מתמשך וחינמי….

אך זו פנטזיה.

אושר הוא תמיד תוצר של עמל וסיפוק….

הזוגיות אינה הסכם כלכלי או חברתי, היא המקום שבו כל אחד מאיתנו נותן את הערכים שהוא מאמין בהם.

אם אתם עד היום יחד ברור שיש ערכים לכל אחד מכם,

כאלה שיש בהם ערך ומשמעות חזקה,

והם החומרים החזקים שהחזיקו אתכם.

אינני כופרת חלילה בתחושת הקשה,

ההיפך,

אני מנסה להביא אותך,

להתבוננות שתקדם אותך לקראת הצעד הראשון לקידום הזוגיות.

נסי לבחון מה את מעריכה במסע המשותף,

נסו יחד ללבן ולברר את דרככם…

כשתנסו להאשיר זה את זה, תהיו מאושרים מעצם החוויה והניסיון להעריך את בן הזוג….לו יהי.

יש סיכוי שלאורך השנים צברתם הרגלים לא חיובים של התנהגות זה כלפי זו,

יש סיכוי שאתם צריכים לעבוד על התפיסה התודעתית שלכם המפרשת: זוגיות, אושר, משפחה…

לעניות דעתי, השלב הבא צריך להיות בהכוונה של איש מקצוע, שתחליטו יחד על שיתופו, ותחליטו יחד על המטרה המשותפת שלכם, בהתערבותו בתהליך.

הסיבה שאני חושבת על איש מקצוע היא פשוטה.

גם אם שניכם בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד להתקדם ולטייב את הקשר, יתכן והדרך בה תצעדו, לא תהיה מספיק בטוחה.

תנסו כך..

תנסו כך…

תתאכזבו מניסוי ותהיה…

תתעצבו חלילה ששוב אינכם מצליחים.

יתכן וסך המחשבות והנסיונות שלכם חוזר על עצמו, והוא לא כולל את הפעולות הנכונות והמתאימות למצב….

לאיש מקצוע יש אוסף, של רעיונות ופעולות שהצליחו במקרים קרובים דומים, שהוא יוכל להציע לכם, או לנסות לברר יחד אתכם להיכן תרצו להגיע….וכיצד מתאים.

חשוב לי מאוד לציין גם, כי לאנשי מקצוע, ברוב המקרים, יש הבנה לקריאת מפת המציאות והגדרת מציאות טובה שאינה פנטזיה או חלום רחוק שאינו קשור אליכם.

זוג בשל וותיק כמותכם צריך לזכור, ששניכם תישארו אותם אנשים, עם אותה משפחה מהעבר, אותם מחשבות וחוויות, אלא שכעת אתם רוצים באותם כלים להתבונן בעצמכם ובחייכם בדרכים נוספות, אתם רוצים לשנות תפיסה ולשנות הרגלים לא מוצלחים.

לעיתים ההבנה שאנחנו טובים כפי שאנחנו, ואנחנו מתאימים זה לזו כפי שאנחנו (למרות נישואין ללא התאהבות) עם שיפורים קלים של תפיסת מציאות, של עין טובה, של פרגון הדדי, של פעולות חדשות, היא תובנה משנת חיים.

אחרי התובנה הזו ותרגול של התנהגות הדדית זוגית שחותרת לאהבת הזולת בחינם, תוכלו להיפתח לבאות….בתפילה שהבאות יישאו בכנפיהם חוויות חיוביות,

וגם אם יגיע אתגר (והוא יגיע), או התמודדות, תישאו אותם יחד, בכוחות רגשיים משותפים, בניסיון להבנה הדדית, ובתפילה לחיי שלום.

ובתפילה עמכם לשלום אהבת חינם ואחווה.

כפי שאת שמה לב, התנתקתי לחלוטין ממדרשי חז"ל ודברי תורה, כדברי כיבושין ושכנוע.

הלכתי אתך בנבכי לבך וצערך….ומשם ניסיתי להתרומם יחד אתך.

בשורות טובות,

תקוה

[email protected]