שלום לך שואלת חכמה ורגישה.

אני מבינה את ההרגשה שלך.

הסיטואציה שחווית אולי נראית כמו סתם אירוע חברתי חסר משמעות, אבל היא נגעה אצלך, כמו שניסחת בחכמה ובדקות, בסוגיות מאוד משמעותיות בחיי הנפש שלנו.

היחס לכסף, היחס להנאה, היחס בין הורים לילדים, עצמאות ואחריות, סטטוס כלכלי – חברתי ואולי עוד.

אז קודם כל, זה בסדר שהרגשת סערת רגשות. זה הגיוני. וטוב שטרחת לתמלל את הסערה הזאת ואפילו להתייעץ לגביה, כדי שתוכלי באמת להתבונן בנקודות האלו ולעבד אותן.

אז בואי נדבר רגע על העניין של כסף. כסף הוא מילה עם מטען מאוד חזק בשביל בני אדם.

הוא מבטא עבורנו את ה”יש”, את הכלי לאפשר לעצמנו הנאה ונוחות, את היכולת לשלוט בחיים שלנו במידה מסוימת, את תחושת החירות של “יש לי את כל האפשרויות”, ובעקבות כל המטענים הללו נוסף לכסף גם המטען של סטטוס חברתי. אם יש לך כסף, אתה במעמד יותר גבוה, כי כמו שאמרנו אתה בעל חירות ושליטה בחייך ובחיי אחרים וממילא גם בעל דעה ומעמד.

כסף וההתעסקות עמו מבטאים גם את המשא ומתן שמתנהל בין בני אדם, את האינטרסים ששותפים בו, את היושר או את המרמה וההונאה.

בגלל שכסף הוא מילת קוד לכל כך הרבה מטענים רגשיים, קהילות, משפחות ובני אדם פרטיים מעצבים לעצמם תפיסות ותרבויות שונות לגבי כסף. יש לכל אחד מערכת של אמונות, ערכים ותפיסות רגשיות לגבי כסף, המערכת הזו בנויה לתלפיות ולפרטי פרטים, מחוויות חיים, מההורים, מהחינוך, ומהסביבה.

ומה עם כמות הכסף שיש לי כרגע בחשבון? בתוך כל המערכת הסבוכה הזו כמות הכסף היא רק נתון אחד שאמנם עלול להשפיע, אך בדרך כלל הוא לא כל כך משמעותי.

בואי תנסי לחשוב. מהי תרבות הכסף אצל ההורים שלך? כתבת שאתם “חושבים לפני שאתם מוציאים כסף”, שימי לב! זה לא מילים שמתארות מצב כלכלי, זה מילים שמתארות את תרבות הכסף שלכם. כדאי גם שתנסי לחשוב איך מתעצבת תרבות הכסף שלך באופן אישי. מהן הנטיות שלך באופן טבעי, אילו ערכים נוכחים בחוויה שלך לגבי כסף, ואולי האם היית רוצה לשנות משהו.

האם ההורים שלך ו/ או את רואים ערך בלהיות אדם מחושב? בלהיות אדם שמגביל את הרצונות של עצמו ולא רוכש כל מה שבא לו טוב באותו רגע? האם החוויה של האיפוק והחישוב מעניקה לך ולהורייך תחושה שההנאה שלהם יותר נכונה? האם ההורים שלך שואבים תחושה של שליטה בחיים מתוך החוויה ש”אנחנו יכולים להשיג כל מה שבא לנו” או שאולי להיפך, הם זקוקים לעוגן ולהגנה של: יש גבולות למציאות שלנו, אנחנו מודעים לגבולות, וכך שולטים בחיינו”.

אלו רק דוגמאות. הכלל שאני מנסה לבטא הוא שהצורה שבה את/ הורייך/ חברותייך מתנהלים עם כסף אינם מספרים כמעט כלום על חשבון הבנק, אלא על ערכים, חוויות, אמונות ותפיסות.

העובדה שאת מחשבנת לפני כל הוצאה היא לא בגלל שאין לך, וכך גם, כנראה, העובדה שהחברה שלך לא מחשבנת היא לא בגלל שיש לה. אולי היא זקוקה לחוויה הזו שלא מגבילים אותה, אולי חסר לה קצת בחוויה העמוקה של “יש לי” (שלך ברוך השם יש את זה מאוד חזק) ולכן היא מנסה לרפא את זה ע”י ההרגשה שאני קונה כל מה שבא לי, אז סימן שיש לי.

אם נרצה להבין טוב את עצמנו, אפשר להעמיק בסוגיה הזו עוד הרבה, אבל מה שקריטי זה להבין זה שהאופן שבו אנחנו חושבים ומשתמשים בכסף מספר סיפור על הנפש והערכים שלנו ולא על חשבון הבנק.

עוד סוגיה יש כאן שהיא ההתנהלות של המשפחה לגבי אחריות כלכלית ועצמאות של הילדים.

את מתארת שאת עובדת ומכלכלת תחומים מסוימים בחייך, וחברותייך מקבלות מההורים שטרות מנצנצים וקונות בלי לעבוד על הכסף ובלי לחשוב עליו. גם כאן ההחלטה להתנהל עם הילדים בצורה זו או אחרת מאוד מושפעת מתפיסות העולם של ההורים.

יש משפחות שבהם היכולת לעבוד ולהתנהל לבד כלכלית ברמה מסוימת – כמו שאת מתארת שאת עובדת וקונה לעצמך דברים שונים – היא ממש סימן לזה שהנער הוא בוגר, אחראי ומסוגל ולכן ההורים מכוונים את הילדים למקום הזה ומנסים לפתח אותם שיהיו מסוגלים לכך. יש משפחות שלא רואים בזה עניין כל כך משמעותי, ומאפשרות סוג של חופש בחירה לילד אם לעבוד קצת או להיות תלוי רק בהורים, ויש משפחות שאפילו נרתעות קצת מהאפשרות הזו, אולי חוששות מאפשרויות בחירה נרחבות מדי, בעבודה או בהחלטות לרכוש דברים, אולי חוששות שהילדים לא יתמודדו נכון עם האינטרסנטיות ו”תאוות הבצע” שנלווית לפעמים למלאכת צבירת הכסף ולשימוש בו.

יש הורים שהכסף הוא דרך בשבילם לבטא אהבה ונתינה לילדים, ומרגישים שכך הילד מרגיש אהוב, ולכן הם משפיעים עליהם כסף, כמה שיש, ולפעמים גם יותר מזה, אם הם מרגישים שלמנוע מילד אפשרות לרכוש זו חוויה שלילית. יש הורים שחושבים שלהגיד לילד לא לקנות משהו בגלל הכסף, זה חינוכי ומעצים, ומשדר לילד שהוא שותף, שהוא אחראי ושהוא מסוגל להתאפק.

יש כאן שילוב של המבט של ההורים על כסף, למבט שלהם על הורות, על התבגרות ועוד.

עד עכשיו הצגתי את התפיסות השונות בצורה קצת אובייקטיבית. במבט מהצד שלא שופט מה טוב ומה לא. ואכן, אלו לא דברים מוחלטים, ויש אמת מסוימת בכל אחת מן התפיסות.

עכשיו אחרי שהבנו את העיקרון, צריך לנסות להבין מהן התפיסות, הערכים, הרגשות שלך שמניעים את ההתנהלות בבית שלכם.

ואז בשלב הבא להתחבר אליהם ברמה הרגשית. את לא חייבת להזדהות עם הורייך בכל חלק, אבל את יכולה בהחלט להבין את החוויה שלהם. להרגיש מה הם רוצים להעניק לכם בצורה שבה הם בוחרים לנהל את התחום הכלכלי, לחוות את הערכים הלא מדוברים שהם רוצים להעביר לכם בהתנהלות הכלכלית בבית.

ועוד הערה חשובה, לפעמים אנחנו מזהים בעצמנו שני רצונות מנוגדים. חלק אחד בנו רוצה להיות אחראי, ומאופק, אבל יש גם חלק אחר, אולי הילד הקטן שבנו, שחולם על חופשיות מוחלטת, על לקנות בלי לחשוב על כסף, על לקנות כי בא לי ולא כי צריך…

אי אפשר להיענות לגמרי לשני הרצונות, אבל מה כן אפשר? א. לקבל את הרצון. מותר לך לרצות לבזבז כמה שבא לך. זה רצון לגיטימי והגיוני. ב. למלא את משאלות הלב על דרך הדמיון – לומר לעצמי: “איך הייתי רוצה שיהיה לי עכשיו אלף שקל לבזבוז ביום אחד…” ג. לתת מענה חלקי – לדוגמה: להפריש כסף לקופת בזבוזים, ואז פעם בחודש לעשות יציאת בזבוזים ולהשתמש בכולו בכיף. אני אתן לך דוגמה ממשהו שקרה לי לאחרונה. חברה נתנה לי מתנה, כרטיס לארוחה במסעדה בסכום שהוא אגדי בשביל המושגים שלי, שאלתי אותה אם אני יכולה לחלק את זה לארבע פעמים, והיא אמרה לי: לא. הרעיון של המתנה הוא האפשרות לקנות כל מה שבא לך בלי חשבון. ובאמת היה בחוויה הזו משהו מיוחד, כמובן בלי סתירה לזה שביום יום אני מעדיפה להיות שקולה ומחושבת…

יש לך הרבה שיעורי בית למחשבה ?, מקווה שיהיה מעניין ומועיל.

ציפי.

zipikin@gmail.com>;