שלום לך

מידת האקטואליות והרלוונטיות של שאלתך, וממילא של תשובתי, מוטלת כעת בספק, אותו ספק שגרם את דחייתה של התשובה משבוע לשבוע. השינויים המהירים שחלו במצב מקשים על ההתבוננות בו; האם מדובר במצב זמני, כמה זמני? או אולי קבוע? ובמילים אחרות: אלו שינויים ייתנו את חותמם על ‘היום שאחרי’ ואלו יחלפו כלא היו?

כיצד עלינו להבין, לְמַשְׁמֵעַ את המצב אותו אתה מתאר בשאלתך (‘בתי הכנסת, הכותל, ישיבות וכו’ הכל סגור’) כאשר מדובר במצב שנמשך זמן קצר יחסית, וקשה להעריך את מידת המשמעות שלו. והרי התשובה לשאלה ‘מה הקב”ה רוצה מאיתנו’ תלויה, בראש ובראשונה, במשמעות שיש לאירוע המדובר.

היות ושאלתך הופנתה אלי, אני נאלץ לאכזב אותך ולומר שאין לי כל תשובה ברגע זה. איני יודע להעריך את המצב. באויר נשמעות השערות רבות, החל מהמשבר הכלכלי העומד לפתחנו ועד משברים שונים לצד הזדמנויות שונות – אבל כל אלו אינם עוברים את סף השכנוע, זה שלי לפחות. לצד כל זה עומדים אזהרות וחששות מגל שני של התפרצות, רחמנא ליצלן; האפשרות הזאת מורידה עוד יותר מהיכולת להעריך את המצב.

יש שיאמרו שהדבר הזה פוטר אותנו מתשובה לשאלה ‘מה הקב”ה רוצה מאיתנו’, משום שכל עוד איננו יודעים מה הוא עושה, לאן כל זה הולך, איננו יודעים, וממילא פטורים, מלתת משמעות לדבר. או אם תרצה, הקב”ה כנראה אינו מדבר איתנו, משום שאין הוא מגלה לנו באיזה ‘סיפור’ אנחנו נמצאים. הוא מנהל את העולם בדרך שעולה הרצון מלפניו, לעבר יעד הידוע רק לו, ולנו לא נותר אלא להתמודד עם המצב בכלים הארציים, הריאליים. לנוע על ציר ההיסטוריה, להיות חלק ממנה, ולא לנסות ולהתבונן בה בזמן אמת. זה חסר טעם.

למרות הסתייגותי מעמדה זו, כפי שאנסה לבאר בהמשך, אין בעמדה הזאת ציניות או ניהיליזם. להיפך, העמדה הזאת יכולה להיות מתורגמת לעמדה של אמונה ובטחון, של ‘כגמול עלי אמו’. ‘התנועה על ציר ההיסטוריה’ עשויה להיות עבודה רוחנית ונפשית עמוקה, של השעיית התנועה הטבעית יותר, של נסיון לצאת מאותו ציר ו’להציץ’ אל מעבר לו. תנועת ה’הצצה’ היא רפלקסיה אנושית פשוטה, ששורשה בהנחת יסוד אינטואיטיבית, שעל האדם לנהל את חייו, ולא להתנהל על ידם. עליו לדעת להיכן הוא הולך, ומה מחכה לו מעבר לפינה. התנועה הפאסיבית של ‘להיות חלק מהחיים’, ‘להיות מנוהל’, יכולה להתפרש כעצלות וכחוסר לקיחת אחריות, אבל מאידך, היא יכולה להתפרש כמצב של אמונה ובטחון ותקווה לה’.

אגב, להבנתי אין כאן ‘שאלה’ פרשנית, ‘ספק’ ביסודות הנפשיים של הפאסיביות. ברור שהיא מכילה מצד אחד עצלות וחוסר לקיחת אחריות, ומהצד השני אמונה ובטחון. זה עלול להישמע מוזר, אבל זו עמדתי. אין כאן המקום להאריך, אבל העצלות וחוסר לקיחת האחריות הם ביטוי של המוגבלות העמוקה של האדם לנהל את עצמו, מוגבלות שמושרשת בטבע האדם בהיותו אדם ולא א-להים. תפקידו של האדם – ולא תמיד זה קל – הוא לזהות נכון, האם אכן הוא נמצא במצב שבו הוא מוגבל בטבעו לקחת אחריות, או שהוא ‘בורח’ מאחריות.

ובכל זאת אני שותף לעמדתך – כפי שמתבטאת בשאלתך – שהקב”ה ‘רוצה מאיתנו’ משהו, ועלינו מוטל לשאול מהו אותו ‘משהו’. בני האדם אינם ‘אובייקטים’ ה’נעים’ על ציר ההיסטוריה, אלא הם ‘סובייקטים’, ששותפים לקב”ה בתיקון העולם. וממילא, אין הם נעים עם העולם, אלא מביטים עליו ‘מבחוץ’, מתבוננים, ומנסים להבין. העולם מהווה עבורם דיבור, ולא מציאות שרירותית.

לכן, על אף שאין אנו יודעים את המצב לאשורו; למרות שהמצב דינמי, ומשתנה בקצב מהיר – למרות זאת גם המצב הזמני והמעורפל הוא דיבור. דיבור, מטבעו, משמעותי לאותו רגע בו הוא מושמע לאזניו של השומע. מה ששמעת, שואל יקר, באותו רגע של סגירת בתי כנסיות, היה דיבור של הקב”ה. והדיבור הזה פסק, ובמקומו בא דיבור אחר.

הדיבור הראשוני היה מזעזע. בתי הכנסת, הישיבות, הכל סגור. כביכול אין לקב”ה חפץ בהם. הדיבור השני אומר אחרת. האם הוא מבטל את הדיבור הראשון? אני חושב שלא. יש כאן דיבור רצוף, שמחייב גם הקשבה רצופה. ואגב, הדיבור הזה כמובן אינו רק בנוגע לבתי הכנסיות, אלא לסדר החיים בכלל. משבר הקורונה היה זעזוע של סדרי החיים, והעובדה שהוא הכיל גם את בתי הכנסת והישיבות אומרת שהוא מכוון לזעזוע כללי של כל המערכת.

וככל שהמצב מתמשך ומשתנה אנו למדים שהזעזוע אינו פירוק, אין שבירה, אינו סגירה. אלא זעזוע שהופך את הסדר לבלתי מובן מאליו. למשהו שביר. האדם אינו יכול לראות את עצמו כאובייקט הנע על גבי המציאות בשעה שהמציאות עצמה מזועזעת ואין היא יכולה לספק לו בטחון, ומילא גם כאשר היא חוזרת לשגרה, האדם כבר מוצא את עצמו מחוץ אליה.

ככל שמדובר בסדר המציאות הגשמי, קל לנו להזדהות עם השבריריות שלה. המציאות הגשמית המסודרת, השלווה והיציבה תמיד נתפסת כמשהו שעומד בסתירה לרוחניות, לנוכחותו של ה’, לסדר חיים אחר שאינו משתלב בסדר הגשמי. אבל ככל שמדובר בסדר החיים הרוחני עצמו שנסדק והתערער, זהן כבר דיבור רדיקלי ומהפכני. בתי כנסת שנסגרים והופכים לדבר שאינו מובן מאליו, לדבר שאינו בטוח מפני זעזוע, משנים את ההסתכלות שלנו על הסדר הרוחני עצמו. לפתע הסדר אינו חזות הכל. המערכת אינה הדבר ‘בעצמו’. האדם נשאב לתוך צורת חיים שאין בה סדר שהוא יכול להינשא על גביו – ללא בית כנסת שאליו הולכים להתפלל או ישיבה שאליה הולכים ללמוד. וממילא גם כאשר הסדר חוזר, הבטחון בדבר מציאות הסדר כבר אינו כשהיה, והחיים הרוחניים הופכים להיות דבר שאינו תלוי בסדר או במערכת מאורגנת.

השאלה ‘מה הקב”ה רוצה מאיתנו’ תלויה בהרבה בשאלה ‘מה אנו שומעים’. ההנחה היא שהקב”ה מדבר מספיק ברור בשביל ששמע, והדיבור נוכח חזק מאד בתוך המציאות. מי יודע, אולי ישנם אנשים שיודעים לשמוע גם את הדיבורים הנסתרים יותר, העמוקים יותר; אולם לאיש פשוט כמוני זהו הדיבור. הדיבור הוא על סדר עולמי שאינו חסין מפני זעמו של הא-ל; שאינו מובן מאליו, ושאינו חזות הכל.

מאז המשבר אנו כבר לא רואים את ‘סדר היום’ כמשהו שמחזיק את תפקידנו בעולם, כי הרי העולם יכול שיתקיים גם ללא אותו סדר יום. ולא רק סדר היום, אלא הסדר בכלל. הקהילה, המסגרת הציבורית שמבנה את אורח חיינו הדתי, שמניחה אותו עבורנו כמובן מאליו וכחלק מסדר החיים הכללי. כל זה התפרק מול עינינו, וכיון שנתפרק, כבר אינו חוזר למקומו. הוא כבר מקבל מימד אחר, מימד שאינו מסתיר מאיתנו את העובדה, כי בסופו של דבר כל אחד מאיתנו הוא סובייקט, אינדיבידואל, וכי המציאות היא שברירית ורכה, ואינה ניתנת להסדרה מלאה ומושלמת, הסדרה כזאת שאינה מעמידה אותנו בפני בחירה בין קודש לחול או בין טוב לרע. על כרחינו ניצבנו בפני פניה האמיתיות של המציאות.

לדבר הזה קוראים: התבגרות. נער מתבגר מוצא שסדר החיים שההורים בנו עבורו אינו מתאים לו – קטן עליו או גדול עליו, ובכל מקרה אינו כפי מידותיו. הוא ניצב בפני הצורך לעצב לעצמו את הסדר בעצמו. זהו תהליך כואב, מייסר, אבל מעמיד את האדם בפני האמת של המציאות, במקום הסדר המלאכותי והשבלוני.

הלוואי שנשכיל לעמוד באמת מול המציאות, ונוכל לקיים בה את תפקידנו בצורה עצמאית, בוגרת ואמיתית. כזאת שהקב”ה חפץ בה.

יצחק