שלום וברכה

מאד התפעלתי מהשאלה ששאלת, מעבר לחשיבות של הנידון עצמו, היראת שמים המבצבצת מתוך השורות מאד הרשימה אותי.

בתחילת דברייך כתבת כי תמיד מדברים בעד מעלת השלום והאחדות בעם ישראל, ועל כך שצריך לכבד גם אדם שדעותיו שונות משלי. אני מתאר לעצמי שאין לך ספק על הערך הגדול הזה, אין ספק שצריך לכבד גם אדם שדעותיו שונות. אדם שמכבד רק אנשים שדעותיהם שוות לדעותיו, לוקה בגאווה. חז”ל מספרים (בבלי יבמות יד ב) כי אף שבית שמאי ובית הלל חלקו במחלוקות שיש בהם משמעויות של פסולי חיתון כמו ממזרות וחייבי לאווין, על אף גודל המחלוקת, “לא נמנעו ב”ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב”ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו”. הם חלקו, אך אהבו אלו את אלו. על אף העמדות השונות – הנחרצות בענייני הלכה, הם נהגו כבוד זה בזה, המחלוקת לא יצרה קרע והתבדלות ביניהם. “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, יש לכל אחד לכבד את חבירו גם אם הוא לא סבור כמותו.

אך יתירה מכך, היכולת לחיות באחדות לא נובעת מטשטוש הדעות השונות. להיפך, דווקא החידוד והבירור של הדעות השונות, נותנות יכולת לקיים חיים משותפים על אף הדעות השונות. כל אחד יודע את מקומו, ואין מלכות נוגעת בחברתה. המהר”ל כותב בכמה מקומות כי יסודו של השלום הוא הפירוד, כלומר, דווקא כאשר מציבים גבולות ודרכים שונות, יש יכולת לחיות זה לצד זה ללא שכל אחד יטשטש או ינסה לשנות את חבירו.

הבעיה האמתית היא במקרה בו, השני ודאי טועה, הוא עזב את דרך התורה והמצוות. במקרה זה אין מקום לכבד את דעותיו, דעותיו פסולות. אין ספק שהוא טועה ולפעמים גם מטעה. והשאלה האם במקרה זה יש ענין לכבד אותו? יש ענין לחיות בשלום עם אדם שנוגד את דרך החיים שבה אני מאמין. האם יש להתאחד ולחיות בשלום עם אדם שעזב את התורה הקדושה?

וגם אם יש ענין לחיות עמו באחדות, האם אין לי לחשוש מפני הקלקול שאולי יתרחש בעקבות הסרת המחיצות המבדילות בינינו?

ובכן, שני יסודות חשובים ביהדות, האחדות וההתבדלות, שניהם ממש מיסודות היהדות, אלא שכמו שהצגת בשאלה, פעמים ונוצר מתח בין שתי היסודות. היסודות בפני עצמם לא סותרים, כשעם ישראל נמצא במצב תקין, שתי היסודות עולים בקנה אחד, עם ישראל מתבדל מן האומות ומאידך עם ישראל מאוחד. הבעיה קיימת בעקבות מצבם של חלק לא מבוטל מכלל ישראל שלצערנו לא שומרים תורה ומצוות, הם לא מתבדלים מן הגויים, ומצד שני הם לכאורה עדיין בכלל ישראל, כי ישראל אף שחטא ישראל הוא, הם אחינו בשרינו, וערך האחדות לכאורה דורש אחדות גם איתם, נוצר מצב ששני הערכים האלו סותרים, להתבדל או להתאחד? מה נכון.

יש מדרש שמבטא את המתח הזה, כאשר אברהם אבינו הצטווה על המילה, אמר אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא “עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי תאמר משמלתי הן באין ומזדווגים לי, אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם דייך שאני א-לוקך, דייך שאני פטרונך, ולא לך לעצמך אלא דיי לעולמי שאני א-לוקו, דיו לעולמי שאני פטרונו”. יש כמה אפשרויות לבאר את דברי המדרש, אך בפשטות כוונת המדרש, שהמילה באה לבדל את אברהם משאר העולם, אברהם אבינו תמה על ההתבדלות הזו מה טיבה, הרי על ידי ההתבדלות לא יוכל להפיץ את בשורת הא-לוקות, טרם שהוא מל, הוא השפיע ופרסם את נוכחות הא-ל בכל העולם, הוא הבין כי המילה מצווה עליו להתבדל משאר העמים, הוא שאל אם כך מה מקומה של ההתבדלות, הרי היא תפריע לו ביכולת ההשפעה על העולם. הקדוש ברוך לא סתר את החשש שלו הוא רק אמר לו כי אף שבאמת ההתבדלות תגרום לצמצום היכולת של ההשפעה, אך לא תמיד צמצום הוא בעייתי, פעמים דווקא הצטמצמות גורמת להתמקדות ופעילות ברורה יותר. חוסר התבדלות נושא עמו בהכרח גם טשטוש וחוסר בהירות של עבודת ה’ צרופה. לשם העמדת עם שישא את הבשורה ה-אלוקית יש צורך להתבדל ולקיים יחידה מצומצמת.

מני אז לא הועלתה השאלה הזו, מציאותו של העם היהודי כעם מתבדל מובן מאליו, אנו מקבלים את המציאות שאנו מתבדלים מן העמים כדבר טבעי. ולא משום שאין אנו מעוניינים לפרסם את הבשורה, משך כל הדורות עם ישראל התפלל וייחל שכל בני בשר יקראו בשמו של ה’, אנו מתפללים על כך כל יום בתפלת עלינו לשבח ומרבים להתפלל על כך בתפלות של ראש השנה. אך מאידך ההתבדלות היא ערך ברור מאליו. העם היהודי סבל מההתבדלות הזו מאז ומעולם. המן הרשע רצה לגזור שמד על העם היהודי בדיוק בגלל ההתבדלות הזו, באמרו “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”. במשך הדורות היו מקומות בהם ניסו להפיל את החומות, להסיר את ההתבדלות, כל ניסיון לטשטש את ההתבדלות גרר בעקבותיו אסון של התבוללות ואיבוד חלקים מהעם היהודי.

לצערנו בדורות האחרונים נוצרה מציאות ששאלה זו של אברהם אבינו קיבלה משמעות חדשה, כשבכל הדורות ההתבדלות הייתה מפני עמים שונים. וכעת כאשר חלק ניכר מכלל ישראל חי ככל העמים ללא שמירת תורה ומצוות, ולכאורה יש צורך להתבדל מהם. ההתבדלות מהם נצרכת בדיוק כמו שנצרך להתבדל מפני עמים שונים כי התנהגותם ממש ככל העמים. אך מאידך אחינו בשרינו הם, כלפיהם ההתבדלות לא יכולה להיעשות מתוך אדישות, כל ישראל ערבים זה לזה, אכפת לנו מהם ורצוננו עז שיחזרו למקור מחצבתם. הרעיון שהבאת על הפסוק “הצילני נא מיד אחי מיד עשיו” הוא רעיון נחמד, אך הוא נאמר על עשיו הרשע, המסמל את מלכות אדום, ולא את אחינו היהודים, שהם בשר מבשרנו, וישראל אף שחטא ישראל הוא. [אגב, צריך להיזהר מלהביא ראיות מוורטים כאלו, לא כל “וורט” שנאמר מבטא את ההשקפה הצרופה, סוגיות עמוקות כמו הסוגיא הזו של ההתבדלות מול ההשפעה צריכות להילמד בעומק הסוגיות של חז”ל והראשונים].

לאחרונה נחשפתי לסיפור מעניין ומיוחד בהקשר הזה, בשאלה שהובאה לפני החזון איש על ידי הרב צבי יהודה מלצר זצ”ל, בנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל. ר’ צבי יהודה, היה רבה של המושבה פרדס חנה, באותם שנים היה שם בית ספר משותף אחד לכל הזרמים במושבה, שבו למדו גם הילדים הדתיים. היתה הסכמה שבבית הספר תהיה תפילה קצרה בבוקר שבה ישתתפו כל הילדים, וכן תיאמר ע”י כל התלמידים ברכת המזון לאחר האוכל. לצורך זה היתה חובה על כל הבנים להביא כיפה לבית הספר, וכן היתה התחייבות למנות אחוז מסויים של מורים דתיים. באחד הימים לחצו עליו הורים לפתוח בית ספר דתי נפרד. הרב הבין שהדבר עלול להעכיר את האווירה במושבה, והפירוד גם ישאיר את בית הספר הוותיק ללא כל סממן דתי. משגברו הלחצים פנה הרב מלצר לחזון איש בשאלה האם לפתוח בית ספר דתי נפרד, כאשר ברור שכתוצאה ממנו ילדי הפועלים לא יקבלו בבית הספר שום דבר ביהדות. הרב מלצר סיפר שהחזון איש קם, הסתובב בחדרו הלוך וחזור, ואחר כך פנה אליו ואמר לו שזו שאלה שהוא אינו יכול להכריע בה, ורק לרב המקומי יש את הסיעתא דשמיא להכריע בשאלה קשה כזו. הרב ראה בתשובה זו חיזוק לדעתו שלא להפריד את בית הספר, וכך היה. חשוב לזכור, הרב מלצר היה אז איש צעיר, היו לו ילדים קטנים, מסתבר שגם הם למדו באותו בית ספר יחד עם ילדים שאינם דתיים, השאלה הייתה גורלית לילדים דתיים ממש מבתים טובים. נראה שאילו היו שואלים אותנו שאלה כעין זו היינו פושטים ללא צל של ספק לפתוח בית ספר נפרד, היינו חוששים יותר לקלקול שיגרם לילדים הדתיים, מהצורך להחדיר בילדים שאינם דתיים סממנים דתיים, אך החזון איש הסתפק עד שלא רצה להכריע בשאלה זו, הוא השאיר את ההכרעה לרב המקום, כי הוא סבר שלשם הכרעה כעין זו צריך סייעתא דשמיא מיוחדת של רב המקום. סיפור זה מבטא את המתח הרב – את גודל הדילמה, להתבדל או להשפיע.

ובכן, המתח קיים, אי אפשר לברוח ממנו. הדרך להכריע בשאלות כאלו הוא על ידי שמתחבטים, כאשר שני הצדדים עומדים לפני האדם. רוב בני האדם נוהגים במקרים בהם שני ערכים מתנגשים, למחוק את אחד הערכים, זו דרך קלה, אין צורך להתמודד. אך זו לא דרך האמת. כמו שכתבתי שני הערכים נכונים, ההתבדלות והאחדות. פעמים והאסטרטגיה הנכונה היא לא לקיים ערך אחד, כי הוא עדיף על משנהו, או במילים אחרות ודאי שאחד מן הערכים לא יתקיים ולכן כדאי להחליט לקיים את אחד מהם היותר חשוב. במקרה שלך למשל, אדם שיודע שאם הוא לא יתבדל הוא יתקלקל חלילה, עליו להתבדל ולוותר על הצורך באחדות ובשלום. אך הוא צריך לזכור, שהוא ויתר על ערך מסוים, לצורך ערך אחר. ולא לדבוק במחשבה שאין ענין להתאחד עמם ולחיות עמם בשלום. המשמעות של הידיעה של האמת גם כשאי אפשר לקיים אותה, חשובה. גם כי ידיעת האמת היא ערך בפני עצמו… וגם כי פעמים ואפשר לקיים שניהם, גם אם את בוחרת להתבדל ולא לקיים יחסי חברות עם שותפותייך בעבודה, עדיין ישנם מקרים שבהם תוכלי לנהוג אחרת. העיקר הוא להתחבט, לחשוב מה נכון, להסתובב הלוך וחזור בחדר להתחבט ולחשוב על כל הצדדים, כמו שנהג החזון איש במקרה דומה. ההתחבטות והידיעה שמצד האמת ראוי לחיות עימן באהבה ואחווה, תציב את ההתבדלות שלך במקום הנכון כאסטרטגיה של הגנה, ולא כרצון להיפרד ולחלוק ללא סיבה.

התבדלות מצוות במקום עבודה, קשה מאד, זה עשוי ליצור מתחים, וזה בהחלט נוגד את האחדות והשלום. מצד שני התחברות איתן עשויה לסכן את מצבך הרוחני. רק את יודעת האם החברות עמן תזיק לך או לא. כמובן שאם החברות איתן תזיק לך אסור לך להתחבר איתן, אך מצד שני את צריכה לזכור שזו רק אסטרטגיה של הגנה. אם את עושה זאת לצורך הגנה על מצבך הרוחני לא חסר לך באהבת ישראל, את רוצה לאהוב אותן, ולחיות איתן באחדות אלא שהן עשויות להזיק לך ולכן את בוחרת להתבדל מהן.

ביחס לדוגמה של האחדות של שני הזמרים, הנושא שונה קצת, מדובר על אחדות סימבולית, האם נכון ליצור אחדות בין החברות השונות בארץ ישראל, או שמא יש לחשוש שהקירבה תיצור קלקול, היא שאלה רחבה יותר מנהיגותית, גם זו שאלה קשה שצריך להכריע בה, אך זה לא נוגע לקשרים שלנו כאנשים פרטיים עם סביבתנו הקרובה. ההשפעות של הסרת המחיצות בין החברה החרדית לחברה החילונית, לא דומה להשפעה של הסרת המחיצות בקשרים הפרטיים האישיים של כל אחד ואחד בסביבתו הקרובה. ביחס לשאלה הכללית קשה לי להכריע, מנהיגי הדור צריכים להכריע בשאלה כעין זו. אך בנוגע לשאלה הפרטית שלך אני חושב שברור, זה אישי, ורק את יודעת, האם הסרת המחיצות יזיקו לך או לא.

אני מאחל לך שתשכילי לנהוג בדרך הנכונה, מתוך קידוש שם שמים בהנהגה ראויה לבת ישראל, ומתוך יראת שמים צרופה.

בברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com

בשולי התשובה:

בדבריי נקטתי באופן פשוט כי גם מי שאינו שומר תורה ומצוות נחשב אח, ולכן עד כמה שזה לא יסתור את מלאכתנו בעבודת ה’ יש לקרבו, ולהרגיש עמו באחדות. חשוב לדעת שהדברים ודאי נכונים כלפי אחינו הטועים שהתחנכו חינוך מלידה שלא העניק להם את ערכי התורה והמצוות ולכך הם אינם אלא אנוסים, והיחס ההלכתי אליהם כתינוק שנשבה בין הגויים, החזון איש (יו”ד סימן ב אות כח) הכריע כי לא צריך להיות שבוי ממש, אלא גם מי שהחינוך שקיבל מגיל צעיר לא הקנה לו את הערכים הנכונים דינו כתינוק שנשבה ואסור לשנוא אותו. הוא הביא גם את דברי החפץ חיים בסוף ספר אהבת חסד שכתב: “להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר”מ מלובלין לשנאותו כ”ז שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו כמ”ש ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה’ על תשובה שלמה ולא יכנה שם לחבירו ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים”.

אך גם מי שלא נכלל בכלל זה, יש חיוב ערבות עליו, דבריי מבוססים בעיקר על דברי הגמרא (בבלי סנהדרין מג ב, מד א) לגבי עכן, שאף שעבר על חמשה חומשי תורה היו ישראל ערבים עליו, ועל כך אמרו חז”ל כי ישראל אף שחטא ישראל הוא. ולכן אף שכתוב בתנא דבי אליהו (פרק יח) שאין מצות תוכחה לרשע, כיון שהוא לא בכלל עמיתך, והובאו דבריו בביאור הלכה (סימן תרח), וכן כיוון בדעתו המנחת חינוך (מצוה תרלט). ומצאנו גם בדברי חז”ל (פסחים קיג ב) שמותר לשנוא את הרשעים, ובספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רלח) כתב: “אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור, אלא מצוה לשנאותם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן, שנאמר (תהילים קלט, כא) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט”. ומבואר גם בתלמוד (עבודה זרה כו ב) שמומר אינו בכלל “אחיך”, והרמב”ן התיר להלוות ברבית למומר כיון שאינו בכלל “אחיך”. (הביאו בספר התרומות שער מו חלק א) אמנם רבים חולקים על הרמב”ן בזה. והש”ך (יו”ד קנא ו) סבר שאין חיוב להפרישו מאיסור, וגם על דברי השך רבים החולקים. ולכאורה תלמוד ערוך הוא שאף עכן שעבר על רוב התורה נשאר עליו חיוב ערבות, ועליו נאמר ישראל אף שחטא ישראל הוא. וכפי הנראה ההבדל הוא ביחס אל המומר כ”אח” המסמל קירבה ואחדות, לבין “חיוב הערבות” המחייב אכפתיות ורצון לקרבו ולחפוץ שיתקרב.

אך בכל מקרה כמו שהבאתי בשם החפץ חיים והחזון איש אין להכריע על פי צדדים אלו כלל, ועלינו תמיד לדון את אחינו הטועים כאחים ממש, ומצוה לאוהבם ולקרבם.