שלום לך שואל יקר,

למרות שקיצרת מאד בשאלתך, בדבר אחד אין לי ספק. אתה אדם נאמן ושקול. והתכונות הללו יקרות מאד, גם לעצמן וודאי בדברים הנוגעים לשאלתך.

כפי שכתבתי, קיצרת מאד בשאלתך ולכן חסרים לי פרטים מהותיים בשאלה כמו מספר השנים שאתם נשואים, וטיב היחסים ביניכם בחיי היומיום, ושאלות נוספות שהיו יכולות לסייע לי להבין טוב יותר את הקושי שאתה מתאר, בכדי לדייק את התשובה. אך כל אלו חסרים, אנסה לכוון כמיטב יכולתי. באם יש צורך, נוכל תמיד להמשיך להתכתב במייל.

מתוך שאלתך, ניכר שהנישואין שלך חשובים לך, והיית מעונין למצוא את הדרך לפתרון הקושי עימו אתה חי.

אנסה כפתיחה, להציג את תפיסתי העקרונית בנושא.

חיי הנישואין הם המקום הטבעי, הנכון והאמיתי של כל אדם. התורה בפרשת בראשית מתארת זאת כך :"זכר ונקבה בראם ויברך אותם ןיקרא את שמם אדם ביום הבראם". כלומר האדם השלם שמתואר בתורה מתחילתה הוא בני זוג שיחד נקראים אדם. (חז"ל האריכו לבאר איך נברא האדם כיצור אחד שהיה גם זכר וגם נקבה, והופרדו על מנת שיוכלו לחזור ולהתאחד. זהו נושא ארוך ומרתק, אך נשאיר אותו להזדמנות אחרת) .

אדם שאינו נשוי הוא אדם שחסר לו חלק משמעותי ויסודי ביכולת להגשים את תפקידו במלואו בעולמנו.

הנישואין הם לא פתרון לבדידות של האדם, פתרון לצרכיו הגופניים או הנפשיים, או פתרון לקיום האנושי ע"י הבאת ילדים.

הנישואין הם השלב בו האדם מביא את חייו למבנה הנכון שלהם. למצב האופטימלי שבו צריך האדם להיות. ולכן, דווקא במקום הזה שבו מגיע האדם לשיאו- הקשר בין גבר לאשתו , שם בחר הבורא בטובו ליצור את הפוטנציאל לקיום האנושות.

תחושת הבדידות, מקורה במעמקי נפש האדם וחיפושו אחר שלמותו. התורה בפרשת בראשית כותבת זאת כך: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה. עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד. כלומר, אדם הראשון מזהה את אשתו כחלק ממנו, וזוהי הסיבה לאורך כל ההיסטוריה שבני זוג חווים את המפגש ביניהם משמעותי כל כך שהם מרגישים קרבה האחד אל השניה יותר מאשר אל הוריהם הביולוגיים.

חלק מתהליך ההשלמה ההדדית של בני הזוג הוא הגיבוי הנפשי, הרגשי, והשדר 'אני נמצא/ת כאן בשבילך'. זו לא מטרת הנישואין אלא חלק מהדרך שבה אנחנו מקיימים אותם בפועל.

גם הקשר הגופני על כל גווניו, הוא דרך להביע את החיבה, הקרבה והאיחוד, ולחזק את החיבור הזוגי.

אם ניגש לבני זוג שעומדים להינשא ונשוחח איתם, נשמע בד"כ הצהרות אופטימיות, תקווה, וחלומות לחיים טובים ומלאי סיפוק יחד. אלו לא סתם פנטזיות חסרות בסיס, הן נשענות על תחושה פנימית עמוקה שדווקא בן הזוג הספציפי הזה, שעימו בחרתי לחלוק את שארית חיי, הוא זה שיוכל להשלים אותי באופן המלא ביותר. שאיתו הזוגיות תהיה הנכונה ביותר.

הבעיה היא, שדווקא משום כך, כשאנחנו מתרגלים לחיים המשותפים ולנוכחות של בן הזוג בחיינו, הציפיות הכמוסות שלנו לתמיכה והשלמה-כפי שאנחנו היינו רוצים שיתקיימו- הופכות להיות עבורנו מובנות מאליהן. עד כדי כך, שלפעמים אנחנו מצפים מבן הזוג שידע את אשר בליבנו, מבלי שנאמר זאת.

כשהדברים לא קורים כפי שאנחנו מצפים, מתחילים להיווצר תסכולים. לא פעם מצטרפת לדברים תחושה שבן הזוג, זה שאנחנו בחרנו בו להיות השותף לחיים עד זקנה ושיבה על כל המשתמע , פתאום נראה לנו באור שונה. אנחנו מתחילים לשים לב לפגמים ולחסרונות, מעשים מסוימים שלפעמים נעשים בתום לב-מקבלים פרשנות שלילית, ועוד. החיכוכים הם בלתי נמנעים.

האמת, שזהו מצב טבעי והגיוני. ויתרה מכך, זהו מצב בריא. הן מפני שבלתי אפשרי להכיר אדם לפני ולפנים כל עוד לא חיינו איתו יחד. והן מפני שהציפיה של בני הזוג האחד מהשניה להדדיות ולתמיכה הוא נכון וטוב.

הפיתרון האמיתי לדברים, הוא תקשורת נכונה.

אין במסגרת הדברים שאכתוב כאן יכולת להכיל הדרכה מלאה לתקשורת בריאה, שתצליח לפתור את הקונפליקטים, ותקדם את בני הזוג לזוגיות עשירה יותר. כמאמר חז"ל 'ואידך, זיל גמור'. ברוך השם בדורנו ניתן לקנות בכל חנות ספרים, ספרים בכל נושא. וגם במרחבי הרשת יש המון מידע זמין לכל דורש.

■■■■■■■■■■■■■■■■■■■

אתה בטח שואל את עצמך בשלב הזה, מדוע נצרכתי להקדמה ארוכה כל כך

התשובה היא, שכפי שכתבתי זו רק ההקדמה כדי שהדברים שאכתוב, יובנו.

אתה מתאר פער אינטלקטואלי בינך לבין אשתך. אך שכחת לציין במה זה מתבטא. בתחומי ענין שונים? ביכולת שלה להבין דברים?

אולי בכלל בהתנהגויות שלה, ודברים שהיא אומרת. כפי שציינת ש'לפעמים אתה מתבייש בה'.

כתבתי את כל ההקדמה הארוכה לעיל, רק כדי להסביר לך עד כמה אני מאמין שלא התחתנתם במקרה, ועד כמה בתוך ליבך אתה יודע ומאמין שהבחירה שעשית אז, כשהתחתנתם, לא היתה מקרית. עד כמה אתה יודע שדווקא איתה הביחד שלכם יוצר שלימות.

ובכל זאת, אני מבין בהחלט שהפער שאתה מתאר יוצר אצלך קושי ביחס לאשתך.

אכן, אינני יודע כיצד הקושי מתבטא, אך ברור שקשה. וכשקשה, גם אם אוהבים הקושי מכרסם בלב ונוגס באופטימיות.

לפני שאציג שבבי רעיונות וכיווני חשיבה, אני רוצה להושיט יד , ללחוץ את ידך כדי לתמוך ולעודד.

להושיט כתף שניתן להישען עליה. להתעודד מהידיעה, שלמישהו אכפת. באמת.

עכשיו ידידי, אנסה להציע :

ראשית, אפתח בנקודה רגישה. היא די ברורה לכולנו, אבל זקוקה לחיזוק.

אדם לא יכול לשנות את זולתו. וודאי שלא כשהוא מנסה במודע, ועוד יותר כשהוא מצהיר על כך. יתרה על כל אלו העובדה, שבני זוג לא יכולים לשנות האחד את השני.

ואם תשאל, הרי ראינו מקרים הפוכים. בכל התחומים ואצל כל סוגי האנשים, התשובה הפשוטה תהיה שאת השינוי עושה האדם עצמו, ובד"כ רק כשנח לו עם זה, כשהוא מאמין בזה, וכשזה נעשה בתהליך. השינויים העמוקים יותר, נעשים כמעט בלי מודע, בתהליך ארוך. רק במבט לאחור ניתן לראות את הצמיחה והשינוי במבט כולל.

נקודה נוספת, שינויים אפשריים בגבול ובטווח מסוים מאד. אדם שנולד למשפחה מיוחסת, אך משבט שמעון-לצורך הענין-לעולם לא יוכל לשאת את כפיו, כי כהונה היא נחלתם של שבט לוי. אין כאן חלילה הורדה מדרגתם או מיכולותיהם. העובדה המציאותית היא, שאדם מסוים נולד כהן ומשנהו לוי.

כשאדם נולד עם שיער שחור ורעהו אדמוני, ניתן אולי לצבוע… אבל תכונות, יכולות ואופי ניתן לשפר, לשדרג ולמקסם, אך לא לשנות. ישנו נוסח חריף של הגר"א שכתב 'האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו' (ביאור הגר"א למשלי כב, ו).

ואדגיש, לשנות מעט, לשפר ולשדרג ודאי שאפשר. אבל לא לשבור, לא להיות מישהו אחר.

הבנה זו חשובה מאד לחיי הנישואין. ויש בה כדי להטות את המבט לכיוון שונה

כשאדם עסוק בחיפוש אחר חסרונות, ובעיקר אם הוא מאמין שיש בידו לשנות אותם. הרי הוא שותה מים מלוחים ונשאר צמא…

ואילו אדם שמבין את אשר לפניו, שעמל בחלקת הקרקע שקיבל על מנת להוציא ממנה גידולים כפי שביכולתה להצמיח, באופיה המיוחד ובתנאיה היחודיים. סופו שיקצור פירות וישמח בחלקו.

זכיתי לשמוע פעם תלמיד שואל את מו"ר הרב מה שפירא זצ"ל מה הביאור של מאמר חז"ל 'איזהו עשיר השמח בחלקו' וענה לו הרב 'לרצות את מה שיש'.

אין זו הנטיה הראשונית שלנו, שהרי אנחנו בד"כ רוצים את מה שאין… ואילו מה שכבר יש, המקסימום-אנחנו מרוצים ממנו. ואילו אם בוחר האדם, לרצות את מה שיש לו, אין עשיר ממנו.

כיצד ניתן לרצות את המצוי? אם נתבונן על המנגנון שמפעיל את הרצון שלנו כלפי דברים, נגלה שאנחנו חושקים בדברים שיש לנו טעם והנאה מהם, בדברים שיש להם ערך עבורנו, ודברים שמעשירים את חיינו.

על פי הקריטריונים הללו, נראה שבד"כ הסיבה שאנחנו לא מגלים את אותה הרמה של רצון, לדברים שיש לנו, היא כי הם הופכים להיות מובנים מאליהם. הם הופכים להיות חלק מהקיים.

הנכון היה שגם מהקיים נתפעל כמו מהחדש, אך ברור לכל שאין אפשרות כזו. וטוב שכך.

אם אדם מתרגש כל יום מחדש מהקיים, כמו ילד בפעם הראשונה, יש לבדוק לעומק איפה הכשל…

אם נסכם:

הכח שנותן לאדם לרצות את מה שיש לו, הוא לחפש את העונג, החיוביות, והטוב שבדבר. ולהדגיש אותם. לשים אותם על נס. לנסות כפי האפשר, לא לתת להרגל לסמא את עינינו

אנחנו מברכים כל בוקר 'פוקח עוורים' 'מלביש ערומים' וכן הלאה, כדי שנפתח את היום בהתבוננות על הצד החיובי שבחווית החיים.

ובד"כ , לא תמיד אבל זה מצוי, כשאדם מוצא את הנקודות הטובות והחיוביות שבזולתו, הוא מרוויח בכפל. א.הוא הופך להיות אדם טוב יותר, וחווית החיים שלו משתפרת פלאים. הוא מצליח למצוא אור גם במקומות מורכבים, ואין עשיר ממנו. ב.האדם כלפיו הופנה המבט החיובי, מרוויח בכפל כפליים, האמון שניתן בו מפריח ומעשיר אותו, מוציא את הטוב שבו ועוזר לו למצות את היכולות שיש לו.

לסיום, ישנו סיפור מפורסם מאד שחז"ל מספרים לנו על רחל בתו של עשיר מפורסם מאד בשם 'כלבא שבוע'. רחל גדלה בבית עשיר, משכיל, ומאפשר. לאביה היו בטח חלומות גדולים לגבי העתיד שלה, ולמי היא תינשא.

אך רחל מפתיעה את אביה ובוחרת להינשא לרועה הצאן שלו, עקיבא, גבר כבן 40 חסר השכלה, וחסר ייחוס ממשפחת גרים, אך טוב לב וחרוץ בצורה יוצאת דופן.

האבא מתרגז, נאבק, מחרים את החתונה ומנשל את ביתו מנכסיו.

רחל באומץ יוצא דופן, מוותרת על חיי המנעמים ועל כל מה שהכירה, ועוברת לחיות חיי עוני עם בעלה. היא מדרבנת אותו ללכת ללמוד תורה, למרות שהשלבים הראשוניים די מבישים, להתחיל מאפס בגיל 40 זו לא חוויה נעימה במיוחד שאת הידיעות הראשונות שהוא צריך לרכוש, לומדים בגן הילדים.

היא מוצאת דרכים יצירתיות בכדי לעזור לו להתגבר על המכשולים הללו, נותנת לו גיבוי מלא. ותומכת בו עד כמה שהיא יכולה.

סופו של הסיפור מוכר, רבי עקיבא, הרועה הבור, הופך להיות לאחד מהיהודים הכי משפיעים בהיסטוריה שלנו, וברגע מכונן מכריז מול כל תלמידיו שכל התורה שלמד וכל התורה של תלמידיו, הכל שייך לאשתו.

אני מוצא בסיפור הזה לימוד מענין להתבונן בו. אשה ממעמד גבוה, משכילה וצעירה שעתידה מובטח , רואה פוטנציאל בגבר בור ועם הארץ, מבוגר, ממעמד פשוט, ולא רק שהיא מוותרת על כל מה שיש לה , היא גם עושה כל מאמץ על מנת לתמוך בו בתהליך הצמיחה שלו. הסוף של הסיפור הוא 'הפי אנד', אבל לא כזה של אגדות, אלא של החיים האמיתיים. 'הזורעים בדמעה' אלו שעבדו קשה בעיבוד של האדמה, וכשהגיעו לזריעה כבר כמעט כשלו, עיניהם מלאות דמעות, 'ברינה יקצורו' המאמץ משתלם.

אינני יודע אם הסיפור שהבאתי כמשל דומה למקרה שלך, שהרי אין שני בני אדם בעולם ששווים בתכונותיהם ובמקריהם, וודאי שהמקרה של רחל אשת רבי עקיבא הוא ייחודי גם בראיה היסטורית. אבל התובנות מתוכו הן רלוונטיות לכולנו, תמיד.

מי שמצליח לראות מעבר למראה החיצוני והדימוי של בן הזוג, אל תוך נפשו, ומאמין בפוטנציאל הגלום בו. מי שמוכן לחפש את הנקודה הזו, גם במחיר של מאמץ.

מי שיש בו נכונות ורצון ובעיקר יכולת לומר לבן הזוג כל פעם מחדש 'אני מאמין בך, יש בך הרבה יותר ממה שנראה לעין'.

יש סיכוי טוב שיום אחד הוא עוד יופתע כמה היהלום הגולמי, הלא מלוטש, ששכן בנשמת בן זוגו, מבהיק אל השמים בכל צבעי הקשת.

האמון שנתנה רחל בעקיבא בעלה, לא היה אמון שדרש ממנו להיות מה שהוא לא, ואני בטוח לחלוטין שאם לא היה בו הכישרון, והיה יוצא ממנו 'רק' יהודי טוב ונפלא שהשקיע את כל אונו בתורה, הוא היה מקבל מרחל את אותו היחס.

כי המסר של הסיפור הוא לא התוצאה, המסר של הסיפור הוא הדרך.

כולי תקוה, שהבנתי נכון את השאלה, ושאכן התשובה שלי הועילה במשהו.

גם אם לא, אתה מוזמן לכתוב לי

אהרן ז.

[email protected]>