שלום לך איש יקר

את השאלה שלך קיבלתי לצערי רק יום אחרי שבועות… כך שתשובתי לא תועיל לך לחג השבועות של שנה זו, כבר לא אוכל לענות לך למה לשמוח בחג השבועות… זה רלוונטי לשנה הבאה… אבל האמת שהשאלה שלך היא לא שאלה על חג השבועות, השאלה היא שאלה של חיים, שאלה יום יומית, שכל אדם דתי צריך להתמודד איתה ולדעת לענות לעצמו על השאלות האלו. השאלות שהעלית הם כבדות משקל, וצריכות להתייחסות מעמיקה ורצינית. אומר את האמת ההתבטאות הקשה שלך על היקר לנו מכל גרמה לי קושי מסוים עד שהייתי צריך להתאושש כמה ימים טרם אענה לך, אך רק בהתחלה זה הקשה עלי. בהמשך זה סייע לי, התבטאות קיצונית מעמידה את השאלה במלוא תוקפה, כמו שאומרים בלי כפפות…

באמת שאני לא יודע מהיכן להתחיל, יש הרבה צדדים לנידון שהעלית, אפשר לדון על זה מהפן האישי הפרטי, ואפשר לדון על זה מהפן הכללי הציבורי. זה נידון שנוגע בנקודות הרגישות ביותר של הצורך לברוא את העולם ובאמונה בעולם הבא הנסתר מעינינו. אתחיל דווקא מהמקום הכללי, משם יותר קל להבין את הדברים.

ובכן, בכדי להראות ולהבין את הטוב שיש בקיום התורה ומצוותיה, צריך קודם לדון בדברים באופן מנותק, לדמיין עולם מתוקן, בו מקיימים את התורה ואת מצוותיה באופן מלא. ובכן, נסה לרגע לדמיין עולם, בו מקיימים מצוות התלויות בארץ באופן מלא, מקיימים מצות שביעית כראוי, נותנים מעשרות, כולל מעשר כספים כראוי, העשירים מלווים את כספם לכל המעוניין ללא נטילת ריבית, איך העולם נראה כך, טוב או לא? האם יש עולם יפה ומושלם יותר מזה? עולם בו עוסקי התורה – שבט הכהנים אנשי הרוח, ממומנים על ידי כלל ישראל, העניים מקבלים את סיפוקם המלא מקופת הקהל, ויש להם גם יכולת להקים עסקים עצמאיים ולצאת ממעגל העוני, כי כל עשיר ילווה להם את כספם ללא רבית. האם זה לא עולם יפה ומתוקן? תאמר אולי לעניים זה מקסים, לעשירים זה לא טוב, הם צריכים להלוות ללא ריבית ולהפסיד נתח שמן של רווחים… נכון, אך בסופו של דבר גם להם זה טוב, זה עולם ללא רדיפה מתמדת אחר הנאות, עולם ללא רמיסה מתמדת של החזקים על החלשים, עולם מתוקן וממילא גם יפה.

אלא מה, העולם לא מתנהל לפי התורה, קיבלנו את התורה, והגלות גרמה לחוסר קיום מלא של התורה, היה צורך להערים על האיסור של רבית ולמצוא תקנה של היתר עיסקה, העולם כבר לא קיים רק על חקלאות, שבט הכהונה כבר לא מתייחד בישיבה מתמדת על התורה הקדושה בלשכת הגזית, ולצערי גם לא כולם נותנים מעשר כספים מרווחיהם. עכשיו אחרי הקלקול הזה אתה מרגיש שזה רק מקשה, רק הקושי והאיסורים עומדים בדרכך, ולא הטוב והיפה. אין ספק שזה חלק מסגולות הגלות, בה התורה לא שולטת והאפשרות לקיימה לא קיים באופן מלא, חשכת הגלות גורמת לאנשים להיות רחוקים מן ערכי התורה המקודשים.

אך עדיין, אני רוצה לשאול אותך, האם נראה לך שבאמת יותר טוב לאדם להיות משוחרר מכל עול? אמת מאד מאד כיף לעשות ככל העולה על רוחך, ברגע הראשון, בתקופה הראשונה של חיי חופש וקיום כל הנאות ללא גבול יהיה לך נפלא. אבל במבט יותר ארוך ומתוכנן, האם נראה לך שבאמת מי שעושה ככל העולה על רוחו באמת שמח יותר, באמת יותר טוב לו?

מתי טוב לאדם? האם כשאדם מצליח להשיג את כל תאוותיו טוב לו? כמובן שזה כיף, אין כמו התחושה שיש לאדם כל מה שהוא רוצה. אבל האם יש מצב כזה? תנסה לשים לב לעצמך מתי הרגשת מלא, שבע? לא שובע של אכילה, אלא תחושה של מלאות נפשית, של חוויה שזהו זה, קיבלתי את מה שרציתי, אני שמח ומרוצה ואין לי צורך יותר מזה… מתי זה קיים? ואצל מי זה קיים? ואם תאמר שבאמת זה לא קיים, אז קמה וגם ניצבה שאלה יותר גדולה, השאלה תיהיה מופנית אל עצם החיים עצמם ולא רק לחיי תורה, האם טוב לו לאדם שנברא? האם מציאות הקיום של העולם היא מציאות טובה או רעה?

ובכן, אני לא מכיר אדם שיש לו את כל צרכיו, אני מכיר עניים ואני מכיר עשירים, עניים מאד ועשירים מאד, אף אחד מהם לא מרגיש שובע. פעמים והעשירים מרגישים רעבים יותר מהעניים, אינני מדבר על עניים מרודים שמרגישים רעב תמידי, אני מדבר על מעמד הביניים, חסר להם אין להם את כל צורכם, אבל הם לא חשים רעב כמו עשירים שאני מכיר שממש עסוקים כל הזמן בלבלוע עוד ועוד… הם נהנים הנאה אחת ולא מספיק להם הם זקוקים לעוד ועוד, חייהם נראים כמו מסע רצוף צייד של הנאות…. אז למי טוב? אני מכיר עשירים שמרוב בהלה ומרוצה אחרי החיים הם זקוקים לשלל אופנים של הרגעות, לא רגוע להם. מה אם כן פשר החיים הללו?

אין ספק כי חלק בלתי נפרד מן האושר, כרוך ביכולת לדחות סיפוקים, ביכולת ליהנות מחצי הכוס המלאה, ביכולת תכנון, ביכולת להעניק, וביכולת ליצור. אלא שכל זה מורכב מאד, מהי התוכנית המושלמת שתגרום לאדם ליהנות כראוי ולא להפוך למכור, לאדם שעסוק ברדיפה אחרי ההנאה יותר מאשר בהנאה עצמה. מי יקבע מה הגבולות הנכונים.

ניסו במשך הדורות הרבה חכמים לקבוע מה מותר ומה אסור, חופש מוחלט ללא גבולות של מותר ואסור נוסה גם, אך התוצאות של זה היו לא טובות, אנשים שנוסו בכך לא יצאו מאושרים. בשנות הששים התפתחה שיטת חינוך כזו, בה נותנים חופש לנוער לעשות ככל העולה על רוחם, הם גדלו ויצאו אנשים פגועים נפשית ורגשית, לא מפותחים וחסרי יכולת ניהול של חיים. היה להם רע מאד, הם סבלו סבל רב מהחופש שניתן להם.

דווקא הצבת גבולות ברורות, תוך כדי שימת דגש על מוסריות והענקה לזולת, מציבים קרקע נהדרת לחיי אושר. אך מי יקבע את הגבולות? השמאל יאמר כך, והימין יאמר אחרת. וכך משך שנים נוצרות שיטות משיטות שונות, שחרתו על דגלם את האמת שלהם, הם יצרו גבולות משלהם ויצרו מוסר משלהם ו… כך אחרי דור או שניים הדרך לא צלחה, הגיע פילוסוף אחר פסיכולוג אחר והמציא מדעתו דרך אחרת שלדעתו היא הנכונה.

התורה הקדושה שניתנה על ידי בורא עולם קבעה צורת חיים מאד ברורה, חיים שיש בהם אהבה, חסד, צדק, ויכולת ליהנות. התורה לא אוסרת את ההנאה, להיפך היהדות מעודדת את האדם ליהנות, אך נכון, התורה מציבה גבולות היא לא נותנת לאדם להתפרע ולעשות ככל העולה על רוחו. אך במבט ארוך טווח זה מביא את האושר.

נכון ברגע שעומדת לפני האדם יכולת הנאה אסורה, והוא מונע את עצמו מכך, רע לו. הוא מרגיש שהוא מיוסר, שאין לו יכולת ליהנות כרצונו. אבל בסופו של דבר, הוא הופך על ידי כך לאיש מאוזן ומאושר.

הקבלה עצמה של העול לקיים תורה ומצוות, היא קבלת עול, זה לא כיף, ולכן יש ממד של כפייה בקבלת התורה, ועל זה אמרו חז”ל שכפה עליהם הר כגיגית. אך לאורך זמן כאשר האדם מקיים את התורה, הוא יחוש בעונג באושר ובשלווה שקיום התורה ומצוותיה נוסכת בו.

המהר”ל (תפארת ישראל פרק כז) כותב שלכן חג השבועות לא נקרא בתורה חג מתן תורה, כי בשונה ממה שאתה כותב חג השבועות לא נקבע כחגיגה על מתן תורה, רק חז”ל קראו לחג השבועות חג מתן תורה. והסיבה לכך אומר המהר”ל שאי אפשר לקבוע חגיגה על דבר שיש בו גם ממד של כפייה. רק אנחנו – עם ישראל – חז”ל –קראו לחג השבועות חג מתן תורה, כי לאורך השנים האדם חווה כי אותה כפייה שאירעה ביום מתן תורה, היא בהחלט ראויה לחגיגה. רק החוויה של מי ששומר את התורה ומצוותיה יכולה להביא את האדם לקבוע על כך יום שמחה. אך המצוה הבורא יתברך, לא קורא לחגוג על כך, זה צריך לנבוט מן העם. ולכן חג השבועות נקבע גחכ מתן תורה על ידי עם ישראל ולא על ידי העם, כי הקביעה שדבר זה טוב צריך להירקם כשלב נוסף של בשלות של העם, בשלות זו תגרום לעם לחוות את הטוב את היופי ואת השמחה בתורה ובמצוותיה.

אך ישנה עוד נקודה חשובה מאד הראויה לציון. אחד מן היסודות החשובים ביותר להיותו של האדם מאושר, היא כאשר יש לאדם מטרה בחיים, אדם שחי בעולם ואין לו מטרה למענה הוא חי, כאשר הוא מרגיש שאין צורך בו, הוא יאבד טעם בחיים ובכל הנאה. בכדי שלאדם יהיה טעם בחיים הוא צריך מטרה למענה הוא חי. אין כמו היהדות מבחינת זה, יהודי מאמין חי תמיד למען מטרה מאד ברורה, הוא לעולם לא יחוש חסר ערך, הוא תמיד ידע שצריך אותו ואת עשיית מצוותיו. הוא חי למען החיים עצמם, וכן, גם למען הטרקלין שאליו הפרוזדור מוביל, למען חיי נצח בעולם הבא. חיים חדורי מטרה כל כך ברורה, חיים בעלי ערך ומשמעות כל כך ברורה, הם ערובה לחיים של הנאה.

הכרתי אישית, אנשים שלא היו להם ממנעמי החיים, הם לא היו עשירים והיו להם הרבה בעיות אישיות בחיים, אבל הם היו מאושרים, כי הם היו חדורי מטרה, היה להם למען מה לחיות. לעומת זאת הכרתי אנשים שהיה להם כל טוב היה להם עושר ומשפחה וכל מה שאדם צריך, אבל הם היו מדוכאים, לא היה להם טעםם בחיים, כי הם לא היו חדורי מטרה, הם לא האמינו בעצמם ובתפקיד המוטל עליהם.

אז אם אתה שואל אותי, אני מאד מאושר, אני שמח וחוגג, את עצם היותי יהודי, את עצם המוגבלות שהתורה ומצוותיה מטילות עלי, אתה שואל האם לפעמים לא מתחשק לי אחרת? האם אני לא חושב שכיף באופן רגעי לעשות ככל העולה על רוחי? ודאי שזה כיף, ודאי שכל אדם חושק בזה, אך לא השגת חשקים מביאה את האושר ולא כל כיף מוביל להנאה ולחיי שלוה. זה שקשה לפעמים, זה שצריך להתגבר על חשקים, לא הופך את האדם לאיש לא מאושר, אלא להיפך.

מכאן אפנה לשאלה האחרונה שלך, אתה שואל עוד, איך יתכן שעם ישראל עם סגולה, כאשר עם ישראל סבלו כל כך הרבה במשך הדורות. אז שוב, במבט צר, זה נכון. אבל במבט רחב יותר וארוך טווח. העם היהודי שורד יותר מכל העמים. ובעיקר מקיים כאן בעולם את שליחותו של הבורא. במבט רחב שאלת הקיום של כלל ישראל הוא אם הוא קיים אם הוא מקיים את השליחות למענה ברא הבורא את העולם. עם סגולה זה לא חייב להיות העם שטוב לו יותר מכל העמים, עם סגולה זה עם ה’, זה העם שעושה את השליחות של העמדת הצדק היושר והמוסריות בעולם. קיום של עם שמשך דורי דורות ממשיך ללחום בעוז על קיום התורה על החדרת מסרים של צדק יושר ואמת לעולם השפל הזה, זה עם סגולה. אמת העם הזה סובל, וסובל הרבה, והסבל הזה זה גם חלק מן השליחות שלו, כי השליחות של עם ה’ בעולם, זה לעשות שבעולם הזה יהיה טוב, שהעולם הזה יהיה עולם מתוקן, ולכן כשעם ישראל לא מנתהג כראוי כשהוא לא מקיים את השליחות שלו, הוא סובל. כשהסבל הזה בא להעמידם בחזרה על מלאכתם לתקן עולם במלכות ש-ד-י, רגעית- נקודתית, האם טוב להם? זו שאלה שצריך לשאול כל אחד באופן אישי, אך כשמודדים את הטוב שיש בעולם, לא מודדים אותו במבט צר של האחד והיחיד, אלא של התנועה העיקרית להיכן העסק מתקדם, לטוב או לרע, לאושר או לסבל.

זהו, אז במבט רחב, ותוך כדי התבוננות עצמית גם באופן פרטי וגם באופן כללי כעם, יש לנו הרבה על מה לשמוח, שזכינו להיות עם ה’ לקיים את התורה ולהיות מאוזנים ומאזנים, לתת לעולם הזה נירמול… להיות עם חדורי מטרה ובעלי שליחות ברורה של קיום הצדק היושר והמוסר בעולם.

דברי לא ממצים את הנושא לחלוטין, המהר”ל מקדיש כמה פרקים נכבדים בספרו על השאלה הזו, ראה תפארת ישראל (פרק ה) שם הוא כותב לבאר את דברי חז”ל ‘רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות’, הוא עומד על השאלה הזו שלך מה זכות היא זו, אם המציאות שכמעט אין מי שעומד במבחן הזה כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, דבריו ארוכים ועמוקים וצריך לקבוע מאמר נפרד לבארם. אך בינתיים כהתחלה אני חושב שהצעתי לך התחלה של מחשבה שיכולה לנסוך הרבה שמחה ואושר בקיום תורה ומצוות ובעצם זכותנו להיות יהודים.

חשוב לי לומר עוד מילה אחת ביחס לדבריך, אתה כותב ביחס לשבת את המשפט דלהלן: “אתה תקרא לזה בטח תענוג, לשמור שבת, להיות עם משפחה” בהמשך דבריך את קובל על כך, שלא לכל אחד זה תענוג גדול. ובכן, יש היום נטייה לקחת את הקיום של התורה והמצוות לסוג של טיפול פסיכולוגי, וכך השבת באה לחזק את הקשרים המשפחתיים ונותנת מנוחה מהטכנולוגיה. כך מנסים להסביר עוד מצוות ועוד מצוות כאילו כל ציווים חל רק בכדי להעביר אותנו סוג של טיפול פסיכולוגי. ובכן חשוב לדעת, נכון אמנם שהשבת עשויה לעזור גם לזה, וכך גם יש עוד מצוות שיש בהם גם חוויה אנושית נעימה והן עשויות להשפיע פסיכולוגית על האדם, אך לא לשם כך ציוו על השבת, השבת היא לא טיפול פסיכולוגי, היא גם לא מערכת שבאה לחזק את הקשרים המשפחתיים, כל אלו הם ערך מוסף לערך עצמו הקדוש והמיוחד של השבת והמצוות. אל נא נתבלבל, צריך להיזהר שהשיח על הערך המוסף שיש בקיום המצוות לא יתפוס את מקומו של הערך העיקרי הקדוש והנשגב של כל מצוה ומצוה. כך שבהחלט גם למי שאין משפחה וגם למי שהשבת גורמת לו לשעמום, שמירת השבת רלוונטית בשבילו ומשפיעה עליו ומובילה אותו לשגב רוחני ובכך הוא מקיים חיים חדורי מטרה אל הנשגב ואל הקודש.

יש עוד משהו קטן בדבריך שרציתי להתייחס, כתבת בסוף דבריך ביחס לשאלה על הסבל של עם ישראל שלא אכתוב לך ששזה מחמת חטא של צניעות או לשון הרע כתבת “זה יכול להיות עוד אלפי מצוות שאנו לא מקיימים, ואם מקיימים אז אף פעם לא כמו שבאמת צריך לפי כל דקדוקי השולחן ערוך”, אם שמת לב אני באמת לא כתבתי לך שזה קרה בגלל חטא מסוים, כי זה לא עונה על השאלה שלך, ולא בגלל שזה יכול להיות אלפי מצוות אחרות, אלא בגלל שזה לא עונה על השאלה, בסופו של דבר למה אנחנו סובלים יותר משאר העמים, ועל כך כתבתי לך מה שכתבתי. אבל אני רוצה להתייחס למה שכתבת, כי אני חש שיש כאן בלבול מסוים, וחשוב לי לעשות בנושא הזה קצת סדר ולהעמיד דברים על דיוקם. ובכן, אתה צודק, במודעות הרחוב מרבים להאשים צרות וייסורים בכמה איסורים בודדים, ומעמידים את כל התורה על צניעות על לשון הרע ועל עוד כמה איסורים בודדים. ובכן זו באמת טעות, אין לנו יכולת לדעת למה דברים קורים, ומי שמתיימר לדעת למה דברים קורים הוא טועה, כל אחד צריך להתחזק במה שהוא יודע שהוא לא עושה בו טוב, ואי אפשר לקבוע בשום אופן כי זה קורה מחמת איסורים מסוימים. יתכן בהחלט שיש דברים מסוימים שבהם דור זה או דור אחר חלש בהם, דברים שרווחים באותו דור ומחמת אותם דברים מגיע סוג של ייסורים שמתאימים לאותו עוון, אך אני הייתי מציע לא להצביע באצבע על משהו מסוים ולא להעמיד את הכל על איסור אחד, כי יש באמת דברים רבים שצריך להתחזק בהם ולא הכל עומד רק על צניעות ולשון הרע. אך כמו שתכבתי זה לא נוגע לגוף השאלה שלך, השאלה קשה מדוע עם ישראל סובל מחמת חטאיו יותר משאר העמים אם זה עם סגולה מדוע הוא סובל יותר, במה מתבטא הסגוליות שלו אם בסוף רע לו יותר, על כך עניתי לך שהמושג רע וטוב אינו מתבטא בראייה צרה של כאן ועכשיו, אלא בפרספקטיבה רחבה יותר של זמן ושל חיים.

אני מציע לך להמשיך להעמיק ולעמוד על שאלות חשובות כעין אלו ששלחת, רק על ידי הצבת השאלות וההעמקה בהם יש יכולת להגיע אל האושר ולחוות חוויות נכונות מתקנות ומתוקנות בקיום תורה ומצוות.

בברכה שתזכה לחוות את האושר ואת השמחה בקיום התורה ומצוותיה ושיהיו חייך באופן כללי חיי אושר ושלווה.

בברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com