דלג לתוכן
איך זה שיש הלכה אחת עם אלפי פסיקות? איך זה שאשכנזים וספרים ותימנים וכך הלאה כולם הולכים בדרכים שונות? אם אין באמת פסיקה הלכתית אחידה, למה אי אפשר ללכת בכל פעם לפי הרב שיותר נוח לי?
איך אפשר לתפקד כעם אחד אבל אלפי הלכות שונות? איך קורה שרבנים רצים לפוליטיקה ומשמיצים רבנים אחרים? האם זה באמת מצבו של עם ישראל? האם אין הכל מאבד משמעות? כאשר יהודים נטפלים ליהודים אחרים האם אין הכל מושחת, ואי אפשר להאמין בכלום? איך אפשר לא להתאכזב מהעולם? איך אפשר שלא להתאכזב מעצמך?
שואל יקר שלום רב,
שאלתך כוללת מספר סעיפים, ואשתדל לתת תשובה שתכסה את כולם.
ראשית, אתה מתקשה ברבגוניות של ההלכה: למה שלא תהיה הלכה אחידה, ואיך נהיה עם אחד בעל הלכות שונות?
יש צדק בדבריך. חז"ל עומדים על כך שלא יהיו בעיר אחת שני קבוצות שכל אחת מהן נוהגת אחרת בענייני הלכה, תוך הסתמכות על צו הפסוק "לא תתגודדו", שפירושו "לא תעשו אגודות אגודות". כלומר, המצב לפיו נוהגים שני מנהגים שונים בעיר אחת יוצר פילוג בתוך העם, עד שהם נעשים "אגודות אגודות".
עוד דגש שאנו מוצאים בדברי חז"ל הוא על כך שלא תהא התורה כשתי תורות: תורה אחת היא לישראל, ואין לה להיות חצויה לשתיים. משום כן יש מנגנון תורני של הכרעת ההלכה על-ידי בית הדין הגדול, שאסור באיסור תורה לחלוק עליו.
המהר"ל (בספר נצח ישראל) מבאר את חשיבות העיקרון של אחידות התורה: "כי השי"ת הוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה יחידה, כמו הוא יחיד? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב, ז, כג) שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד, ולא כמו שאר גוים שאין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש להם דת נימוסית, בעלת פנים הרבה. ועל ידי התורה "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" (במדבר טו, טז), ישראל הם עם אחד".
דא עקא, שלמשך שנות הגלות, בה התפזרו ישראל למדינות ואזורים שונים, ושוב לא היה להם את בית הדין הגדול להורות את פסק ההלכה לכולם, התפתחו מנהגים שונים ומגוונים בענייני הלכה. חילוקים נוצרו בין מדינה ומדינה ובין אזור ואזור, ומכאן נוצרו בין היצר ההבדלים הרבים שבין יהדות ספרד לבין יהדות אשכנז, וכמו כן חילוקים נוספים בין עדות וקבוצות בערים ומדינות שונות.
עם קיבוץ הגלויות לארץ ישראל בעידן החדש, נפגשו התרבויות השונות למקום אחד, ונוצר מצב שכל קהילה נוהגת כמנהגה המקורי – הספרדים כמנהגי ספרד, והאשכנזים כמנהגי אשכנז. זה בוודאי לא אידאלי, וההקפדה על הלכות שונות ומנהגים שונים יוצר מרחק מסוים בין הקבוצות השונות. אין באמת דרך ליצור הלכה אחידה עבור קהילות כה שונות שבאו ממרחקים -אך כמו כן אין בכך איסור הלכתי, שכן לכל עדה יש בית כנסת וקהילה משלה, ואין זה נכלל בקריטריון של "לא תתגודדו".
אתה שואל איך ניתן לתפקד כעם אחד כאשר יש הלכות שונות ומנהגים שונים? אבל שים לב שמאז ומעולם עם ישראל היה מורכב משנים-עשר שבטים, וסביר להניח שלכל אחד מהם היה מנהגים מעט שונים – דבר המתחייב מהמציאות של קבוצות שונות במיקום שונה. כאשר יש מכנה משותף רחב של דת אחת, קשר דם (אתני), קשר של שפה, קשר תרבותי, וכך הלאה, בהחלט אפשר לתפקד כעם אחד למרות שינויים, קלים יחסית, בהלכה ובמנהג.
גם המצב כיום, אם שאינו אידאלי – ישנם ליקויים רבים שדורשים תיקון – גם אינו אסון. יש לברך על הטוב שיש לנו, וכמובן לעבוד קשה על המשך שיפור המצב בכל הנוגע לחיבור ואחווה בין הקבוצות השונות.
מכאן אתה עובר להאשמות קשות: רבנים רצים לפוליטיקה ומשמיצים רבנים אחרים; יהודים נטפלים ליהודים אחרים עד שנדמה כי "הכל מושחת"; ואם זה המצב הרי ש"אי אפשר להאמין בכלום". שוב, אתה עולה על נקודה חשובה: העירוב של פוליטיקה בדת (גם אם נניח שהדבר היה מוצדק או אפילו הכרחי) בהחלט גרמה נזקים קשים וחמורים, ואחד מהם הוא התנגחות בין רבנים שונים. אמנם התנגחות בין רבנים כבר הייתה מעולמים, אך לא במישור הפוליטי כפי שאנחנו מוצאים היום.
ומנגד, האם המצב הוא "כצעקתה"? האם באמת אי אפשר להאמין בכלום? אולי הדבר תלוי בציפיות. אתה שואל אם אפשר שלא להתאכזב מהעולם. התשובה שלי היא: תלוי במה אנחנו מצפים ממנו. כגודל הציפייה, כך מידת האכזבה. אתגרים גדולים מונחים לפתחנו. אבל הכל שחור קודר, ולא כדאי לראות את העולם במבט שלילי שאינו מניח לנו תקווה. יש הרבה טוב בעולם הדתי והרבני, הרבה תורה, הרבה חסד, הרבה כנות ותמימות. ויש גם בעיות, ובתוכן חמורות. אך על לנו להרשות לבעיות לסנוור אותנו לטוב שיש – ובהחלט יש.
מאחל לך הצלחה בכל,
יהושע
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
בעניין אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ראה רבינו פרץ עירובין דף י"ג ע"ב.