שלום לך שואלת מתבוננת.

מאוד התחברתי לשאלות שלך, ואני רוצה להתבונן איתך יחד בשני העניינים הללו.

נתחיל עם עניין הצניעות.

לגוף שלנו יש שתי אופציות הפוכות.

יש לו אופציה לבטא באופן מאוד עמוק את האני שלנו, ויש לו אופציה הפוכה להתעלם מהאישיות של האדם, לבזות אותו, לראות באדם מספר/ בעל חיים וכו’.

זה לא רצף, זה שתי קיצונויות: או שזה מכבד אותי ברמה הכי עמוקה או שזה מבזה אותי ברמה הכי עמוקה. אנחנו יכולים לדמיין חשיפה של הגוף שלנו בסיטואציה הכי אינטימית, אוהבת, ומכבדת את כל הרבדים שבנו, ולחילופין כחלום בלהות של חוסר אונים, בושה, השפלה, וחוסר כבוד. מכמה סיפורים ששמעתי על השואה, החשיפה של הגוף שימשה אמצעי להשפלה, לחוסר כבוד ולנסיון למחוק את צלם האלוקים שבאדם.

מאידך, בזוגיות ברגעים שבהם אנחנו הכי מכירים זה במשמעות של זה, ביחודיות אחד של השני, בקיום העמוק, הרוחני והנצחי – החשיפה היא נכונה וראויה.

גם בשיר השירים, הדוד, הקב”ה, מדמה את הרצון להתקרב אלינו – שמבטא את הכבוד הכי גדול, ואת ההכרה הכי משמעותית במשמעות שלנו – לחשיפה של הגוף: “הראיני את מראייך”.

“מה בעצם ההבדל בין ההפכים האלו? איך אותה חשיפה יכולה לבטא משהו כל כך הפוך? התשובה היא שאנחנו מרגישים שכשהחשיפה של הגוף מגיעה מתוך הכרה באישיות המיוחדת שלי, היכרות עמוקה, כבוד, רצון להתקרב ל”אני” שלי – אז זה מכבד אותי. וכשלא נמצאים בקיצוניות הזאת של הרצון לחוות את האישיות שלי ברמה הכי עמוקה, אז צריך בגדים. אז דווקא הבגדים מבטאים את האנושיות שלי, את הסגנון שלי, את המקום שלי בעולם. ואם יסירו ממני את הבגדים זה יבטא שאין הכרה באישיות שלי, ביחודיות שלי, בנשמה שלי, ואין שום כבוד אלי כאדם.

ועכשיו לשאלה שלך לגבי צניעות בחדרי חדרים.

מה את אומרת על אדם שיושב לקרוא עיתון על הספה ללא בגדים כלל? נניח שהוא לבד בבית… אף על פי כן, זה מרגיש מוזר, גם ביחס של האדם אל עצמו, יש איזשהו חוסר כבוד לעצמי – לחשוף את הגוף שלי כשהחשיפה לא מבטאת שום פנימיות.

כי כשהחשיפה לא מבטאת פנימיות היא מבטאת שאין פנימיות!

היא מבטאת חוסר כבוד וחוסר יחס של האדם לעצמו. מי שחושף לא בשביל לבטא פנימיות אומר בעצם שאין פנימיות בדבר שאני חושף. שאין לנו כבוד לדבר שחשפנו.

אם אין שום סיבה לחשוף, וחושפים ‘סתם, כי למה לא’ החשיפה מבטאת זלזול.

נקודה נוספת. אם יבוא אדם אחר ויעמוד מולנו, לא נעלה בדעתנו לחשוף את הגוף. ברור לנו שלכל חשיפה יש משמעות ואמירה מסוימת מול המבט של האחר. הרמ”א בתחילת אורח חיים מלמד ש”שיויתי ה’ לנגדי תמיד”, פירושו שהאדם יתהלך בעולם מתוך חוויה של עמידה מול ה’. הוא לא קיום נפרד ועצמאי. כשאת לבד בבית, לבד בחדר, את עדיין שייכת לקשר של נברא ובורא. את עדיין חלק ממערכת הקשר הזו. ולכן כל התנהגות שלך מתייחסת באופן כל שהוא אל הקשר הזה.

כאשר אדם בוחן את התנהגותו האם היא נכונה או לא, ובהקשר שלנו האם החשיפה הזו נכונה – בעצם המחשבה הזו הוא מתייחס לקדוש ברוך הוא ולא מתעלם ממנו.

אם ככה, איננו חושפים את הגוף ללא סיבה.

אנחנו חושפים את הגוף או לצורך טיפול בו, כמו להתלבש ולהתקלח, לתת או לקבל טיפול רפואי, שאז יש את הכבוד בעצם האמירה שאנחנו דואגים לעצמנו או לאדם שחשף את גופו בפנינו. (ואכן זאת הסיבה שכשאדם נחשף לפני רופא, הוא מאוד רגיש ליחס מכבד מצד הרופא)

הסיבה השניה לחשוף את הגוף היא בשביל לפגוש את עצמנו ואת גופנו. כאשר אדם מתחבר לעצמו ולגופו, הוא לא חושף סתם, כי למה לא, אלא מתוך רצון לחוות את עצמו בצורה יותר שלמה.

גם בתוך זוגיות, כשאין איסור לגלות את שיער הראש לדוגמא, מעלה גדולה בכבוד האדם לחשוף רק כאשר רוצים לבטא בזה משהו. אם אישה הולכת בבית בגילוי ראש בלי שיש בזה אמירה ספציפית של רצון להתקרבות כלפי בעלה, (נניח כשהיא בטלפון או כשהם רבים…) היא ממילא אומרת בזה שהגילוי הזה לא מבטא שום פנימיות בה.

ואז גם בפעם אחרת – הגילוי לא יבטא שום דבר.

—

ועכשיו לשאלתך השניה – מה הכוונה “ונפשי כעפר לכל תהיה”-

חשבתי הרבה בזכותך על המילים הללו, וגם שוחחתי עם כמה אנשים חכמים.

אני אשתף אותך במה שיצא לי בסוף, אולי תתחברי ואולי לא. זה הסבר מסוים, לא חייבים להתחבר אליו.

באופן כללי, אופייה של תפילה בעלת נוסח קבוע הוא שלא תמיד אנחנו מבינים אותה. לא תמיד אנחנו מצליחים להתאים אותה להרגשתנו ולתפיסתנו ברגע מסוים.

לפעמים במשך החיים התובנות שלנו ותפיסת המציאות משתנה ועקב כך אנחנו חווים פתאום במילות התפילה משמעות עמוקה יותר ולפעמים שונה ממה שהבנו קודם.

זה בסדר גם שיש מילים שמתחברים אליהן יותר או פחות, או בכלל לא.

כמובן שנפלא לחפש דרכים להבין (כמו שעשית) וגם אחרי ההסבר הזה יש לך עוד הרבה מאוד מקומות לחפש ולמצוא בהם הסברים שאולי יתיישבו על ליבך. אבל זה לא בעייתי גם אם לא התחברת עדיין למילים מסוימות.

כשם שבלימוד תורה אפשר להישאר ב”צריך עיון”, כך גם בתפילה. אנחנו יודעים שגדולי עולם כתבו את המילים הללו בחכמתם ובקדושתם, והן עברו שנים רבות בפיהם של יהודים שלוש פעמים ביום…

כאשר אני מתפללת עם ילדתי הקטנה שלא מבינה חלק גדול ממילות התפילה, אני חושבת כמה אני שמחה להעביר לה את המסורת הקדושה של מילות התפילה אפילו בטרם יצקה לתוכן משמעות ומובנות.

ועכשיו להסבר, הוא קצת דק וחמקמק, מקווה שתביני.

כל אדם באיזשהו מקום תופס את עצמו מאוד מרכזי בעולם. כמובן, כולנו מבינים בשכל את מקומנו גם ביחס לבורא וגם ביחס לבני אדם. יודעים שיש עוד מליונים כמונו, ושהעולם התחיל הרבה לפנינו, וימשיך שנים אחרינו בלי כל הרגשת חסרון…

אך ברמה הרגשית, קשה לנו לקלוט את נקודת המבט האמיתית.

אנחנו חווים את עצמנו כהוויה אינסופית, ואת הזולת אף הקרובים אלינו ביותר, אנחנו חווים כאמצעים לשיפור ולהעמקת חווית החיים שלנו.

שמעתי פעם מישהי שאמרה על ערש דווי: אין לכם שום דרך להבין אותי. אני הולכת למות – בשבילי אין יותר שום דבר. אבל אתם במקום אחר לגמרי: אתם שואלים את עצמכם איך תמשיכו את החיים בלעדי? זאת חוויה כל כך שונה…

בחוויה הרגשית שלנו אני זה אני וכל השאר- גודלם ומשמעותם נחווים על ידינו לפי קרבתם אלינו…

קשה עד בלתי אפשרי לקלוט את חווית האחר. להבין שעבורו אני רק רקע והוא הדמות המרכזית, לקלוט שעבורו אני רק חבר- אח – שכן והוא זה הדבר בעצמו.

כי בתפיסה שלי אני זה הדבר.

מה כל כך רע בלחשוב ש”אני הוא הדבר”?

התפיסה הזאת על אף שהיא נשמעת אולי נעימה, היא בכלל לא כזו. היא גורמת לנו הרבה תסכול וחיכוך ומאבק לא נכון עם המציאות. אנחנו כביכול לא משדרים על אותו גל עם הסביבה ועם המציאות. ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים כל כך הרבה מתוך המציאות המדומיינת שהעולם יתנהג כמו בחוויה האישית שלי: שאני במרכז וכל השאר רקע… אולי אנחנו כועסים על כך שאנחנו לא הכי חכמים, שלא התייחסו אלינו מספיק בכבוד כמו שציפינו, אולי אנחנו כועסים שחם בחוץ או שיורד גשם…

אם נצליח להכנס אפילו במעט, לתוך המבט של הזולת, שחווה את עצמו כעיקר, ואותנו כטפלים, נוכל להבין אותו יותר, לתקשר איתו, ולא לצפות ממנו ציפיות שמאכזבות ומכעיסות.

אין הכוונה שנחשוב שהחבר הוא העיקר, אלא שנבין שלכל אדם יש מקום חשוב בעולם אך הדבר בעצמו הוא הקדוש ברוך הוא.

אני רק ברייה אחת אהובה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ראויה לטוב, לחסד ולרחמים כמו כל בריותיו,

מושגחת על ידו בין אינספור הבריות שברא.

מתפללת אליו בתוך תפילותיהם של מליוני בני אברהם יצחק ויעקב.

הדם שלי לא כחול משל אחרים, החסד שאני מקווה אליו לא נובע מצדקתנו אלא מאהבתו של ד’ אלינו . מה אנו מה חיינו מה חסדנו …

ההבנה הנכונה של המציאות שמצויירת במילים “ונפשי כעפר לכל תהיה” היא ציור חזק שעומד בניגוד לתפיסה המוטעית שלנו שאנחנו – מלוא כל העולם כבודנו…

כשנבין את מקומנו האמיתי, יהיו לכך שתי השפעות טובות. האחת שנהיה יותר רגועים, יותר מסונכרנים עם האחרים ועם המציאות. והשניה – שנהיה פנויים יותר להכיר בערך האמיתי של חיינו, ערך של נברא על ידי אלוקים, ערך אינסופי שלא בא על חשבון אחרים, שמאפשר לנו לחיות בתוך מציאות שלמה, לקבל אותה ולקבל ממנה.

מקווה שדברי הועילו לך ושמצאת בהם פתיחה לעוד מחשבה ודיון.

ציפי

zipikin@gmail.com>