שלום וברכה שואל יקר,

אני מבקש לחזק את ידך על שאלתך – משאלתך. כפילות הלשון בשאלה, מתבררת ממשאלת ליבו של איוב: “מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ”. ובמצודות שם: “מי יתן” – לזאת הלואי תבא שאלתי ויתן אלוה הדבר שאני חושק ומקוה לה. שאלתך מקבלת צורה של משאלת לב וקריאה לעזרה ואתה חותם את שורותיך בזעקה להצלה – זעקה להצלה, שלעיני המתבונן מהצד עולים ובולטים בה שני נקודות ; הקושי הרב בהתמודדות בתוך הבית ; הרצון הרב להתמודד עם מה שבתוך הבית ולהבריאו.

זוהי אחריות.

אך לרגעים, הקדמתי מעט את המאוחר ואני מבקש לחזור ולשם כך אדקדק בפרטים.

היטבת להגדיר בכותרת שאלתך את מושאה ; ביני לאישתי, וישנם כאן שלושה נקודות התייחסות שהם: אתה, רעייתך ובנוסף – מערכת היחסים של שניכם.

מערכת היחסים שבניכם. אמנם לא פירטת את שנות חייכם המשותפים (שלנקודה זו ישנה חשיבות רבה כאשר באים לדון על אופי הקשר והשינוים שחלו בו לאורך השנים) אך מאמירתך “קשיי שפה בשנים האחרונות” אני מסיק שתקופת נישואיכם עולה על מספר שנים בודד. הייתי רוצה להבין כיצד נראו החיים בתחילתם… מה היו הנקודות המשותפות בתחילת הדרך שבהם מצאתם שפה משותפת… האם ישנם ברקע נקודות אור שיכולות להאיר – גם אם בצורה נקודתית – חלקים באבני הדרך בדרככם המשותפת…

חיים משותפים הם תהליך מתמשך והולך של בניה. נכון, אינה דומה בנייתו של הקשר בשנים הראשונות לאלו שבאים לאחריו וישנים דברים שמתבססים מאליהם במשך החיים. אך אמנם, מבנה האישיות שלנו הוא דינמי ומשתנה מעת לעת בהשפעת גורמים רבים וכך גם החיים המשותפים והקשר. האישה שלקחת לך לבת זוג איננה אותו אדם לאחר עשור בודד (וכן הלאה בעוד עשור ועוד עשור שנה אחר שנה) בדיוק כפי שאתה עצמך איננו אותו אדם והעתק מדויק של עצמך במסגרת אותו היחס של טווח השנים!. אמר לי פעם ד”ר מרטין (פסיכותרפיסט זוגי) שכפי שהוא רואה את זה בני זוג הם – שני חצאים מושלמים ושלמים של שלם אחד. כלומר, כל אחד מבני הזוג הוא יחידה שלמה בפני עצמה עם גבולות גזרה אישיים שלא בהכרח כולם נושקים ומחוברים לחצי השני.

דיברת על ויתורים. בהקשר הזה ויתור הוא לא תמיד הדבר הנכון. יש לויתור צדדים חיובים רבים שנפרטם כשנתייחס אליך כיחידה אך כמערכת זוגית ויתור יכול גם להתפרש כהרמת ידים ויאוש. יאוש הוא איננו בנייה (ויתור חד צדדי בהקשר מדיני היה לדיון חוצה מגזרים ברמה הפוליטית לפני כמה שנים ולא בהכרח תוצאותיו היו התוצאות הרצויות שלהם ציפו מקבלי ההחלטות…). מערכת זוגית דורשת איזון, ששונה במהותו מויתור. אנחנו מדברים על ‘שלום בית’ בשונה מ – ‘אמת בית’. יחד עם ההבנה שלכל אחד מבני הזוג ישנם הצרכים שלו, חשוב לשים לב למקום הנכון של כל אחד מהם בבית ובבניית הזוגיות. כל אחד צריך לדעת את מקומו ואת המקום אליו הוא חותר וצריך למקם את עצמו בקשר. איזון, בשונה מויתור יוצר הרמוניה. ויתור יוצר תמונה ויזואלית ודיאגרמה שמוצגת יפה, אך לא בהכרח היא מתכון לחיים הרמוניים ומלאים.

צריך לומר גם את הצד השני, הכואב. מעצם טבעם בצורתם של נישואים ישנו גם הצד השני, הסיום, הכריתות. אני מאחל בלב שלם ובפה מלא שתמצאו את הדרך אל האושר – אך צריך לומר שישנם המקרים שצריך לומר בהם די. זאת כמובן כמובן כמובן, רק בהכוונה נכונה ובתהליך של בנייה מסודרת ועיקבית עם גורם טיפולי מוסמך ורק לאחר שמוצו כל האפשרויות והגורם המלווה ביחד עם בני הזוג מגיע למסקנה המתבקשת.

אתה. אתה לוקח אחריות ומנסה בידך ובשארית כוחותיך לכונן את הבית אשר יסדת. גם שאלתך מלמדת על בגרות ולקיחת אחריות ועשיית הצעד הנדרש ליסוד והמשך קיום הבית. אך זאת חשוב לומר, אל תסתפק במכתבי זה. התמונה העולה מהפרטים אשר אתה מצייר מכריחים התערבות טיפולית מסודרת והתחלה של עבודה משותפת של שניכם.

אנסה להרחיב לרגע במושג אחריות והבנתו. באבות אנחנו למדים “הכל צפוי הרשות נתונה”, לאדם ניתנה יכולת הבחירה לבחור לו את מעשיו-צעדיו בין טוב רו רע. כך גם ליבו של אדם מסור בידו, ושליטתו עליו. קל לנו לתלות את כעסנו והתיסכולים השונים שלנו בפעולותיהם של אחרים אך לאמיתו של דבר “אם אין אני לי מי לי”. האמירה השגורה בפי רבים, הוא עיצבן אותי מסירה מעצמנו את האחריות הנדרשת והשליטה על כוחותינו – גם אלו הפנימיים. ראה גם במשלי, “צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם” וברש”י: “צנים פחים” – צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכנים לו. “שומר נפשו ירחק מהם” – שמיישר מעשיו ינצל מהם. דרכו של אדם בעולם נפרסת לפניו. כל אדם בוחר לו באיזה שבילים ללכת ומהם, לכל דרך ישנם ההשלכות שיפגשו אותו בהמשך, יש דרכים ארוכות ויש קצרות, יש קלות ויש קשות, סלולות ועקלקלות – הצד השווה שבהם הוא שההליכה בפעולה נעשית בכוחו שלו הוא. גם כלפי יראת שמים נמצא כי קושרים חז”ל זאת בכוחו של האדם – “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים…”. אחריות היא יראת שמים.

קשה ואי אפשר לזלזל בכובד משקלו של המעמסה אשר על כתפיך. כוונתך באומרך, “איני מבין איך אפשר לאהוב אשה כזו ובגין כך היר”ש שלי בשפל חסר תקדים בכל ימי חיי”, ברורה לי היטב – אך עדין כובד המשקל מוטל על כתפיך שלך ועליך מוטל להתמודד איתו. הטלת האשמות על אשתך, גם אם יש בסיס ראשוני להבנתם אין בהם בכדי להטיל עליה את האחריות למעשיך ויראת השמים שלך. זכור זאת.

ברם, אני מבקש לחדד שדאגתך על יראת השמים מלמדת על יראת השמים הנטועה בליבך.

רעייתך. בדבריך עליה מנוסח כתב אישום. החל מחייה המשותפים של הוריה, דרך עיסוקו של אביה, ממשיך בכך שהיא בכלל פרסייה ואתה לעומת זאת אמריקאי בן לרופא – ועולה על כולנה שהיא עצבנית. וזה הורס את הבית. דברים חמורים ורציניים, שאין לי ספק בכאב הרב שעולה ממך בהתייחסותך כלפיה.

ראה, ודאי שיש משמעות להבדלי המנטליות בינכם (לא ברור לי אם ראית את ההבדלים הללו טרם הנישואין או לא). יתכן שיש לרעיתך אתגרים וקשיים איתם היא נדרשת לטפל, ומסתבר שלפי מה שאתה מתאר, עבודה אישית וטיפול שלה ישפיעו מאוד על מבנה הבית ויציבות ביתכם.

החזו”א באחד ממכתביו, כותב שחוט דק כחוט השערה מפריד בין שפיות ושיגעון ואיבוד הדעת. חיים בתוך מערכת יחסים במצב מעורער, הם שבריריים. כאשר המקום הבטוח הופך להיות ללא יציב – המערכת הזוגית עצמה – יש משנה חשיבות לאמירתה של בת זוגתך שהיא מרגישה שנעשית עם בעיה נפשית. היא מאבדת את הביטחון והיציבות שלה בקשר שבניכם וממילא מושפע גם הביטחון במציאות.

לסיכום,

מונחות לפתחך שלושה נקודות התייחסות כפי שפירטתי לעיל. שלושה נקודות התייחסות שאמנם יש קווים מקבילים בניהם אך הם אינם דווקא מחוברים זה לזה ומטבע הדברים נדרשת פה עבודה על סדר הקדימויות. לראות עיני מכאן, אתה בחור חזק ויציב ועם כוחות ויכולת ויראת שמים חזקה. הצעתי לך היא, להקדים את ההתמקדות בנושא של אישתך ובליווי של גורם טיפולי מוסמך – אישתך זקוקה לך כעת יותר מתמיד, תן עדיפות להתייחסותך אליה, עזור לה למצוא את קרקע המבטחים שבליבך ותן לה למצוא מנוח לכף רגליה.

בידידות,

יוחאי (עו”ס)

Yo.gomri@gmail.com