שואל יקר מאוד,

א. פרשת סוטה שקראנו זה עתה היא דוגמה מצוינת לתהום הפעורה בין העולם המצטייר בעיני הקורא את המקרא באופן עצמאי, לבין הקורא אותו מבעד למשקפי התורה שבעל פה. אמנם גם המקרא כמות שהוא זקוק לעיון ובחינה, אך בשל חשיבותה היתירה של הבחינה האמונית-מעשית, קרי – הצורך בהרמוניה בין תודעתנו החברתית והמוסרית לבין התורה המסורה בידינו, אני מבקש להתמקד בתשובתי בעניינה של פרשת סוטה ההלכתית, ולא זו המקראית.

אפרש את שיחתי. כאשר אנו קוראים את פרשת סוטה במקרא, עשוי להתקבל הרושם שלפנינו בעל קנאי החושד באשתו יתר על המידה, ולצידו מערכת משפטית המגבה אותו על חשבון כבודה של האשה. היא מובלת באורח משפיל אל הכהן, נאלצת לעבור טקס מבזה, וכל זאת כאשר אשמתה לא הוכחה. אין צורך לפרט עד כמה דפוס משפטי כזה זר לעולמנו אנו. יתר על כן, אין צורך לפרט עד כמה דפוס משפטי כזה זר לעולמו של המקרא עצמו. “ודרשת וחקרת היטב” הוא מאפיין מובהק של מערכת המשפט המקראית, הדורשת במפגיע רמת וודאות גבוהה במיוחד.

אלא שהמציאות ההלכתית שונה לחלוטין. בניגוד למתואר, טקס שתיית המים המאררים הוא פעולה המתבצעת על פי דרישתה, ואך ורק לפי בקשתה, של אשה, אשר בשל מעשיה הקודמים כבר נאסרה על בעלה והוא נדרש לגרשה. שתיית המים היא מוצא אחרון הניתן בידיה להוכיח את המשמעות המצומצמת של חטאה, ובכך להתירה שוב לבעלה, חרף חטאה.

על פי ההלכה, עניינה של פרשת סוטה אינו אמור אלא באשה שבעלה קינא לה בפני עדים ואמר לה “אל תסתרי עם פלוני” (=אל תתייחדי עם אדם פלוני), וזו הלכה ונסתרה עימו בפני עדים. התנהגות כזו היא בהחלט ‘פריצות’ מבחינתה של האשה, ומתוך כך היא נאסרת על בעלה ועליו לגרשה. בגירושים אלו האשה מאבדת את הזכות לתבוע כתובתה, בשל אחריותה האישית לגירושין (ראה משנה סוטה א, א ומשנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה א, א).

מנקודת מבטם של השופטים, אין הם יכולים לדעת בוודאות מה אירע באותה ‘סתירה’ של האשה עם האיש הזר. הגמרא מתארת את הסיטואציה כ’רגלים לדבר’, והגדרה זו נראית הולמת. הקינוי של הבעל (=כלומר, התראתו באשה שלא תתייחד עם אדם פלוני), מגיע מן הסתם על רקע חשש סביר מצידו על יחסים בין אשתו לאדם זר, והעובדה שהיא לא שעתה לאזהרתו והלכה והתייחדה עם אותו אדם מעלה חשד כבד שהיא גם נטמאה איתו.

משכך, גם אם האפשרות הפחות-סבירה קרתה, והאשה אכן לא נטמאה עם אותו אדם זר, די בעצם התייחדותה עימו כדי לאוסרה על בעלה ולדרוש ממנו לגרשה (וכך אכן ההלכה בימינו, שאין מי סוטה – לאחר קינוי וסתירה האשה נאסרת על בעלה, ראה משנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה א, ב).

חרף כל זאת, אם אכן עמדה האשה כפסע בינה לבין החטא הנורא של איסור אשת-איש אך לא חטאה בו בפועל, התורה מותירה בידה אפשרות לתיקון. היא רשאית לבחור בשתיית המים, להוכיח בכך שאכן לא חצתה את הקו האדום האחרון (=לא נטמאה בפועל), ולשוב אל בעלה כבתחילה, כבעלת-תשובה שעמדה על חומרת מעשיה ולא תחזור עליהם בשנית (אם תחזור על כך, היא תצא בלא כתובה ולא תינתן בידה אפשרות שנייה לשתות את המים, ראה משנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה א, יב).

לסיכום: האשה השותה את המים היא אשה שאכן חטאה חטא גדול, בכך שהתייחדה עם אדם שהותרתה מראש שלא להתייחד עימו, אלא שההלכה נותנת בידה מוצא אחרון לשוב ממעשיה ולתקן את אשר פגמה. היא רשאית לדחות את ההצעה הזו ולסיים את נישואיה הכושלים עם בעלה הנוכחי. גם הוא רשאי למנוע בעדה מלשתות את המים, אלא שבמקרה כזה הוא יידרש לשלם לה את כתובתה, בשל אחריותו שלו לגירושין (משנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה ב, א).

שתיית המים היא תהליך בלתי-רצוי מבחינת ההלכה. האשה אמנם רשאית לדרוש אותו, אך מנקודת מבטה של ההלכה הוא תהליך שתועלתו העיקרית היא בהיתכנותו התיאורטית, יותר מאשר בביצועו. כלומר, הוא מופיע כחלק מן החוק הפורמלי בשל האפקט ההרתעתי והחינוכי שבו (רמב”ם במוה”נ ג, מט). עיקרו להטמיע בלב האשה את החומרה היתירה שביחסי אשה נשואה עם אדם זר, כדי למנוע אותם מלכתחילה. אשה המגיעה עד הלום ומבקשת לשתות את המים, הדיינים עושים כל שבידם כדי למונעה (ראה בהרחבה במשנה סוטה א, ד ובמשנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה ג, ב).

במקביל, שתיית המים היא תהליך שיש בו גם רכיב של תיקון. תיתכן מציאות בה אשה נשואה אכן חטאה ביחסים זרים, אלא שאלו לא חצו את הקו האדום וכעת היא מבקשת לתקן את דרכה ולבנות את נישואיה מחדש. בעבורה, שתיית המים הן הזדמנות לחזרה בתשובה ועלייה מחודשת לדרך הישר.

לאור כל זאת נוכל להבין את אופיו ומאפייניו של טקס שתיית המים, כפי שמתואר בהרחבה במסכת סוטה וכפי שציטטת חלקית בשאלתך. האישה הבאה לשתות את המים היא אדם חוטא הראוי לעונש על מעשיו. לא עונש כתגמול, אלא עונש כמייסר ומחנך (“וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה”, יחזקאל כג, מח; ראה משנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה ג, ה). היא מגיעה אל הטקס הזה מבחירתה, כדי לתקן את מעשיה, על ידי שתוכיח כי הם ברי-תיקון. היא נושאת את הקלון שבמעמד מתוך הכרה בחטאה ומתוך החלטתה האישית לכפר עליו בעצמה (גם האלוקים, כביכול, מתגנה במעמד הסוטה, בכך שנמחה שמו ית’ במים. ממד זה קיים בכל חזרה בתשובה, החותרת חתירה תחת כסא הכבוד).

ב. פרשת סוטה והעקרונות המרכיבים אותה משקפים את הדרך שבה תופסת ההלכה את מוסד הנישואין. החומרה היתירה שביחסים בין אשה נשואה לאדם זר אינה אך בשל הבגידה בברית הנישואין עם בעלה, כמו בשל הפריצות המינית שבה. בתפיסה התורנית, האשה הנישאת בוחרת מרצונה לכרוך את עצמה במחויבותה לצורך מסוים של אדם מסוים, ולו בלבד. הגבר, לעומת זאת, מתחייב אמנם בנישואין לספק את צרכיה של האשה הנישאת לו, אך התחייבות זו אינה כוללת בלעדיות. הוא יכול עדיין, באופן עקרוני, לכרוך את עצמו בהתחייבויות לנשים נוספות (הלכה למעשה, ההתחייבויות ההדדיות בנישואין הלכתיים הן סימטריות כמעט לחלוטין, אך זאת כתוצאה מתוספות מאוחרות להלכה, כדוגמת חרם דרבנו גרשום, ולא מכוח ההלכה היסודית).

הכורת ברית נישואין עם אשה ומזנה תחתיה, הוא אדם שפל ומעשיו שפלים, אך המסגרת הפלילית של מעשיו אינה גילוי עריות, כי אם בין אדם לחבירו. אלו קטגוריות הלכתיות שונות בעלות הוראות מעשיות שונות. אדם נשוי המזנה עם אשה אחרת אין אשתו נאסרת עליו. הוא עובר אמנם באיסור חמור (“לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל“, דברים כג, יח), אך פגיעתו של מעשה זה אינה במערכת הנישואין שלו (שמיסודה לא מנעה ממנו ביאה על אשה אחרת), וממילא היא אינה גוררת את ביטולה (=היאסרות אשתו עליו). האשה המזנה, לעומת זאת, פוגעת במערכת נישואיה (בה התחייבה לאדם מסוים בלבד), ובשל כך בגידתה גורמת לביטול נישואיה.

הראנו לדעת כי טקס שתיית המים הוא אפשרות הניתנת ביד אשה לשוב ולחיות תחת בעלה, לאחר שנאסרה עליו בעקבות התיייחדותה עם אדם זר. מכיון שהתייחדות גבר נשוי עם אשה זרה, שפלה ופסולה ככל שתהא, אינה אוסרת עליו את אשתו, ממילא אין צורך בעבורו בטקס שתיית המים.

גם האדם הנואף עם אותה אשה אינו בדין שיובא אל הכהן. שכן, כאמור, שתיית המים היא פעולה רצונית של האשה המבקשת לשוב אל דרך הישר ולהתיר עצמה לבעלה, מה שאינו ענין לנואף. ועם זאת, העונש כתגמול העשוי לבוא על האשה השותה את המים, אם אכן נטמאה, יבוא גם על הנואף: “באותה שעה שתמות היא – ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא, ויארע לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך” (משנה תורה לרמב”ם, הל’ סוטה ג, יז).

בברכה,

יצחק ברוך

datshe@gmail.com