הורים יקרים!
שאלתכם חשובה ביותר, היא מלמדת על הנכונות מצידכם לראות את טובת הילד!
המלמד זיהה קושי שלדעתו דורש בירור, מתוקף אחריותו הוא עדכן אתכם, יתכן שזו אכן בעיה ששורשה בהתאמה אל המלמד הזה, ויתכן שזה משהו שמסתדר עם הזמן, ולמרות שאתם חושבים שהכל בסדר, מתוך אחריות ואכפתיות אתם פונים לשמוע חוות דעת נוספת.
אתם חשים כהורים שהתפקיד שלכם זה לראות את הילד כמות שהוא, לבחון בפשטות ובמבט מפוקח את מצבו, האם יש ‘באמת’ משהו שמפריע לו? הוא מאד אוהב את הבית ואת ההורים, השאלה האם הוא סובל או מתקשה בתחום לימודי / חברתי / רגשי? אם כן, איך ניתן לקדם ולתמוך בו? זאת מבלי להידרש לשאלת האבחון הגרפולוגי או תווית פסיכולוגית כזו או אחרת.
בתשובה זו אבקש בעיקר לתהות ולהעלות שאלות, לנסות לחדד את הקושי כדי להרחיב את נקודת המבט, בתקווה שזה יסייע להבהיר ולהבין את מצבו של הילד.
אוכל להתייחס לנתונים הקיימים בשאלה, למרות שאולי מידע נוסף יכול להשלים את התמונה (כדוגמת מיקום הילד במשפחה וכדו’).
מדובר בילד בכיתה ח’ –בסביבות גילאי הבר מצווה (13). שנה הבאה הוא אמור לעלות לישיבה קטנה.
א. שינה. פתחתם עם התיאור שהוא אוהב שיושבים לידו ומספרים לו סיפור לפני השינה, כנראה להרגשתכם יש כאן משהו חריג. ילדים בגיל כזה כבר פחות מקשיבים להקראת סיפורים מאחרים.
השאלה האם הילד מבטא מצוקה או קשיי הירדמות כאשר הוא נדרש ללכת לישון מבלי מבוגר שיהיה צמוד אליו וירדים אותו עם סיפור? אולי יש כאן ‘תלותיות יתר’ שזה סימן לבעיה רגשית.
ב. התפילה בבית הכנסת. יש ילדים שנוטים לצאת להפסקות תכופות שעוזרות להם להתאפס על עצמם, הם עלולים לרחף בתפילה בחוסר ריכוז לעיתים קרובות, אבל עצם ההישארות בבית הכנסת לכל הפחות חלק ניכר מהתפילה, זו מטלה סבירה שילד בגיל בר מצווה אמור לעמוד בה, למרות זאת אפילו ב’ימים נוראים’ הילד נשאר בבית.
חשוב להבין מהו מוקד הקושי הרגשי שהופך את השהייה בבית הכנסת לקשה מנשוא עבור הילד? אולי זה מצביע על קושי ליצור שקט פנימי ועל חוסר פניות רגשית.
זה יכול להיות צורך במשמעות חזקה יותר בתפילה עקב נטייה לאבד עניין במהירות ולהשתעמם, או צורך בחופש שיכול להיות מאוים בגלל הדרישה לעמוד במשימה הרצינית של תפילה לאורך זמן, או קושי של הילד לחוש שהוא מצליח לבטא את עצמו בתוך נוסח קבוע שאינו במילים שלו.
מבקש להפנות למאמר חשוב שכתב הרב חיים דיין בעניין חינוך ילדים לתפילה בבית הכנסת בימים נוראים –
https://www.kikar.co.il/332348.html
ג. התחום הלימודי. האם ההישגים הלימודיים של הילד בחיידר עומדים בהתאמה ליכולות שלו, הרי מדובר בילד מאד מוכשר עם זיכרון מעולה שקורא המון ספרים (!) אם כן, חשוב לברר למה הוא “ממש” לא אוהב לימודים? האם הוא בכיתה תחרותית מידי, אולי הוא בכלל “ילד מחונן” שזה אתגר מורכב כשלעצמו. (אגב, מעניין איזה סוגי ספרים הוא קורא?).
לגבי התיאור [בסוגריים] על הנעשה בשעת הלימוד המשותף שלכם, תיאור זה דורש בירור.
מה משך הזמן שאתם יושבים ללמוד יחד, האם בגלל תקופת הקורונה הילד נדרש ללמוד איתך הרבה שעות, או שמדובר על מסגרת “אבות ובנים” שגרתית?
כשילד מרגיש שכבר קשה לו להמשיך ללמוד עם אבא שלו, גם אם הוא ילדותי – הוא עדיין יכול לבחור במנעד רחב של תגובות. הוא יכול להיעשות חולמני, לאטום את עצמו ולא לשתף פעולה, להגיד תירוצים שיעזרו לו להתחמק מהלימוד המשותף בטענות שונות כדוגמת ‘כואב לי הראש’ וכדו’, או לבקש לעשות הפסקה ולהמשיך בפעם אחרת, אפילו לומר בישירות ‘אבא שחרר אותי – קשה לי’… או פשוט לקום וללכת.
חשוב לבדוק מה עומד מאחורי הצורך של הילד לבטא את הרצון להפסיק ללמוד – בדרך עקיפה ושונה כל כך – על ידי השמעת קולות תינוקיים תוך כדי שהוא זורק את עצמו על הרצפה? האם זה קורה בפתאומיות? זו תגובה בלתי נשלטת? אם כן זה סימן בולט לבעיה רגשית!
האם יתכן שזה מתקשר באיזשהו אופן לטענת המלמד ש-למרות או בגלל- שהילד מופנם ומאופק הוא מגיב לעיתים באופן לא פרופורציונלי…?! מה הכוונה תגובה לא פרופורציונלית? תוקפנית מידי ביחס לסיטואציה או רגישה מידי מלווה בבכי? אולי כוונת המלמד שגם בכיתה הוא זורק את עצמו על הרצפה ומשמיע קולות תינוקיים?
איך הילד מצליח להתמודד עם תסכולים ודחיית סיפוקים בהזדמנויות אחרות? האם כדאי לעשות שינוי בסוג הקשר של הילד איתך כאבא מבחינת הצבת גבולות, בלי ללחוץ מידי אך גם מבלי להיכנע?
בהקשר זה, אתם כהורים יכולים להקל על הילד ולשמש לעיתים כמעין מראה לרגשותיו של הילד, זאת באמצעות “שיקוף” שמשמעותו תרגום מילולי לרגשות שהילד פורק מולנו ברוב תסכולו, כשאנו מנסחים במילים את מה שאנו חושבים שהילד חווה (בין אם זה פעולות חיוביות או שליליות), אנו מאפשרים לילד להרגיש שרואים, שומעים ומבינים אותו, זה יכול לעודד את הילד לשיח ישיר ופתוח יותר, במיוחד לאחר ותוך כדי רגעי הבכי והשמעת הקולות התינוקיים.
הילד צריך ללמוד להבין את הקושי הרגשי שלו, וכיצד לבטא רגשות קשים בצורה מכובדת!
ד. התחום החברתי. יש אי בהירות. חשוב לבדוק מה הסיבה שילד שבבית אוהב ללכת לשחק עם כל מיני חברים, לא יוצא לשחק בחוץ בהפסקות בחיידר עם חברי כיתתו? האם הילד מרגיש רצוי בין חבריו בכיתה? האם נעים להיות במחיצתו? למה הוא מופנם ומכונס בתוך עצמו בהפסקות? האם אי היציאה להפסקות התחיל דווקא אצל המלמד הזה בכיתה ח’?
הנושא החברתי הוא חשוב ביותר, משום שילד דחוי חברתית בתלמוד תורה עלול להיות בסיכון גבוה לנשירה ח”ו!
ה. התחום הרגשי. למרות שתיארתם מכמה היבטים את ההתנהגות של הילד, לא ראיתי התייחסות לעולם הפנימי של הילד. מה רמת התקשורת המילולית של הילד? האם הילד מצליח לבטא במילותיו מחשבות ורגשות ביחס לקשיים החברתיים והלימודים בחיידר? האם הוא שבע רצון ושמח? האם הוא היה רוצה לשנות משהו במצבו?
מה מרגיש ילד שהולך לחיידר מידי יום לשמונה שעות או יותר, למקום שבו אמורים להתפלל וללמוד רוב הזמן וגם קצת לשחק עם חברים בהפסקות, אבל הוא “ממש” לא אוהב לימודים ותפילה, וגם מופנם ולא מעורב חברתית במשחקי ההפסקות, (וגם יש חוסר התאמה מובהק בינו לבין המלמד בכיתה, לדבריכם)?
לכאורה מדובר בחוויה קשה של סבל מידי יום, נדמה לי שגם אדם מבוגר לא היה עומד בסיטואציה כזו לאורך זמן. יתכן שחווית הסבל הזו עומדת ברקע של התגובות הלא פרופורציונליות מצד הילד שהמלמד דיווח עליהם? האם ניתן לשמוע איזו צעקה בלי מילים של הילד על הסבל היומיומי שלו בהליכה לחיידר בלי שום הנאה ושמחה?
אולי בגלל זה הוא כל כך אוהב את הבית, שם לפחות הוא משוחרר ומקבלים אותו כמות שהוא?
ו. הצעת המלמד. אתם פונים כהורים אכפתיים ל’אקשיבה’, אתם מזהים איזושהי התנהגות בעייתית, זה מלמד שאתם חושבים אולי כן כדאי לכם לתת ‘מקום’ לאפשרות שיש כאן משהו מורכב יותר שדורש בירור מעמיק.
המלמד הציע לכם לפנות לגרפולוג. יש להניח שזה מה שהוא מכיר מהעולם שלו, אבל כמובן שהגרפולוג זה רק דוגמא, יתכן שאתם כהורים פחות מתחברים לעניין של הגרפולוגיה, אבל אי הבהירות לגבי המצב של הילד, כפי שעולה גם מתוך השאלה עצמה, מאפשר ללמד זכות על המלמד שמבקש להבין יותר לעומק את הבעיה בעזרת הגרפולוגיה.
סופו של דבר, משמעות ומהות הבקשה של המלמד היא:
חשוב מאד לעשות בירור יסודי, כי אולי הילד צריך את עזרתכם, משום שזה נראה שהוא סובל!
למלמד בחיידר יש מבט רחב ומהימן יחסית, הן בגלל שהוא רואה טווח רחב של ילדים בשכבת הגיל הזו ויותר קל לו להשוות לנורמה המקובלת, הוא גם יכול להתייעץ עם עוד אנשי צוות לגבי זה, והן בגלל שהוא לא מעורב רגשית וממילא הוא פחות מבולבל (כמו ההורים, לפעמים) אלא משתדל לעשות מלאכתו נאמנה.
גם אם נניח שהילד רק מתפתח “לאט” מבחינה רגשית ביחס לגילו, אולי כדאי לחשוב לעשות לילד מעין הכנה מוקדמת שתבגר ותשפשף אותו מבחינת מיומנויות רגשיות וחברתיות, לאור המעבר הצפוי לישיבה קטנה בשנה הבאה?
תשאלו את עצמכם מה עלול לקרות… האם כדאי להתעלם ולקחת את הסיכון שהוא עלול להיפלט מהמערכת הישיבתית בגלל קושי רגשי/חברתי? הלא המעבר מחיידר ליש”ק הוא רגיש ומורכב ביותר לכל ילד!
לסיום, דווקא בגלל שאתם הורים מסורים ואוהבים והילד מאד אוהב אתכם ומרגיש טוב מאד בבית, כל בירור או שינוי – אם נדרש – יצליח כשהוא יבוא מצידכם, לכן מבקש להציע לכם ללכת יחד כהורים לכמה מפגשים פרטניים של “הנחיית הורים” מקצועית, כדי לברר לעומק את התמונה המלאה מכל היבטיה מול דמות חינוכית מנוסה, לקבל בהירות ותמיכה כיצד לפעול הלאה לטובת הילד, איך לקדם את הילד בצורה מיטבית, כשאיפתכם.
(אם נדרשת לכם המלצה על מנחה הורים מוסמך ומנוסה, פנו שוב ל’אקשיבה’).
המשיכו להרחיב את נקודת המבט בשאלות נוספות.
זכרו, התעלמות מהבעיה איננה באמת מעלימה אותה!
בברכת רוב נחת מכל יצ”ח.
חיים עוזר ה.
דלג לתוכן
