השאלה שלך, שהגיע אפילו ללא כתובת מייל תקינה, מזכירה לי את סיפורי העם על אותם ניצולים מאניות טרופות, עומדים על שן סלע, ושולחים מכתב SOS בבקבוק על פני המים.
אז הנה, הוא הגיע. מישהו קרא אותו.
קראתי את המכתב שלך לפחות פעמיים.
רוצה קודם כל לחבק אותך מרחוק, להגיד לך שבעזרת השם יהיה טוב, והאניה שלך לא עומדת לטבוע. קחי רגע, תנשמי עמוק. יהיה טוב. השם הביא אותך לסערה הזו, אבל מחר יירגע הים ואת תגלי שעל האניה שלך נשארו יהלומים שנאספו דווקא מתוך הגלים.
בעלך, כפי שאת מספרת, השקיע כמה שנים בלימוד תורה מעמיק ורציני, בהתמדה. מתוך בחירה שלו, לא כמובן מאליו, שהרי הזכרת שמשפחתו נמצאת באיזשהו מקום על קו התפר בין מסורתיות לחילוניות. ביחס לזה, קודם כל, מה שנצבר – נצבר. חוץ מהעובדה הפשוטה שהזכויות הללו יעמדו לזכותו לנצח, יש כאן מעבר לזה – בעלך הוכיח את עצמו כאדם שרוצה ושואף לרוחניות, עם כוח רצון חזק ויכולות גבוהות. כל התכונות הטובות הנ”ל בעזרת השם לא תעלמנה לשום מקום, הן חלק מאישיותו כאדם חיובי.
בכל אופן יש פה תהליך לא פשוט ששניכם עוברים עכשיו, תהליך של שינוי שלו ותהליך של תהיות מובנות מאד שלך.
לא ציינת במכתב שלך מתי חל בו השינוי, מנער שגדל בבית מסורתי עד חילוני לבחור ישיבה מתמיד. כמה זמן לפני נישואיכם הוא חזר בתשובה.
לא ציינת גם מה הרקע שלך, האם נולדת חרדית? האם הורייך חוזרים בתשובה? האם את עצמך גם כן מתחזקת?
ואני חושבת שהחלק הזה ברקע שלכם הוא לא סתם פרט שולי בביוגרפיה, הוא מהותי מאד.
כי בעלך עשה מתישהו שינוי חד ודרמטי בחייו, ואחר תקופה של ניתוק מוחלט מעולמות של חול הוא מנסה מחדש לשוב אליהם מהסיבות הלגיטימיות ביותר שיש – השם מבקש מאיתנו להתפרנס בכבוד ותוך כדי חיי מעשה לקדש את עולם החומר, וזה לא תפקיד פשוט. זה לא תפקיד פשוט לחרדים מבית היוצאים לעבודה, וזה לא תפקיד פשוט לבעלי תשובה שעושים זאת.
במיוחד, שבישיבה או בכולל מתקשים להכין את הבחור/אברך לחיים ש’בחוץ’. בין השאר מהסיבה הפשוטה שצוות הישיבה עצמו לא מכיר את עולם העבודה.
באתר של ארגון ‘מענה’, שאני מאד מממליצה לך להכיר, מקביל הרב דן טיומקין את בעל התשובה למהגר. הוא משתמש בשביל ההסבר במודל של הגירה שדיברו עליו במדעי החברה עד לפני לא הרבה שנים.
נחזור לדוגמא: נניח למשל מהגר בריזיליאני שהגר ללונדון.
בשלב הראשון להיות בריטי אותנטי זה מושא חלומותיו.
לדבר אנגלית בלי שמץ של מבטא, להבין הומור בריטי, להתרגל לסגנון המאכלים. המחמאה הכי גדולה שהוא יכול לקבל זה: מה, לא נולדת בלונדון? בחיים לא הייתי מאמין בכלל לא רואים עליך.
אחרי תקופה הוא מבין שבריטי מקורי הוא לא יהיה לעולם, זה חסר סיכוי, ואז הוא מתחיל לכעוס על הניסיון של עצמו למחוק את הזהות האמיתית שלו, על החיות והזרימה והחום של האופי הברזיליאני, ועל המחיקה שהוא ניסה לעשות לעצמו.
פתאום הוא מנסה שוב להיות ברזיליאני, לאכול אוכל אותנטי, להסתובב במועדונים של דוברי פורטוגזית. פתאום הוא כועס על הבריטים, ורואה את כל החליים בחברה שלהם, את השחיתות, את מה שמסתתר מאחורי חזות מאופקת ומטופחת.
אחרי שלב הכעס הגדול, אם הוא מצליח לאזן את עצמו, הוא מגיע לשלב שבו הוא מבין שיש יתרונות למקום ממנו הגיע, ויש יתרונות למקום החדש שלו, והחכמה היא לאזן בין השניים, להיות בריטי עם מבטא ברזיליאני קל, להביא לתוך הנורמות החברתיות הבריטיות, על ערכי הסדר וההגינות שבהן, את הלהט וההתלהבות שמאפיינים את ארץ המוצא שלו.
המודל הזה הוא לא משל. הוא היה אמיתי ונכון לגבי מהגרים בכל העולם, לפחות עד סוף המאה העשרים. בשנים האחרונות אנחנו רואים שינוי, ומהגרים כבר פחות מנסים להיטמע כליל בחברה החדשה שלהם. הם באים ומנסים לשמור על ייחודיות מהעולם הקודם.
גם בעולם בעלי התשובה, ממש במקביל, יש שינויים. אם פעם בעלי התשובה ניסו להיטמע כליל בחברה החרדית, היום יש רבים שלא מנסים, ואחרים – שעדיין כן מנסים, מוותרים על זה הרבה יותר מהר מבעבר.
אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהקושי הייחודי הזה של איזון בין עולמות.
למחוק כל מה שהיה, להפוך אותו בכוח לאברך מן המניין שאין לו בעולמו אלא תורה ותפילה זה לכאורה לא ילך. יש לו נתיב חדש, שאולי קצת בלבל אותו, אבל הדרך היחידה לצאת מהבלבול היא לחפש את הדרך מהנקודה הזו והלאה.
וכאן נכנס כח הבחירה.
הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד ואחד כח אדיר ועוצמתי שנקרא בחירה. מקום שבו אפילו הקדוש ברוך הוא, בעל הכוחות כולם, משאיר שטח ריק נטול מהשפעותיו, ונותן לאדם לבחור לגמרי בעצמו.
בעלך הוא זה שצריך לבחור לעצמו את דרכו בחיים.
אפילו אם תטעני את הטענות הכי צודקות והכי אמיתיות בעולם, לעולם לא תוכלי לבחור במקומו.
קביעת עיתים לתורה, הגבלת השימוש באייפון, ביקורת על סוג המוזיקה שהוא שומע – כל אלו דברים שרק האדם עצמו יכול לבחור בהם בין הטוב לרע, לגמרי בעצמו. אין שום אפשרות אחרת.
אפילו ברמה הטכנית, נניח שהיית חושבת שזה הדבר הנכון, אין לך יכולת ‘להכריח’ אותו ללמוד או לא לשמוע שיר מסוים, וקל וחומר ברמה התודעתית, ברצון לעשות טוב ובקשר שלו עם ה’.
הנסיונות שלך לשכנע, לחזור, לעשות אחרת כנראה מתפרשים אצלו כביקורת מאד חריפה (ואולי זה באמת ביקורת מאד חריפה?), וכשמישהו שומע ביקורת, ושוב שומע ביקורת, ושוב שומע ביקורת, מתישהו במוקדם או במאוחר הוא פשוט ‘שם מסך’ ומפסיק לשמוע.
אתם נמצאים עכשיו במצב לא פשוט, בו את והוא נמצאים בנקודות אחרות מבחינת רצון ושאיפה רוחנית, עד כדי שאת חושבת אולי כדאי להרים ידים ולשוט לעבר עתיד מבטיח יותר עם מועמד אלמוני מהעתיד, חף מהקשיים הנוכחיים.
את מוכנה לוותר על נוחות בעולם הזה, ואפילו על בעל אוהב, מסור ואכפתי באופן יוצא מגדר הרגיל למען חיי נצח.
אבל מה מקנה לנו חיי נצח?
יש משפט ידוע שמצטטים בשם גדולי המוסר ‘העולם הזה של השני זה העולם הבא שלי’. אנחנו לא מקבלים חיי נצח בזכות שחינכנו אחרים לעשות מה שצריך. אנחנו מקבלים חיי נצח בזכות שהיטבנו לאחרים, ובזכות ששיפרנו את עצמנו.
לקיים את הבית היהודי בשמחה ובאהבה, תוך שטוב בו גם לבעל וגם לאישה, זו אחת המצוות הכי גדולות שאישה יכולה לעשות בדור הזה.
אנחנו נמצאים בעולם שהניסיון הכי גדול שלו זה הקדושה והטהרה בחיי משפחה. ולכן התיקון הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות כאן בעולם זה להוסיף קדושה וטהרה לזוגיות שלנו.
איך מוסיפים קדושה וטהרה?
קדושה פרושה הבדלה. קדושה היא ליצור בתוך הבית שלנו ‘אי’ של גבר ואישה אוהבים ושמחים זה בזה, שמשאירים את העולם בחוץ.
בשביל לייצר קדושה זה לא משנה כמה הוא צדיק וכמה את, ואם אתם באותה רמה רוחנית או לא. זה ליצור את השטח הפרטי של שניכם, באהבה ואחווה ושלום ורעות.
וככה קונים חיי נצח, מתוך עבודת השם הזו.
מי שמשאירה את הבית שלה חי, אמיתי, מחובר ושמח – לא עושה שום ויתור על חיי נצח תמורת חיי שעה. להיפך, היא קונה לעצמה חיי נצח הכי אמיתיים שיש, בזירה הכי מאתגרת והכי ‘חמה’ בדור הזה.
אני בטוחה שיש לו דרך רוחנית לעשות. (אגב, אני בטוחה שגם לך יש, וגם לי, ולכל מי שנושם בו בעולם. אחרת לא היינו פה).את הדרך הזו הוא צריך לעשות בעצמו עם עצמו. בתפילה שימצא את האנשים המתאימים ללכת בה ביחד.
הזכרת שאת מרגישה נבגדת, כי את עצמך אחרי החתונה דווקא עלית והתעלית מבחינה רוחנית, בניגוד גמור אליו.
אני רוצה לשאול האם לעובדה שהוא מילא אצלך חסכים רגשיים והעלה לך את הבטחון והדימוי העצמי יש אולי חלק בכך? בדרך כלל החלק הרגשי והחלק הרוחני באים ביחד. אי אפשר להתחזק רק ברוח בלי שהנפש עולה ביחד עם זה.
אז אולי מגיע לו גם חלק מהעולם הרוחני הזה שלך?
ועוד נקודה שחשבתי עליה, בהקשר הזה, והיא הצעה למחשבה:
בדינמיקה זוגית הרבה פעמים יש מצב שמישהו אחד לוקח אחריות על מישור אחד, ואז השני לוקח שני צעדים אחורה ואומר באופן לא מודע ‘אוקיי, זה השטח שלך’. דוגמא: כמעט בכל זוג יש אחד שיודע לכוון שעוני שבת, ואחד שלא יודע לכוון שעוני שבת.
מסכימה איתי שבכיוון שעוני שבת אין גאונות או תבונה מיוחדת? זאת אמורה להיות פעולה פשוטה שכל אדם בר דעת יכול לעשות. איכשהו, ברגע שמישהו לקח את האחריות זה יהיה התפקיד שלו לנצח, ואם הוא ייסע פעם לשבת בן הזוג שנשאר בבית יהיה די מוטרד מהמשימה שנותרה לפתחו.
לפעמים זה ככה גם בהקשר הרוחני. כשמישהו ‘לוקח את התפקיד’ של הצדיק, עלולה להיווצר דינמיקה שבה השני מרגיש שהתפקיד הזה לא שייך לו. יש תמיד את ההוא שיגיד ‘לא לעניין לאכול במסעדה הזו’ ואת מי ש’התפקיד’ שלו דווקא כן לרצות, וכמעט תמיד התפקידים האלו נשארים קבועים.
אפשר לשנות אותם, בראש ובראשונה על ידי מודעות לכך שיש כאן סוג של חלוקת תפקידים, ואחר כך על ידי שינוי. למשל אם ההוא שיושב על משבצת ‘הצדיק’ יודה גם בחולשות שלו, בהנחה שיש כאלו, זה יכול לגרום לבן הזוג לתחושה פחות מאוימת וממילא להבנה שאפשר גם לשנות את התפקידים במשחק.
לבסוף העלית שאלה מאד הרת גורל – אולי כדאי בכלל לוותר על הבית הנוכחי, וללכת לעולם אחר עם פחות מורכבויות?
יש בדיחה עתיקה, מישהו שסיים את מעמד נתינת הגט בבית הדין, ומייד בסיומו הוא פנה לדיין בשאלה אם הוא יכול לסדר לו נישואים.
‘כבר נישואים שניים? יפה, עשית את זה מהר. מי הכלה?’
‘אשתי לשעבר’.
‘?????’
‘בתור ‘זיווג שני’ היא לא כזאת גרועה’.
בדיחה זו רק בדיחה, אבל אמת עמוקה בצידה.
יש לנו, לכל אחד מאיתנו, נטייה להרגיש יותר מה אין, במקום מה יש. יש תקשורת, אהבה ואכפתיות? אז מה, העיקר חסר מן הספר. באמת?
לא קל בכלל למצוא בעל שיש איתו תקשורת טובה, אהבה ואכפתיות.
נכון שיש לך כרגע קשיים מאד משמעותיים, לא מבוטלים בכלל, אבל אין שום ספק בכלל שלכל בן אדם יש את החסרונות שלו, ואפילו נניח ותצאי לדרך חתחתים ומתישהו תגיעי לפרק ב’, בסוף תגלי שם אדם. בן תמותה עם חסרונות.
זה חוץ מהעבודה שתמיד ישאר לך ילד שירצה אבא, ושני בתים כידוע שווים הרבה פחות מבית אחד.
ולא לשכוח, לאדם ההוא תהיה משפחה עם חסרונות משלה, ומי אמר שהם יהיו נחמדים יותר מאלו של עכשיו.
אני לעולם לא יכולה לענות לנשים על שאלה הרת גורל כזו, להתגרש או לא, אני כן יכולה לומר שאם המצב הוא כפי שאת מתארת אותו, ואין עוד קלפים נסתרים משמעותיים שלא סיפרת עליהם, אז אין שום ספק שהזוגיות הנוכחית שלך ראויה לכל הפחות לניסיון שיקום אמיתי ויסודי.
אני יכולה לתת לך כמה קצוות חוט, ולברך אותך שתמצאו את הנתיב הראוי והמדויק בשבילך:
• מאד ממליצה לשניכם להכיר את האתר של ‘מענה’ שהזכרתי לעיל, אולי תמצאו שם נתיבים רוחניים שידברו ללבכם.
http://www.maane.info/pages/
• יש את ארגון ‘התקשרות זוגית’ של עמי ברעם, שעוסק בזוגות שיש פער דתי משמעותי ביניהם. בדרך כלל הסדנאות שלהן פונות לזוגות שבהם בן זוג אחד דתי והשני לא (אחד חילוני והשני חזר בתשובה, אחד חרדי/דתי והשני עזב). סביר להניח שסדנא כזו לא תתאים לכם, הרי זה לא מצב הענינים שלכם. בכל זאת אני חושבת שמאד כדאי לך לקרוא את החומר שהם מציעים באתר. בטוח שיש נקודות חדשות למחשבה.
https://www.zoogit.org.il/ (כנסי ללשונית ‘מאמרים’) וחוץ מזה שהם גם מתייחסים למצב שבו יש הורים חילונים/מסורתיים וילד שחזר בתשובה, וזה בטח מאד יעניין אותך וידבר אלייך, כי כמו שציינת זה אחד הקשים המשמעותיים שלך עם המשפחה שלו.
• מעבר לתפיסות תודעתיות שיכולות לתרום לכם הרבה, מציעה לכם להשקיע בטיפול אמיתי ועמוק, שיציף את הקונפליקטים באוירה בטוחה, ויסייע לכם לפתוח אותם בכנות זה עם זה. אחרי יותר משנה של כעסים ואכזבות, מגיע לכם איזה ‘ריסטרט’ עמוק וטוב, ליישר קו ולאהוב מחדש.
מברכת אותך מכל הלב שתוכלי, כמו עוד הרבה אנשים טובים, לספר בסוף שהדרך היתה שווה, שדווקא המשבר הביא את הזוגיות שלכם לנקודת חיבור עמוקה כל כך ששום דבר אחר לא היה עושה לה.
שבת שלום,
דבורה.
vidvora2@gmail.com>
דלג לתוכן
תגובה אחת
סלע המחלוקת גם ביני לבין אישתי,את צריכה להבין שאנשים משתנים וזה בעלך היום,במלחמות ולחצים עליו תשיגי תוצאה הפוכה…להתגרש?מי מבטיח לך שאח”כ הכל יהיה לך דבש?יצוצו בעיות אחרות ולפעמים הרבה יותר קשות ובעייתיות