שלום בת של ה’
אני חייבת להודות שקצת קינאתי כשקראתי את התיאור של הקשר שהיה לך עם ה’. לא רבים האנשים שיש להם כזו חוויה. תנסי לעשות save ולשמור את התחושה הזו, כי כמו שאת כבר יודעת לא בטוח שכל החיים זה יישאר, אז לפחות שיהיה לך זיכרון מהתקופה הזו.
אבל כעת את במקום אחר. את מרגישה שה’ לא מילא את החלק שלו בחברות: לא הקשיב, לא היה שם בשבילך ולא קיבל את בקשתך, וזה גורם לך למשבר אמון.
האמת היא שזה יכול לגרום גם למשהו אחר. אולי זה יכול לפתוח לפנייך הזדמנות לעוד סוג של קשר עם ה’. עד עכשיו הקשר שלכם הכיל רגש חזק של חברות. אבל כמו שאת יודעת, בחברות יש הדדיות: שני צדדים בגובה עיניים, פעם זה נותן ופעם האחר, פעם זה מחליט והשני מוותר ופעם להיפך. אני רוצה להזכיר לך שבינינו לבין ה’ יש כמה מערכות יחסים, לא רק חברות. בתפילה אנחנו אומרים: “הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו והוא מושיענו”. גם הוא מצידו מתייחס אלינו בכמה צורות: אנחנו גם אחות וגם רעיה, גם בת וגם אמה (כלומר: שפחה). אלה סוגים שונים של קשר וכל אחד מהם מבטא פן אחר של היחסים בינינו לבינו. תחשבי על מערכות יחסים בינאישיות, גם שם לפעמים בתוך הקשר הדינמיקה משתנה. למשל: אבא שיש לו בדרך כלל קשר ממש טוב ואפילו חברי עם הילד שלו, בעניין מסוים מפעיל סמכות הורית ומציב גבול למרות שהילד מתנגד לכך. הילד צורח ובועט, לפעמים מרגיש נטוש ומתחיל לחשוב שהאב חדל מלאהוב אותו, אך האמת היא שהאהבה לא פסקה לרגע, אלא שהאהבה פשטה צורה ולבשה צורה, ובמקרה הזה היא התגלתה כאהבת אב ולא כאהבת חברים.
במקרה שלך בואי נפריד בין עובדות לבין פרשנות. העובדות הן:
1. את רצית מה’ עזרה מסוימת.
2. את עשית הכל כדי לקבל אותה.
3. העזרה שביקשת לא הגיעה.
כאן מסתיימות העובדות ומתחיל מצעד הפרשנויות: הוא בכלל לא הקשיב לי, הוא עזב אותי, הוא לא היה שם בשבילי, כל המאמצים שלי הלכו לזבל. עם כאלה פרשנויות ברור שאת פגועה, כעוסה, מאוכזבת ועוזבת.
האמת היא את העובדות את לא יכולה לשנות, אבל הפרשנות תמיד נמצאת בידיים שלך. אולי הוא דווקא כן הקשיב ושמע את המשאלה שלך אבל החליט לפעול באופן שונה? אחרי הכל, הוא מנהל את העולם, רואה את הדברים מלמעלה ויודע מה טוב לנו ומה נכון לעתיד שלנו. אולי הוא רצה מאוד למלא את הבקשה שלך אבל ידע שלטווח הארוך זה יפגע בך. אולי הוא ידע שלצורך התיקון האמיתי שלך את צריכה לא לקבל את מה שביקשת. אני לא יודעת, גם את לא, רק אלוקים יודע. אותו אלוקים שהוא גם חבר וגם אבא וגם מלך. זה מזכיר לי סיפור קטן: נסעתי ברכבת עם בתי ומולנו ישבה אישה ואכלה בהנאה כריך מפתה. אם היית שם באותו יום היית שומעת ילדה קטנה ממררת בבכי וזועקת: לחם! לחם! האישה שמולנו התמלאה רחמים והציעה לאומללה את הכריך שלה, ואני – האם האכזרית – הסברתי לה שהילדה עומדת לעבור טיפול רפואי ואסור לה לאכול כעת. נכון שדאגתי שהילדה תאכל מוקדם יותר אבל זה לא עזר. הילדה שלי הייתה בטוחה באותו רגע שהאישה עם הכריך היא הרחומה והנחמדה ואני הקשוחה והלא מקשיבה. האם זה גרם לכך שאתן לה את מה שביקשה? כמובן שלא. מאחר שאני לא חברה שלה אלא אמא אוהבת, אני לא אשבר מכך שכרגע הילדה מכריזה ברכבת בקולי קולות: “פויה אמא, אני לא אוהבת אותך!”. אני אמשיך לאהוב אותה ולעשות את הטוב ביותר עבורה גם אם היא תבעט בי.
זה כואב לך שה’ לא שעה לתחנונייך, ולפעמים הכאב הזה גדול יותר מהכאב על עצם הדבר שרצית ולא קיבלת, אבל אם תבחרי בפרשנות שונה תגלי שהתחושה שלך משתנה. ייתכן שה’ עצוב יחד איתך על תחושת הנטישה שיש לך. מי כמוהו רוצה לשמח אותך ולתת לך את כל הכריכים שבעולם, אבל מה לעשות, הוא יודע שזה לא באמת טוב לך.
יש עוד דרכים לפרש את העובדה שה’ לא ענה לך. רגע, אני רוצה לדייק: הוא כן ענה לך. זה לא חוכמה שאני אומרת את זה, אבל כן חוכמה כשאמר את זה יהודה וקסמן. אני זוכרת את אותו מוצאי שבת לפני 28 שנה. באותה שבת כל עם ישראל קרע את השמים בתפילה למען נחשון, החייל החטוף שהחמאס החזיק בדירת מסתור. המחבלים איימו שאם דרישתם לא תיענה הם יהרגו אותו בליל שבת, וביום שישי אמא של נחשון הופיעה בטלוויזיה בפנייה נרגשת לנשות ישראל להדליק נר שבת לזכותו. את יודעת כמה נשים הדליקו נר באותה שבת, לראשונה בחייהן? אבל בעוד הנרות דולקים ורבבות מתפללים בכותל – נרצח החייל, ה’ יקום דמו. בשעת ההלוויה אמר יהודה, האב השכול את המילים הבאות: שאלו אותי איך זה יכול להיות שכל כך הרבה התפללו ולא קיבלת תשובה. ואני אומר: קיבלתי תשובה, והתשובה היא לא.
קשה לקבל את התשובה ‘לא’. אני מסכימה איתך. אבל כנראה שאת מסוגלת, עובדה שכך קרה. נדמה לי שהחבר הטוב שלך שולח לך כעת הצעת חברות מורחבת, שבה מעבר לחברות יש גם אמון, ענווה, הרכנת ראש והבנה שאנחנו עובדים את ה’ אבל הוא לא עובד אצלנו.
האם את מוכנה להיות בת של ה’ ולא רק חברה שלו?
מבחינה מסוימת ייתכן שיש משהו טוב בזה שהפסקת להתפלל, כי תפילות שיש בהן תכתיב (‘אם לא תעשה מה שביקשתי אני לא אהיה חברה שלך’) הן לא אידיאליות. ראיתי פעם סרטון קצר של גוי שמתפלל בכותל. לא הבנתי את השפה אבל הבנתי את הטון: זה נשמע כמו דרישה ולחץ יותר מאשר תפילה ותחנונים. זה המחיש לי את מה שכתוב על אנשי נינווה שאמנם התפללו אבל קראו אל ה’ ‘בחוזקה’.
בתור בת של ה’ את יכולה להרגיש כל דבר: אכזבה, בקשה, ריחוק ויחד עם זאת גם קירבה וקשר. מהמקום הזה אני מקווה שתתחילי לשלוח תפילות חדשות לשמיים. כל מילה שלך נשמעת ומתקבלת ונשמרת. לעיתים את תראי איך הבקשות מתמלאות ולפעמים ה’ ישמור אותן בכספת עבור הילדים או הנכדים שלך. אז שוב: מוכנה להיות בת של ה’?
מאחלת לך שתבני מחדש קשר של אהבה עם אביך שבשמיים.
ברוריה
8440143@gmail.com
דלג לתוכן
