שלום יקרה.

נהניתי מהשאלה שלך. היא מוכיחה על בגרות והעמקה.

לפני הכל- חשוב שתדעי שאת לא יחידה בתהיה הזו. היא מטרידה רבים, ומכאן נתקדם הלאה.

ננסה להבין לרגע את מניעי הפעולה של האדם, ומשם יהיה קל יותר לענות על השאלה. אני מתמצתת כמובן את התהליך, ומסבירה רק את עיקרי הדברים.

כשתינוק נולד- הוא רואה בו ובאמו ישות אחת. היא המספקת לו את צרכיו, היא הנענית לכל קריאה. היא והוא- חד הם.

ככל שמתקדמים החודשים מתרחשת הנפרדות. האם לא נענית מיידית לכל קריאה, לא תמיד היא מבינה אותו, ולא תמיד יכולה לספק את רצונו. היא שולחת אותו למטפלת ולא מצאת כל היום בצמידות אליו.

החודשים הללו משפיעים על הילד ועל עיצובו העתידי. איך הוא יראה את עצמו כישות העומדת בפני עצמה בחיים הגדולים, והאם יאלץ להיאבק על מקומו וצרכיו. תהליך ההפרדות כרוך בתיסכול התינוק, שמתחיל להפנים שאינו חלק אינטגרלי מאמו, כפי שדמיין בתחילת החיים. הוא ישתדל 'לפצות' את עצמו על החרדה הזו, והתנהלות האם תשפיע גם על חייו העתידיים של הילד.

ברבים מהמקרים, ירגיש הילד, שהופך עם הזמן למבוגר, צורך להתאים את עצמו לסובב ו'להגן' על עצמו מפניו. אלו תהליכים שמתרחשים בתת מודע, כמובן, אך משליכים על החיים עצמם.

כיצד הוא יודע מה הסביבה רוצה ודורשת? הוא קולט מהחוויות האישיות. כשגערו בו על פעולה מסוימת- הוא הבין שהיא אינה רצויה. כשלעגו על אמירה או מחשבה, הוא למד להצניע אותה.

המקום הזה, בו האדם לא יכול להיות משוחרר ולהביע את עצמו ורצונותיו- יוצר מערכת הגנה. הוא חושש להפגע, ומשום כך ינהג כפי שמצופה ממנו ולא כפי שהוא היה רוצה. לעיתים הוא יתאים את טעמו האישי לטעם החברה והמודה; למרות שהוא ממש לא מתחבר לכך. הוא חושש להיקרא מיושן, יכנע ועוד, ויקריב על כך את טעמו האישי. הוא יענה לבקשה חברתית למרות שאין לו זמן לכך/ לא נח לו בכך וכד'.

כך בעצם הוא מאבד חלקים מאישיותו לטובת ההגנות והחברה. הוא הפנים שעדיף לו לוותר על רצונותיו בכדי לגזור קופונים מהסובב (להיות ילד טוב/ להשתייך לחברה הטובה).

במקרים קיצוניים יותר- האדם הופך לטיפוס מרצה (מ' בשווא, ר' בפתח). הוא מבטל את צרכיו ורצונו בכדי להיות טוב לסובב.

האדם לומד להצניע את רגשותיו, מחשש שילעגו לו לפחדיו/ רצונותיו/ שמחתו או כל הבעת רגש אחר. הוא מפנים שעדיף לו לא לגלות גילויי רגש, בכדי שלא יזלזלו בכך.

הפחד מזלזול ברגשות הוא נורא, ולא בחינם. כשמזלזלים בהרגשה של האדם, מוחקים, בעצם, את אישיותו, את כל מה שהוא. אף אחד לא מעוניין להסתכן בכך, ומעדיף שלא להחצין רגשות. הסיכון גדול מדי.

כך גדלים הילדים למבוגרים כשהם חסומים רגשית, ומתקשים להביע את רגשותיהם. הפחד שנולד אי אז בשנות הילדות עדיין מקנן בתוכם. סליחה, הפחד לא נותר כשהיה. הוא מעמיק עוד יותר. הרי במהלך החיים ארעו עוד מקרים בהם חווינו תחושות קשות כתוצאה מעשיה/ הבעת רגש שלנו. הפחד הופך לכפול, כי הזיכרון נחרט בנו בכל פעם מחדש ומכפיל את עוצמתו עם כל חוויה.

הפחד הזה, הוא מה שחונק את המילים, ומטמין אותם בתוכנו. אנחנו לא יודעים איך יתייחסו לכך, והאכזבה תהיה כפולה במקרה של זילזול. כשאני משתפת ברגשות שלי, אני פורשת את עצמי לעיני אחרים. מה יקרה אם זה לא ימצא חן בעיניהם?

מה גם, ששנים למדנו לא להביע רגשות, ולהתחיל פתאום להתנסות בכך- זה עלול לאיים. זה לא מוכר. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה. ואולי כל התדמית שבנינו בעמל רב במשך שנים, תתפרק ברגע שנחשוף את עצמינו?

זו הסיבה שאנחנו נעדיף להמשיך לא לדבר, לא לשתף, ולהותיר את חומות ההגנה מסוגרות.

איך אנחנו יכולים בכל זאת לפרוץ את המחסום?

דבר ראשון- לאט. זה תהליך לא קל, שדורש הרבה אומץ וכוח, וקיצור תהליכים עשוי לפגוע בנו.

דבר שני- בתירגול.

תזכירי לעצמך (לעצמך בלבד, בשלב ראשון, כן?) שאת בן אדם עם רגשות ורצונות שהקב"ה ברא בך. יש בך את חלק אלוק ממעל והוא מכיל את כל המערכת הרגשית. מותר לך להרגיש רע גם אם השני לא מבין למה. מותר לך לשמוח, גם אם אחרים לא מבינים מה משמח. מותר לך להרגיש, מותר לך לרצות, גם אם לסובב זה לא נראה.

הערה חשובה: לא כל דבר שאנחנו רוצים או מרגישים- נרוץ לבצע. זה בדיוק התפקיד שלנו. לפעול עם השכל. אבל כדי לפעול נכון, עלינו לזהות קודם כל את ההרגשה.

תעמדי מול המראה ותספרי לעצמך מה את מרגישה. תרוויחי 2 דברים: ראשית תתרגלי להוציא את ההרגשה ולדבר עליה. שנית, את רואה את עצמך בחוויה של השיתוף. איש לא ישלול את ההרגשה שלך, את הרי רק שומעת את ההרגשה. יהיה כאן תהליך של הפנמה שמותר לך להרגיש. אולי ההיא לא מבינה מה היה להפגע, אבל את נפגעת. עם רגש לא מתווכחים. הוא פשוט קיים, ומחפש מקום. אם מתכחשים לו- הוא רק יתפרץ, בדיוק כמו סיר לחץ שמתעלמים משריקותיו.

תזכרי שכל הרגשה היא לגיטימית, גם אם השני לא מבין. אין הרגשה נכונה או לא נכונה. זו ההרגשה, ואי אפשר להתווכח על כך :)

אני מרגישה מאושרת, כדוגמא. מישהו יכול לומר לי: לא נכון. את לא מאושרת?. הוא הדין בכל רגש אחר.

רק אחרי תירגול אישי בינך לבינך, בו למדת לשתף ולהפנים שזה בסדר, וגם הרגשה רעה לא סותרת את אישיותך, אלא רק חלק ממנה- יהיה לך קל יותר לשתף. כמובן שלא נשתף כל אחד בכל דבר. כן כדאי לחפש את הדמות שנותנת מקום לשני, שיודעת להכיל ולהיות עם השני בקושי ובכאב, במקום לבטל את ההרגשה.

גם אם יסתרו את ההרגשה, תוכלי להיות חזקה ולומר: אבל כך אני מרגישה…

כשתגיעי למקום בו תרגישי כך, יהיה לך קל יותר לשתף.

הצלחה רבה, וחג שמח-

תמי