הקדמה:

ידידי היקר,

תחילה אציין שאהבתי את ה”כותרת” שהענקת לשאלתך- “קבלת הילד שלי יחד עם הילד שבי”, שמגלה על מוקד שאלתך ועל חצי מהתשובה לפחות… על כך שלא פעם התהליך שכרוך בחינוך הילד ו/או בהשלמה איתו ועם מצבו, כרוך בקבלת הילד שבי, ופעמים רבות שמהווה גם את מקור הקושי וההתמודדות…

אני עוקב בדריכות אחר שאלתך המסקרנת שמתחילה בבקשת “עזרה רגשית וטכנית” עם האתגר המצוי מאוד כיום כדבריך, ומתפתחת לכיוון האישי והממוקד יותר שלך, בו אתה בוחר שלא להתמקד בדילמות החינוכיות-טיפוליות ובמינונים של עד כמה להכיל ולשתוק. נשמע שאתה גם רווי ושבע מיועצים ומדריכים וגישות ויודע כבר לדקלם אותם בעל פה, אך מתקשה עדיין ליישם אותם בפועל בשטח או להשלים עימם מתוך הבנת הלב והשכל השלמה…

אתה שומע “קולות” של אנשים סביבך ורואה את האצבע המאשימה שלהם שמופנית כלפיך, אלה המאשימים שהיית קשה מידי איתו, ואלה שטוענים להיפך, אלו שטוענים שלא הענקת לו מספיק ערכים בבית וחוסן אישי ואלו שסתם נהנים לרקוד על הדם. וכולם “חוגגים” לך בראש, כל הקולות הללו הם אתה ומשלך שמייסרים אותך ולא נותנים לך מנוח, וגם מצליחים לפעול את פעולתם, שכן אתה- או הילד שבך, מרוכז בסופו של דבר בכאבו האישי ובהתמודדותו האישית ומאוכזב, ומתבייש, ומתקשה להתמודד, ומרגיש אשם וחסר כח ויכולת גם במישור האישי וגם בחזית ההתמודדות מול הילד ש”בורח לך” מהמקום שבו היית רוצה לראות אותו, הן בבסיס האנושי, בחוסר הבגרות והבשלות, בביטחון המופרז ובבריחה מאחריות ומרות, והן בהשלכות של כך גם ברמה הדתית של גיבוש הזהות האישית שלו.

אנסה בתשובתי הזו לתת לך שביבים של אור. של תובנות, ידע ומעט נסיון, בתקווה שמשהו מהם ימצא מקום בלבך ויתיישב בדעתך ואולי יהפוך גם למשהו שיעניק לך כח ברמה המעשית.

אז הנה הפרומו:

היום נלמד על: הורות “די טובה”, נלמד איך ומתי עדיף לנו “לעצום את העיניים” (ומתי לא), על ‘מהו תפקיד האבא’ ובאיזה שלב בהתבגרות אנו נדרשים למה, ועל איך אנו מלמדים את הילד להתמודד עם כך שחסר לפעמים בבית כנסת נייר טואלט לנגב…

נשמע מעניין? נצא לדרך…

אם טובה דייה

“מה יוצא לי מזה?” מפרק בפני את כאבו אב מתוסכל השבוע כאשר הוא מתאר כי שעה של עבודה עם בנו לא מספיקה לו וכי הוא לא רואה התקדמות מעשית והנער ממשיך להתנהג בבית כפריץ ולא מתנתק לשנייה מהמכשיר הסלולרי שהפך להיות כל עולמו… “אני משקיע עליו למעלה מ2000 ₪ בשבוע על הוצאות וישיבה וחונכים וטיפולים, ומה יוצא לי מזה? כלום!…”

“כמה פגישות לדעתך זה יקח?…” שואלת כל אמא כמעט, בפיה או בליבה, כאשר היא פונה וקובעת פגישת היכרות טיפול לילד שלה… כמו מסרה את השעון לשען ואת הנעל לסנדלר ומחכה לקבל אותו מתוקן, כך משתמעת הכמיהה הבסיסית והיא: ‘קח את הילד השבור, ותחזיר לי אותו מתוקן, הכי מהר, ובאחריות’…

שאיפה זו “לקבל” ולראות התקדמות ותוצאות מהילד ומדרך הטיפול הינה טבעית, נורמלית ולגיטימית לחלוטין, אלא שבדורנו הנחמד לפעמים נתקלת בשוקת שבורה. לא תמיד הציפייה מתממשת ולא קל בכל מחיר לאהוב ולטפח מישהו ללא תמורה ופידבק מצידו.

לעיתים צורך השעה הוא עבורנו, ללמוד לעצום עיניים, להנמיך את משאלת הלב הכמוסה לראות תוצאות, וללמוד לאהוב בלא מחיר ותמורה, בלי ציפיות ותנאים מקדימים.

הרב שמשון פנקוס זצ”ל מעניק לנו שיעור דומה לחיים מפרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי:

“ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם”.

האור החיים הקשה, איזה קשר ושייכות יש בפסוק בין העובדה שעיניו של יעקב אבינו כבדו מזוקן לברכות הבנים? וכן מדוע כתוב “וישק להם” ולא “וישק אותם”.

ופירש האור החיים שמחמת שיעקב לא ראה כראוי הוא היה מנשק אותם שלא במקום הנישוק ומחבק שלא במקום החיבוק.

הרב פינקוס זצ”ל העמיק לבאר כוונת העניין של “נישוק שלא במקום נישוק וחיבוק שלא במקום חיבוק” וכתב כך:

ישנם כל מיני סוגי נשיקות. יש נשיקה על היד, יש נשיקה על הראש ויש נשיקה על הפה.

הפסוק בשיר השירים מדבר על “ישקני מנשיקות פיהו”- סוג של נשיקה שבה המנשק הוא גם מתנשק בעצמו. מי שנותן- גם מקבל.

זוהי נשיקה שמתארת את מעמד הר סיני. שם במתן תורה עם ישראל אמרו נעשה ונשמע וכנגד זה הקב”ה נתן להם את התורה. היתה הדדיות וחיבור דו צדדי.

אך לא בכל מקום זה קורה.

רש”י בפרשה על הפסוק “וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה” מבאר: “ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה”.

יעקב ראה שמבני יוסף עתידים לצאת ירבעם, אחאב ויהוא, וא”כ בהתאם לתמורה שהוא מקבל מהם הם לא ראויים לברכתו.

מה יש לו לנשק אותם אם הוא לא יקבל מהם בחזרה?

יעקב לא רצה לברכם עד שיוסף התפלל על כך ושינה את גישתו.

רק לאחר מכן כתוב: “ועיני ישראל כבדו מזוקן” וכתוצאה מכך “ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם”. כלומר מחמת הזקנה, שעניינה ראייה מפוכחת מפרספקטיבה שונה ואחרת, בשלה יותר, תפיסה של חסד ואריכות אפיים, שוב לא ראה יעקב את אלה שאינם ראויים לברכה וניאות לברכם, למרות שידע שלא ישיבו לו כגמולו הטוב.

יעקב אבינו מחדש שיש גם דרך אחרת, דרך אמצע, ולפעמים היא הכרחית.

לעצום עיניים, לנשק שלא במקום נישוק ולחבק שלא במקום חיבוק.

לתת את ברכתך ואהבתך השלמה לילד, גם אם הוא לא משיב לך כגמולך.

גם אם הוא משיב לך בבעיטה לך ולכל מה שאתה מאמין בו, עדיין הוא ראוי לאהבתך ולחיבוקך.

גם כאשר הנשיקה היא לא הדדית, כאשר אין תמורה לנתינה ולהיפך- יש כפיות טובה, כשלא מתקיים כאן “ישקני מנשיקות פיהו” שבה המנשק והנותן הוא גם מקבל, עדיין- תן נשיקה שלא במקומה, תשלים עם המצב ותעשה את שלך, בחסד, באכפתיות, ברגש.

תתמקד בחלק של הנתינה שלך. גם כאשר מדובר בנשיקה שלא במקומה ובחיבוק ללא מענה.

ישנן בעולם שתי דרכים יסודיות לפתור בעיה.

ישנו “טיפול תרופתי” של רופא או פסיכיאטר, שמייצגים את ‘הרפואה הקונבנציונאלית’ שתוקפת ומדבירה ישירות את הרע, את החיידק שתקף את הגוף, באמצעות חיסון או תרופה ובצורה מיידית וחותכת שמראה תוצאות מהירות בשטח.

וישנו גם “טיפול הומיאופתי” או הוליסטי, שמלמד אותנו על תהליכים ארוכי טווח ומשני איכות חיים, במהלך טיפול כזה אני נושא את הבעיה, חי ונושא אותה וכך היא באה על פתרונה או מוצאת את עצמה משתלבת במארג חיי.

שתי דרכים אלו משמשות לנו גם כאסטרטגיה לחיים. דרכי פתרון שונות למדי זו מזו.

יש אפשרות לפתור בעיה כמו יוסף, שפותר את חלומו של פרעה בצורה טכנית ותוקפת בפתרון מעשי ונקודתי. לאגור מזון הופך להיות התרופה המעשית לבעיה. ה’חיסון הגואל שמציל מהמגיפה’.

ויש לפתור בעיה כמו דוד המלך שנושא את הבעיות עימו, נלחם וגם בורח, נושא את הבעיה ופותר אותה ממקום פנימי יותר.

לעתיד לבוא, מסביר ד”ר מיכאל אבולעפיה, יפגשו שני סוגי המרפאים: “רופאי בן יוסף” ו”רופאי בן דוד”. אלו שיודעים חלום לפתור אותו בפתרון טכני ואלו שמסוגלים לחבור לכאבו הפנימי של האדם ומשם לעבוד איתו.

הצורך שלנו בדור של עקבתא דמשיח, שמחכה לבשורת הרופאים הללו, הוא לדייק ולהבין מה ומתי מתאים למי.

יש אדם שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו למשל, התרופה בשבילו היא מעשית וטכנית- פתרון כמו דיאטה.

אך יש אדם שכל הדיאטות שבעולם לא יועילו לו והעיסוק המוגבר בדיאטה רק ילחיץ ויגרום לו לאכול עוד יותר ולהחמיר את מצבו…

הצורך האישי שלו הוא דווקא באמצעות אסטרטגיה שונה והפוכה: ללמוד לאהוב את עצמו, להכיל ולקבל את עצמו כמות שהוא ומתוך כך תפחת האכילה האובססיבית ותנתב את עצמה למקום אחר.

כדי לדעת מה המצב ולמשש דופק מהי שיטת הטיפול הנכונה, עלינו לפתח רגישות של “לגעת לא לגעת”, כ’משל האופניים’ שבו אני מלמד את הילד לרכוב על האופניים החדשות.

אני מחזיק את האופניים מאחור, רץ איתו מעט וגם מרפה מידי פעם בעוד הוא חושב שאני מחזיק, וחוזר חלילה, עד שהוא נוסע בביטחון.

אני עדיין נמצא שם בסביבה כדי לתמוך ולעזור למקרה שיפול, אך לומד לשחרר בהדרגה כשהוא מבקש: “לבד!”. נותן לו ללמוד את חייו וכוחותיו ולהיות עצמאי בדרכו.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מכנה זאת “אם טובה דיה”. טובה, אך לא חונקת.

לפעמים הדרך הנכונה לנו היא להילחם, ולפעמים הדרך היא להשלים עם המצב ולזרום איתו.

להבין כשצריך בכך שזה מצב של “נשיקה שלא במקום נשיקה וחיבוק שלא במקום חיבוק” ולהמשיך ולטפח את הקשר הבין-אישי, להפוך אותו לעוד יותר משמעותי.

לעיתים כל מה שיכול להחזיק ולשנות זה הקשר הזה.

קשר אמיתי, כנה ואכפתי הוא כנראה הפתרון היחיד שיכול לעמוד בפני הפיתויים מבחוץ, בפני הסכנות האורבות בקדימה הטכנולוגית הקורצת וברשתות החברתיות.

נכון, זה יכול לקחת זמן ומסתבר שגם יקח כדי להוציא אותו משם, וזה עניין של תהליך, כמו סיפור ההינדיק המפורסם, אבל בסוף אולי יבין כך גם הנער ש’הדבר האמיתי’ שהוא מחפש וצורך בחייו זה קשר ותשומת לב, ויגלה גם שאת זה הוא לא מקבל בצורה אמיתית ומספקת בפלטפורמות המפתות, ואז כשהוא יביט סביבו ויחפש מי נמצא שם באמת עבורו, מי יודע ויכול לחבק ולנשק גם ללא תמורה, גם כשכל האחרים כבר התייאשו ממנו- הוא ימצא מישהו להאמין בו בחזרה.

מה תפקיד האבא?

כיום סוציולוגים ופסיכולוגים רבים מעידים על תופעה בעייתית רווחת בעולם המערבי שמצביעה על טשטוש ההיררכיה השמרנית של פעם.

יש לכך ביטוי החל מהיחס שבין זקן לצעיר, רב לתלמיד, אך הדבר בולט בעיקר כשינוי במודל ההורות שבא לידי ביטוי בערעור הסמכות, המשמעת ויכולת הניהול ההורית בעידן המודרני.

ד”ר לבוב (מייסד שיטת אייכה לסמכות הורית) מחלק את המושגים להגדרות של ‘הורות דגם אב’ ו’הורות דגם אם’. הורה ‘דגם אב’ נתפס בחברה כמדגיש את הסמכותיות ו’דגם אם’ הכוונה ליותר בגובה העיניים והלב.

לעומת התרפקות על העבר ויתרונותיו כסמכות וכח שמשיג משמעת ויחסי היררכיה ברורים מדגיש לבוב כי היו לכך גם השלכות נוספות.

הגבולות הקשוחים או ההכאה גררו כאמור מחירים של פגיעה באוטונומיה של הילד ונזקים נפשיים נוספים.

התוצאה של רגש שלא בא לידי מימוש והתנהגות תואמת לציפיות הסמכותיות מייצרת רצון ל’פרפקציוניזם’, מצליחנות, רצון להיות תמיד ‘בסדר’, וגורמת לסתירה בין ההתנהגות לרגש הפנימי המבעבע, התנגשות עם המציאות ובהתאם לכך לנפילה לדיכאון, מחלה ממנה סובלים אחוזים עצומים של האוכלוסייה בשלב זה או אחר של חייהם.

לעומת זאת גם להורה ‘דגם אם’ ישנם חסרונות- ההורה מאבד את מקומו וסמכותו וכמו במשל ‘העץ הנדיב’ הילד נהנה ולומד לבקש עוד ועוד עד שבסופו של דבר העץ מוותר על עצמו ועל הכל בשביל הילד.

אמנם לא ניתן להשיב את הסמכות של ‘פעם’ אך ניתן ללמוד טכניקות שונות ולשנות אולי את התפיסה האישית שלנו למצב.

“מהי ההגדרה של ‘אבא’?..”

על הפס’ “וישימני לאב” רש”י אומר: “אב הוא חבר”, ה’אבן עזרא’ אומר: “אב הוא מורה” וה’ספורנו’ אומר: “אב הוא יועץ”.

למדנו אפוא שתפקידו של אבא הוא להיות מורה, יועץ וחבר לבניו.

כאשר הבן יודע ומרגיש שהאב אוהב אותו ורוצה בטובתו- יוכל אביו להוביל אותו, עד כדי שהוא יהיה מסוגל גם לשמוע לפעמם את ה’לא’, למרות שזה לא מה ש’הוא’ חושב ולא מה שהוא היה רוצה לשמוע מתחילה.

ד”ר לבוב עצמו מציע כמודל “המרחב המאפשר” מתוך דעה אישית שההורה של היום פחות יכול לפעול באמצעים של כפייה ועליו לייצר סביבה מאפשרת לילד, מרחב שמנווט ומכוון לדרכים החיוביות. הוא מציב את בסיס ההורות החדשה כ’מגדלור’ שזקוק להאיר על עצמו תחילה בכדי לכוון את הילד, ובאמצעות איתור ה’ערך המגדל’ ושימוש ב’שפת מגדלת’ ייעודית להשגת המטרה בסופו של תהליך.

שלבים בהתבגרות

חשוב לזכור כי כשם שהחלוקה היא רוחבית למודל אב ואם אצל ההורים, גם אצל הנער עצמו ישנה חלוקה רוחבית לסגנון ואופי אישי וכן חלוקה אופקית, עמוקה יותר, בנער עצמו, שהיא תלוית גיל ומצב.

ישנם שלבים שונים בגילאים שונים ובהתאם אליהם גם על ההורה להתאים תגובה ודרך פעולה מתוך ידע, הבנה והקדשת מחשבה על השלב הנוכחי ודרך הפעולה המתאימה.

אמנם בכל גיל הילד זקוק למספר צרכים גנריים אחידים: תחושת ביטחון, אהבה, חום והכלה, תחושה שהוא גורם אושר וסיפוק להוריו, תחושה שאפשר לסמוך עליו ולתגובות שיעלו לו את הדימוי העצמי, החוסן האישי ויספקו לו חוויות הצלחה.

אך בנוסף לכך הצורך הנקודתי של ילד ב”אבא” משתנה בהתאם לגילו:

הפסיכולוג ד”ר מיכאל שטריק נותן לנו הצצה לשוני הגילי ולעובדה שאפילו משמעות ה’גבולות’ ו’המוסריות’ של הילד משתנה בגילאים שונים ומצריכה הבנה ותגובה שונה.

גיל 9 ומטה הוא זמן מצוין ליצירת סמכות. עד גיל 9 הילד בודק גבולות כדי לדעת שהם קיימים. גבולות נותנים לו תחושת מוגנות והוא זקוק להם.

בגיל 9-13 הוא עדיין בודק גבולות אך הסיבה תהיה כבר שונה, יש מימד של סקרנות, הוא כבר רוצה לדעת מה יש מהצד השני של הגבול. ואז כשמיצבים לו גבולות הוא נסוג.

עד גיל 13 יש ‘התנהגות מוסרית’ אך לא ‘הבנה’ מוסרית עמוקה. רוב ההתנהגות המוסרית מבוססת על ‘חיקוי’ או ‘ריצוי’, ובגלל זה יש חשיבות רבה ל’סמכות הורית’ עד גיל 13 (עד גיל 9 לא מומלץ ורצוי לתת אחריות לילד. מתחת לגיל 9 אי אפשר לתבוע ממנו דין וחשבון למשל אם משהו קרה בפיקוח שלו על ילד קטן. מגיל 9 אפשר להלביש עליו אחריות, גם במהלך הזמן הזה בחלק מהזמן הוא יצליח ובחלק הוא לא, וזה הקטע החינוכי שבאמצעותו הוא לומד ומשתפר).

בגיל 13-18 ומעלה הילד בודק גבולות מתוך מטרה להכריע ולהראות ש’הוא’ זה שקובע לעצמו ולא אחרים קבועים עליו. מגיל 13 ומעלה אפשר לדבר על הבנה מוסרית (מצפון) שאמורה להיות לה כבר איזה משקל נגד לגבי חשיפה ופיתוי בכיוון השלילה.

מגיל 13 עיקר העיסוק של הנער הוא ‘חיפוש ערכים’. לצורך כך הוא חייב לשלול לתקופה מסוימת את הערכים של ההורים שלו כי זה ‘ילדותי’ בעיניו, אז הוא עושה פעולה של ‘הרחקה’ מהערכים של ההורים. לרוב התגובה הקלאסית של ההורים מעודדת אותו לכך, כי הם נוטים לזלזל בשלב מתוך חוסר ידיעה איך להגיב ודוחים אותו וכך ,שלא במודע, הם בדיוק מובילים אותו להקצנת השלב של ה’טיפש עשרה’.

‘תגובה נכונה’ במקרה זה מצד הורים היא תגובה של ‘פיצול’: “התגובה שלך לא מקובלת עלינו בכלל מבחינת התנהגות, אך אנחנו עדיין מאוד אוהבים ומעריכים אותך..”

פיצול בין ה’התנהגות’ (שלא מתאימה) לבין הילד (האהוב והמוערך אישית). ואז, כאשר הילד שוקל מחדש האם לקבל את הערכים של ההורים זה לא שלילי בעיניו כי הם לא דחו אותו.

איך הוא מקבל את הערך שלהם? בהתחלה בביקורת ובעליונות.

מה הסיבה?

כנער יש לו כרגע רק ‘ערך אחד’ קדוש בעיניו והוא עושה אותו עד הסוף..

בשונה ממבוגר אחראי הוא לא התמודד עדיין עם ‘המציאות’ ועם מספר ערכים שמתנגשים לעיתים, או חוסר זמן גם לדברים חשובים מאוד, כמו שיש להורים שלמדו להתמודד עם הצורך להסתדר ולמצוא איזונים בחייהם, הוא עדיין בתחילת הדרך, חדור מטרה ושאהיד של ה’ערך’ החדש בו הוא דוגל, אז יש לו ביקורת פנימית גם על הבית וההורים.

בגיל 18 ומעלה מגיע תהליך שהוא ‘יורד מהעץ’ ורואה שהחיים מורכבים. חלק מההתמודדות היא למכור לו ‘מורכבות’ כי בשלבי ההתבגרות הכל ‘שחור ולבן’ עבורו.

הרש”ר הירש היטיב לסכם כהרגלו במספר מילים עוצמתיות את שונות התהליך בהקדשה אישית שכתב להוריו בספרו “חורב”: “להורי, שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי, ידידיי בזקנותי”.

ניתן לראות בדבריו שכאשר חיפש הגדרה לטיב הקשר בין בן להוריו הוא ציין את עניין הגבולות כמשמעותיות לפרק הילדות, את עניין החיבור האישי הידידותי לזקנות ולתקופת הביניים הוא מצא הגדרה קולעת ביותר- ‘מדריכי’.

במשפט אחד הכניס הרש”ר את שלושת הגדרות ‘אבא’ מהראשונים למהות אחת: שומר, חבר ויועץ כאחת.

מתוך הבנה מרכזית שלא ניתן בשלב זה ‘להכריח’ נער בכפייה וליצור סמכות בצורה בריאה, אלא ע”י יצירת ‘מורוטוריום’- מרחב התנסות מאפשר והכוונה חכמה של הורים כיצד הנער עצמו יכול לבנות את הכוחות שבו, רק כך יוכל לשמוע הנער מאביו גם את המילה ‘לא’ ועדיין להכיל אותה בניגוד לרצונו האישי בעת הצורך.

‘עיקר החינוך הוא לא חינוך למעשה, אלא עיקרו לרצון’ (הרב דסלר)

רק כך, באמצעות אמון בכוחות וביכולות האישיות של הנער והבנה בצורך ההכרחי של תהליך ‘התמודדות’ אישי יוכל להיבנות בהדרגה ‘רצון’ פנימי אמיתי ומחנך.

זהו גם תורף הצעתו של האדמו”ר מפיאסצנא בספרו ‘חובת התלמידים’:

הנער לא מקבל מרות ומסתכל על מי שמכתיב לו בתור ‘דיקטטור’, מעתה אמור לו: אתה האחראי על החינוך של עצמך, אני רק ‘יועץ’, מדריך.

“איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא להאיר על מה שחבוי בתוכו של כל אדם” (האדמו”ר מקוצק)

איך מחנכים ל’ערכים’?

חינוך לערכים הוא לימוד בלתי פורמאלי. אין הרבה משמעות כאשר לומדים ערך כלמידה בספר. המשמעות של ערך גבוהה הרבה יותר כאשר הוא נרכש בעצמך, כחוויה אישית שיצרה תובנה אישית שמקדמת שינוי פנימי.

כל פעולה או תרחיש יכולים לשמש מקור ללמידה בלתי פורמאלית של אין ספור ערכים.

שיחה סתמית משפחתית בבית או משחק קבוצתי פשוט יכולים לשמש מקור מעולה להתבוננות ועיבוד שלאחר מכן, על אלו ערכים היו בשיחה או במשחק.

הילדים לומדים ‘ערכים’ מהחיים שלנו בבית, ממה שחשוב לנו ומנחה אותנו. את חלקם הם מאמצים וחלקם הם עשויים לשלול בהמשך חייהם, לפעמים גם כריאקציה.

איך לומדים ערך של ‘קנאות’ למשל?

קנאות לדבר ה’ יכולה להיות מאוד מעוותת לצערנו כיום.

קנאות יכולה להיות היום חסימת כבישים והתפרעות אלימה למען האמת שבה אתה מאמין וקנאי לה.

יכולה להיות גם רצח של יהודיה במצעד שאינו הולם את ערכינו ולהצטייר כקנאות לשמה.

זו יכולה להיות גם הקפדה חמורה על תקנון בית הספר, כאשר האימהות לקראת ריאיון הכניסה עוברות בדיקה קפדנית ומדוקדקת ומודרכות לשמור על דבר ה’. אך הדגש בדבר ה’ המדובר ניתן לאו דווקא על איכות וערכיות אמיתית אלא על ‘סמלים’ למיניהם שמשום מה, בטרנספורמציה מוזרה הפכו לערכים בעצמם.

‘פלאפון כשר’ למשל. ידוע לכל שזה הקפדה של גדולי הדור, ידוע גם שהותר רק ‘מכשיר מוגן’ ומסונן לצורך עבודה ובהיתר. הנזק הגדול של הסמארטפונים ידוע ומוכר לכולנו, לא רק בציבור אנ”ש ומוגדר כהתמכרות וכרעה חולה בקרב ציבורים נוספים. אך האם רק על זה יפול דבר? יש עוד פרמטרים מלבד זה, וגם ההתנהלות של הבדיקה שמנגד צריכה להיות ‘כשרה’.

ה’העמידן של אחת’ היום עומד על כך ש’פלאפון כשר’ זו חזות הכל, שה’צניעות’ צריכה להיות מדוברת ומנותחת באובססיביות, לפי אינצ’ים, דניירים וחלקיקי בד ברמת האטום.

מתחנך לו דור שלם שלומד, שלא ברצונו, שאין בהכרח משמעות לחינוך לפנימיות כמו לסממנים חיצוניים. וכאשר אלה לא בדיוק מסתדרים עם הסמינר או החיידר- אז ‘נקמבן’ ונרשום את המספר של הפלאפון הכשר…

הלוואי שהיה בתקנון איסור על לשון הרע ורכילות והקפדה יתירה על ‘בין אדם לחברו’, אולי אז עם ישראל היה מהדר בכך, אולי גם המנהלות הכבודות היו מקפידות על כך יותר בעצמן כדוגמא אישית…

בוודאי שחשוב ונצרך מאוד לשמור על ה’איכות’ של מקום הלימודים, בוודאי שמי שלא מתאים לרמה הרוחנית ואין רוח חכמים נוחה הימנו- אין מקומו שם, ובד”כ גם מעצמו לא ירצה להיות במקום ששונה כל כך מהאופן שבה הוא מחנך את ילדיו.

אך האם אנו חושבים על ההשלכות של חינוך ל’קנאות סלקטיבית’ כזו, שמודדת אנשים רק לפי מספר הטלפון שלהם או אורך הפיג’מה שהם לובשים בבית? המשמעות החינוכית של אדם שמשתמש במכשיר ‘מוגן’ לצורך עבודתו ונאלץ ‘לשקר’ ולהתאים עצמו לתקנון, כפי שלא מעט עושים, נוכח ילדיו המודעים לכך? מה הרושם שהם מקבלים על היהדות שלנו ושלהם כתוצאה מכך? מה חשוב לנו ומה חשוב לסמינר ואיפה זה מתנגש? ולמה צריך לחיות ב’הסתרה’ ו’הכחשה’, כשאתה מאמין בצדקת הדרך שלך?

קנאות כזו מולידה בתהליך ההקצנה שלה בסופה גם מקרי קיצון של רציחת יהודייה במצעד, כי משהו עולה לראש וטוען ב’קנאות’ ש’גם אני יכול להיות קנאי כמו פנחס’, כי אני חושב שאני היחיד שחכם ויודע לכוון לדעתו של הקב”ה, כי רק ה’יהדות שלי’ היא זו הנכונה…

האם זו הקנאות שנדרשת מאיתנו כשאנו מבררים על ה’איכות’ של האנשים שאנו רוצים שימלאו את המסגרת החינוכית שלנו או יהיו החברים לכיתה של הילדים/ות שלנו?

אולי, רק אולי, חשוב יותר לברר ולדעת שמדובר במשפחה איכותית וערכית, כזו שמקפידים בה על איסורי לשון הרע, שיש חסד ונתינה בבית, שדנים בה לכף זכות את הבריות, שלומדים ומקפידים על הלכות ודברי תורה ומנהלים שולחן שבת חווייתי וראוי עם הילדים, שיש בה שיח ולמידה על יראת שמים אמיתית ועל פנימיות ולא רק על ה’זן’ של החרדיות שצבוע בגוון שיפוטי ומקטלג של ‘אשכנזים’, ‘ספרדים’, ‘עצניקים’, ‘מוגן’, ‘כשר’, ‘פאה’, ‘מטפחת’, ‘חולצה קצרה’ או ‘ארוכה’ וכדו’ ולעצום עיניים ופה כשצריך?

לצערי, אני שפוגש לא מעט נערים רבים שנשרו מהדרך, נתקל לא פעם בתופעות ‘מהצד השני’.

את הסיבות שהובילו אותם לנשירה האישית שלהם ואת המטען שהם סוחבים איתם אני שומע לרוב.

לא מעט כאלו שהגיעו דווקא ממשפחות ‘מיינסטרים’ רציניות וכבודות- האבא יכול להיות גם ראש ישיבה והאמא מחנכת דגולה, הפלאפון ‘כשר’ כמובן- הס מלהזכיר בכלל, ‘ללא אינטרנט’ בבית, עם חצאית ‘באורך הנכון’ ופאת קש מדובללת בדיוק לפי המתכון הישן של סבתא רבא, והם תמהים והמומים, ‘איפה הם טעו?’ (הלוואי. בדרך כלל הם מאשימים את כל העולם…) מתקשים להבין שהרדידות וההסמלה של היהדות לכדי ‘מוצגים’ לא מקדמת את החינוך של הילדים שלהם אלא אדרבא מרחיקה אותם ויוצרת חומות ביניהם.

כשאין שיח על פנימיות ועל חיבור אמיתי והכל עומד על מדדים חיצוניים, קל להשליך את ‘היהדות הזו’ הלאה, אם היא מתבטאת רק בכך.

למרות ה’פלאפון הכשר’ שנזרע סופן של לא מעט משפחות לקצור תוצאות שונות, כאשר לבסוף ההם צריכים ‘לעצום עיניים’ ממה שהכי קשה להם- מה’סמארטפון’ של הילד, מהתספורת, מהלבוש החריג וכדו’

אם רק היו לומדים לעצום עיניים כשצריך קודם לכן, במקום הנכון…

חשוב מידי פעם לזכור שאין שום ‘טאבו’ ליהדות שלנו. אנחנו לא חייבים להיות תמיד אלה שצודקים בדרך ובגישה שלנו, וגם אם יש לנו הסמכות והכח לקבל החלטות משפיעות על החיים של אנשים אחרים, עם הסמכות מגיעה אחריות כבדת משקל וארוכת טווח, לפחות כמו אורך החצאית.

להבנתי ומנסיוני, בכל מקום שאין בנזיפה וביקורת משום תועלת, או כשאנו עצמנו לא האנשים המתאימים שתישמע מהם הביקורת או כשבמבחן התוצאה זה עשוי להרוס יותר מלהועיל- מוטב לשתוק.

לשפוט את הילד, את החבר, את בן הזוג, להעיר ולבקר שוב ושוב לא יועיל ויקדם, לרוב רק יזיק.

מוטל עלינו להגיע תחילה לאיזון פנימי ועצמי- גם אם עלינו ללמוד את המיומנות של עצימת העיניים.

מסופר כי פעם בא חסיד לאדמו”ר מקוצק ואמר לו: “אני כל הזמן אומר לבן שלי שילמד תורה, וזה לא עוזר לי, הוא ממשיך להתבטל…”

השיב לו הרבי: “הילד שלך נוהג בדיוק כמוך… אתה נוזף בבנך- וגם הוא, בבוא היום, ינזוף בבנו. אם אתה רוצה שהוא גם ישב וילמד תורה, אתה צריך פחות לנזוף בו ויותר ללמוד בעצמך. כי בנך לא רוצה לציית לך ולנזיפותיך, אלא להיות כמוך”.

הורים חולמים שילדיהם יהיו טובים מהם. לצערנו, זה בדרך כלל לא עובד. מי שרוצה ילדים טובים יותר, צריך להיות טוב יותר בעצמו. לשפר את הילד לא דרך הפה אלא דרך שפת הגוף. דוגמא אישית. וגם אז- כולי האי ואולי בס”ד…

אם הילד שלך עומד לידך בבית הכנסת ומרחף, וכבר הערת לו אינספור פעמים והחזרת אותו לסידור התפילה- תרפה.

עשית את שלך, יצאת ידי חובה, כעת תעצום עיניים ותתרכז בתפילה שלך.

תתגבר על הרפלקס להעיר ולתקן. מוטב שהחוויה של ‘להגיע לבית הכנסת עם אבא’ תישמר לו, בהמשך הוא אולי יהיה בשל ליותר מזה בע”ה, אם תהיה בו מוטיבציה לנסות. כרגע תפקידך לעצום עיניים, לא לראות, להתעלם.

אם הילדים רבים בשולחן שבת וכבר קצת ומאסת בלהעיר להם ללא תועלת- תרפה ותעצום עיניים.

אם ראית משהו שלילי בחבר ואתה ממש יכול לתת לו הרצאה מלומדת מנסיונך ש’תעזור לו’, אבל יודע שהוא לא יקבל ממך- תעצום עיניים.

עצימת עיניים מתחברת אצלנו גם לשנת הלילה כשחשוך ורק הלבנה ומשרתיה הכוכבים מאירים בעולם. עצימת העיניים הזו לא דורשת מאתנו מאמץ אלא טבעית לנו ואפילו מרגיעה. גם עצימת העיניים הנדרשת לנו היא לא ‘הבלגה’ כזו שתביא ‘פיצוץ’ לאחריה, אלא כזו של רוגע פנימי ואמיתי. של שחרור והרפיה.

מודל הרמזור

אחת השאלות הנפוצות ביותר בימינו בכול האמור לחינוך וגידול ילדים בתא המשפחתי נוגעת לנושא הסמכות ההורית ומערכת החוקים והכללים המתקיימת בכול בית ובית. הורים רבים מוצאים עצמם מהססים לא מעט בנוגע ל’איך לפעול’, ‘מה להגיד’, ומה הם הגבולות הדרושים.

אחת הבעיות בקיום מערכת חוקים וכללים בבית היא ריבוי חוקים, בבחינת “מרוב עצים לא רואים יער”, מה שגורם לילד להיות מתוסכל ולהרגיש לא מורגש.

‘מודל הרמזור’ מסייע רבות גם להורים ולמחנכים בגיבוש החלטה על מה הם העקרונות החשובים לנו באמת, וגם על מסגרת התיווך שמועברת מההורים לילדים ומאנשי החינוך לתלמידיהם.

מודל ה’רמזור’ הוא כלי עזר חשיבתי, אשר יכול לעזור לנו לבחון ולהחליט מה אנחנו אוכפים בשם חוקי הבית או המסגרת, וכיצד במקביל אנחנו מאפשרים לילדינו את החופש לבחור, להכיר את טעמם האישי, לנסות ולהתנסות- וללמוד תוך כדי תנועה בשדה האישי והחברתי.

רובנו לא אוהבים במיוחד ‘רמזורים’.

יש אנשים שאפילו מתכננים את דרכם, כך שיתקלו בנסיעתם ברמזורים מעטים ככל הניתן או סתם מייחלים לתפוס את ה’גל הירוק’.

יחד עם זאת, הרמזורים עוזרים לנו להתנהל, וכאשר מערכת הרמזורים קורסת, רובנו מייחלים לפעילותם התקינה…

מודל הרמזור הוא מודל חיובי שמאפשר להורים לחוש כי הם פועלים לפי עקרונות מסוימים ואינם “שולפים”, תגובות והתייחסויות. העיקרון המרכזי של המודל הוא האפשרות לבנות ולהבנות מערכת חוקים וכללים אשר מובילה גם להתפתחות הילד תוך הבנה של ‘מותר’ ו’אסור’.

אז איך בונים את ה’רמזור החינוכי’ שלנו?

ע”י חלוקה לאזורי קטגוריות מוגדרים של “אדום”, “צהוב” ו”ירוק”.

“אור אדום”

הצבע האדום מייצג את הערכים החשובים ביותר ואת החוקים אשר עליהם אין עוררין, המקומות בהם ההורים לא מתפשרים ולא מאפשרים בחירה של ממש לילד כיון שזוהי חובתם לתקף את הכללים הללו.

באיזור זה יש לכלול את “שלושת הבתים”: בריאות, ביטחון ובטיחות ובמשפחות של יהודים מאמינים גם שמירה על המצוות.

בצורה עקרונית ניתן להוסיף חוק נוסף לפי הצורך, אך חשוב לזכור כי ב”אדום” עלינו למעט ולהגדיר כמה שפחות חוקים, גם כדי ליצור פחות אווירה מחייבת וכפויה ככל האפשר וגם מאחר והחוקים ב”אדום” מחייבים גם את ההורים שמופקדים על אכיפת החוקים הללו ובאחריותם לוודא כי החוקים מתקיימים – לרווחתם של כולם.

דוגמא לכללים שראויים להיות מסומנים כ’אדום’:

בריאות- כל בני הבית שומרים על בריאותם ובהתאם לכך מקובל שכולנו מצחצחים שיניים, מתרחצים וכיו”ב

בטיחות- כולנו שומרים על כללי הבטיחות… ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד… לא נוגעים באש או בקומקום רותח וכיו”ב…

ביטחון אישי- אנו מופקדים על ביטחונם הרגשי של הילדים… כל אחד מבני הבית זכאי ליחס של שוויון וערך שכולל התחשבות בצרכיו, שיח נעים ומכבד, חופש להתבטא ולהיות מקובל ואהוב. חילוקי דעות קיימים בין בני אדם – גם כאשר הם בני משפחה אחת. נפתור אותם בדרכים מכבדות, בלי להיכנע ובלי להכניע וננסה ליהנות מביטחון ללא הקנטות, קללות, אלימות פיזית או מילולית. תפקיד ההורים יהיה לאכוף ולוודא כי חוקים אלו נשמרים לטובת כולם.

גם בנושא הרוחני נמצא מה הקווים “האדומים” בבית שלנו עפ”י הערכים והוא ידורג כך בצורה נחרצת מבחינתנו.

זה יכול להיות “אצלנו בבית לא מתפללים שחרית אחרי השעה 9 בבוקר גם בבין הזמנים..” או “כיבוד הורים ובין אדם לחברו זה לפני הכל אצלנו בבית…” לפי זה נפעל ונתנהל וגם נאכוף. לא משנה כ”כ במה נבחר לצורך העניין, חשוב שיהיה כלל כזה ושנאכוף אותו. הילדים בעצמם זקוקים לכך.

“אור ירוק”

ה’א(יז)ור הירוק’ מאפשר לנו לאפשר לילדינו להכיר את עצמם, להתנסות בנסיעת מבחן, לבחון את העדפותיהם וגם לטעות וללמוד מהטעות והתאונות שלהם בעצמם.

כאשר הם נולדים הם תלותיים לחלוטין וכל האחריות לגביהם מוטלת עלינו. בצאתם בוגרים מן הבית, הם אמורים להיות אחראים. משמעות הדברים היא שתפקידנו ללוות אותם ולעזור להם לבנות את המשמעת העצמית שלהם, את הרמזור הפנימי שלהם. לצורך כך אנו נדריך אותם באהבה, עם שיקול דעת אחראי בוגר, המבוסס על ניסיון חיינו אך נאפשר להם בחירה שלהם לחלוטין בשטחים מסוימים שאותם צריך למצוא ולהגדיר.

הילדה רוצה לישון עם שמלה ונעלי שבת במקום עם פיג’מה? נסביר לה שלא נהוג ומקובל כך לישון. עם זאת – הבחירה היא שלה. אין השלכות מסוכנות ללבישת שמלה ונעלי שבת במהלך השינה, והיא תמיד תוכל להסיר את השמלה והנעליים, במידה ויפריעו לה ותחליט שהם מיותרים.

כאשר מדובר ב”אור ירוק” ההורה אינו יודע מראש איזו החלטה תתקבל. הילד הוא היחיד שיקבל את ההחלטה.

ה”אור הצהוב”

כמו ברמזור האמיתי משמעותו של ה”אור הצהוב” הוא ‘רגעים של מעבר מאדום לירוק’.

האור הצהוב מאפיין את הדברים המאתגרים, אשר צריך וניתן לקיים עליהם שיח ומחשבה, מעין מו”מ בין הורה וילד אשר בסיומו ההורים יחשבו ויחליטו אך כאן יש הקפדה יתרה על שיח והסברה בין ההורים והילד עם חשיבה אמיתית סביב הסוגיה.

הילד שעולה לכיתה א’ רוצה לישון אצל חבר. בלתי אחראי מצידנו להגיד “ירוק – לך לשלום”. גם אם החלטנו שמקובלת עלינו לינה אצל חברים – עדין מחובתנו לבדוק אצל מי הוא רוצה לישון והאם מקובל עלינו שהוא ישן אצל החבר המסוים הזו.

זה לא ‘אדום’ – וגם לא ‘ירוק’…

אפשר בהחלט לדון בכך, לברר בינתיים או לומר: “אתה יכולה לישון אצל יאיר. אנחנו מכירים היטב את ההורים שלו, וחושבים שיהיה לך נעים להתארח שם”. אין כאן איסור גורף ומאידך גם לא רשות כוללת ובלתי מוגבלת לישון בכל בית.

גם נושא שיעורי הבית יכול בהחלט להיכלל באיזור ה”צהוב”

הילד לא מוכן להכין שיעורי בית? אנחנו ההורים שלו והוא הילד שלנו. לכן, לא נגיד “זה עניינך בלבד!” שיעורי הבית של ילד בכיתה א’ אינם יכולים עדיין להיכלל ב’איזור הירוק’, שיעורי הבית נועדו לאמן אותו באחריות ולפתח את מיומנויות הלמידה שלו. אנחנו נתווך לו את ההיגיון שמאחורי הכנת שעורי הבית, וגם נציע לו עזרה: בוא, נקרא יחד את השאלה.

סירוב להכין שעורי בית מחייב אותנו לברר ולבדוק, מהו הקושי, המסתתר מאחורי הסירוב? (לקות למידה, קושי חברתי, בעיית ראייה – כל קושי, ההופך את חווית הלמידה בבית הספר לקשה).

באיזור הצהוב עלינו להבין שהילד מנסה להעביר לנו מסר וחובתנו היא לפענח את המסר. יתכן גם שהוא “סתם” נהנה מתשומת ליבנו כאשר הוא מסרב להכין שיעורים וגם זה מסר שמצריך מאיתנו לעזור לו להרגיש שייך ומשמעותי באמצעות תרומה מועילה ולא באמצעות התנהגות מפריעה המתבטאת בחוסר רצון להכין את שיעורי הבית.

המעבר מ”אדום” ל”ירוק” יתרחש כאשר יבנה אצלו כבר ה’רמזור הפנימי’, תתבסס האחריות, תהיה לילד יכולת תכנון זמן – וכמובן, תשתכללנה מיומנויות הקריאה, המאפשרות הכנה עצמית של שיעורי הבית. אז זה יעבור בהדרגה מ”אור אדום” שנמצא באחריות ההורית ל”אור ירוק” שנמצא באחריות האישית של הילד ומאפשר לו גם בחירה מגוונת יותר ומותאמת אישית- מתי להכין, במה קודם, איפה להכין וכיו”ב.

כלים למוגנות והתמודדות

שירים את היד מי מבינינו שלא דיבר עם הילד שלו על מוגנות לסוגיה? שלא נפרד מתישהו מהילד שיוצא לת”ת עם הוראה- אזהרה “לא לדבר עם זרים…”, “להיזהר בכביש”… וכיו”ב

חלקנו אפילו הספקנו לקחת את זה לאיזור הדמדומים הרגיש יותר ולהסביר באמצעים כאלו ואחרים כי גופם שלהם שייך רק להם וכל צורה אחרת של מגע אמו להיות עבורם “פעמון אזהרה” לפגיעה מסוכנת ח”ו

אבל האם ניהלנו שיחה איתם על כל ההתמודדויות שיהיו בפניהם? הגדולות והקטנות?

האם הכשרנו אותם למשל לתרחיש די מצוי יחסית ולא נעים, למשל (סליחה על הדוגמא) שהם יסיימו לעשות את צרכיהם בשירותים הציבוריים בבית הכנסת ויגלו שחסר נייר טואלט? מה עושים עכשיו? ובכל זאת סביר להניח שהם ימצאו דרך להתמודד…

האם בכלל ניתן להקיף את כל התרחישים שהם ולנסות לרפד אותם בצמר גפן ולמנוע מהם את כל הצרות, הפגיעות, ההתמודדויות והמכאובים שבעולם? הלוואי שכן. היינו רוצים… (הם עצמם דווקא פחות בעניין והיו רוצים להתנסות לבד…) אבל האמת היא שלא נוכל ללמד אותם על כל התרחישים שבעולם… לא נוכל לחסוך ולמנוע מהם כאב.

אז מה כן נוכל? לנסות ללמד אותם על הכוחות של עצמם להתמודד ולהגיב, עם כל מה שעשוי להגיע ולהפתיע אותם…

מעניין לגלות שבכל התרבויות בעולם במשך אלפי שנים, רוב הסיפורים שמספרים לילדים קטנים אלו הם סיפורים מפחידים מאוד, דוגמת דובים וזאבים שטורפים ילדים, מכשפות, תפוחים מורעלים ועוד. כאשר הפסיכולוגים חקרו זאת הם גילו שדווקא על ידי שהאמא מספרת לילד סיפור מפחיד- זה נותן לילד ביטחון, וכך הם פיתחו שיטה שלמה כיצד לשרר גם מבוגרים מתחושת הפחד שלהם. פרויד כינה זאת “קתרזיס” כאשר המשמעות היא מבחינתו להעלות חוויות ראשונות ופנימיות למודעות ועל ידי זה לשחרר מפחדים וחרדות. לא פחות חיזוק יש בזה כשזה נעשה על ידי הורה או מישהו שאני מאמין בו, דוגמת האמא שמספרת לילד הקטן סיפור מפחיד אבל הוא רגוע במחיצתה והיא מקרינה עליו מבחינה רגשית את התחושה שאין לו באמת מה לדאוג ויש לו את הכוחות להתמודד עם הסיפור הקשה ביחד איתה וכמותה.

הדרך הכי טובה ללמד אותם על איך מתמודדים עוברת כמובן בדוגמא אישית מאיתנו, וזה המקום שעלינו להתמודד ולהשלים קודם כל עם “איך אני מקבל את הילד שבי” כדבריך שבתחילת הפנייה.

יצירת ערוץ תקשורת כנה ופעיל עם הילד, שמשתף אותו בקשיים שלך, הערכיים, הנפשיים והרגשיים- גם הנוגעים במצבו והתפתחותו, והדרך שבה אתה בוחר להתמודד עם כך בבגרות, ילמדו אותו המון על דרכי התמודדות שלו, ישקפו לו על עצמו ויעזרו לו לפתח שיח מקביל וכנה איתך או להיות מכוון מטרה לעתיד.

מעבר לכך, עלינו ללמוד להשלים ולשחרר…

הבחירות של הילדים שלנו הם בחירות עצמאיות ואינן שלנו…

בתפילה אנו מזכירים ומבקשים “יעלה ויבוא ויגיע… זכרונינו ופקדונינו וזכרון אבותינו..”

מדוע איננו מזכירים ומבקשים גם על זכרון בנינו ובנותינו?

ובפרט נוכח העובדה שאצל הקב”ה אין מושג של זכרון רק על העבר כמו אצלנו, כי הוא זוכר גם לעתיד כמ”ש “צופה ומביט עד סוף כל הדורות כי תביא חוק הזיכרון..” וכו’. משמע שמביא זכרון גם על המפעל שעתיד להיות?…

וכן בתפילה כל יום אנו מזכירים “אלוקינו ואלוקי אבותינו”.. מה עם “אלוקי בנינו” המתבקש כל כך?…

אלא, היסוד הוא שלנו עצמנו, אין שום דרך להיות בטוחים במה ואיך יצאו ילדינו בכהוא זה!!

את האלוקים שלהם- רק הם יבחרו!..

מה שכן, תפקידנו וחובתנו, שהם יוכלו לומר “אלוקינו ואלוקי אבותינו”, כלומר שאנו כן נהיה שותפים בתפילתם, ושהם יראו מאיתנו את הדוגמא האישית שלנו לחיבור עם בורא עולם ולדרך.

מעבר לזה כאמור לכל אחד ואחד יהיה את השביל שלו בעולם ועבודה אישית לו לגילוי בוראו.

וכידוע מהאבודרהם שלא נאמר בתפילה בחדא מחתא “אלוקי אברהם, יצחק ויעקב” אלא בפירוט- “אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב” מכיוון שאף אחד מהם לא “סמך” על אלוקי אבותיו אלא טרח לגלות ולהכיר את האלוקים בעצמו!

גם לאברהם אבינו לא היה “ביטוח” שיצא לו “יצחק” ולא עוד “ישמעאל”…

מקווה שהצלחת להתחבר ולקחת איתך משהו מהדברים הללו. מאחל לך הצלחה רבה בקבלת הילד המתמודד שלך והילד (או המבוגר) המתמודד שבך בע”ה.

אשמח לעמוד בקשר ולעזור בהמשך הדרך.

אבי Avrahamx2@gmail.com