שלום לך

על פניו, נראה כי זו שאלה פשוטה שהתשובה אליה אף פשוטה עוד יותר: כמה שנתבקשנו לעשות. כלומר, עד ביאת המשיח. אלא, שהניסיון לענות על השאלה, מלמד עד כמה היא מורכבת. לכן, אבקש להתייחס אליה בכמה מובנים. הראשון, במובן הטכני. השני, במובן הערכי, והשלישי במובן המהותי.

מן הבחינה הטכנית, קבעה ההלכה נוסח קבוע ואחיד לתפילה. כוונת המושג תפילה, כפי שאני מבין אותה, היא מעשה של התחברות בין האדם מישראל לקונו. ואכן נראה כי זוהי מטלה קשה ומורכבת, משום שהיא נוגדת את אופיו הספונטני והוולנטרי של האדם. כלומר, עצם תשוקתו של האדם להתחבר עם קונו, אינה תלויה אלא ברצונו הפרטי ובתחושה בלתי צפויה המתפרצת ממנו. אין פירוש הדבר שתפילת “תחנונים” אסורה, אלא שלצדה קובעת ההלכה מסגרת מוגדרת של תפילה קבועה ומתוזמנת, תפילת “קבע”. מציאות זו מטילה את האדם להתנדנד בין שתי דרישות, האחת פרטית וטבעית השנייה מוכתבת ומהודקת. מה אם כן הדרך הטובה שיבור לו האדם? ההכרה האינטואיטיבית היא, שדווקא תפילת היחיד, היא זו הרצויה. כך האדם מרגיש את משמעותו של החיבור. לא מתוך פעולה פורמאלית אלא מתוך רגש עמוק של הזדהות עם הדברים אותם הוא נושא. ויהיו אלו הפשוטים ביותר, עדיין אין בפשטותם לבטל את מידת האותנטיות של התפילה.

עם זאת, הדת היהודית אינה רואה עצמה כדתם של הפרטים, אלא מערכת בה עבודת ה’ של היחידים מרכיבה את מכלול עבודת ה’ הרצויה. מכאן, שתפילת הקבע היא ניסיון הפריצה מרשות היחיד האינטימית והמוגנת אל רשות הרבים הגדורה והמצמצמת. לדעתי, הכרה זו של המשימה, היא המעניקה תוקף ערכי לעצם פעולת התפילה. שכן בבואה להעמיד את עצם התפילה כבעלת ערך, יש בכוחה לעורר מחדש את התשוקה בתפילת הקבע. האם הדבר מגיע בקלות? וודאי שלא. שכן מכאן קצרה הדרך להתייצבות על המשבצת האוטומטית. והדבר מובא בתלמוד הירושלמי במסכת ברכות (ב’, ד’, ה’), שם מסופר על כמה אמוראים שהתוודו על הקושי שהם חשים בבואם לכוון את הכוונה. ר’ חייא אמר שרק פעם אחת הצליח לכוון וגם אז מתוך מחשבה על מלך בשר ודם. ר’ שמואל אמר שבשעת התפילה הוא מונה אפרוחים. ר’ בון בר חייא מונה את עמודי בניין ור’ מתניה הודה לראשו שיודע בעצמו מתי להשתחוות בברכת מודים.

בשלב זה אבקש לעסוק באספקט המהותי והאחרון. התפילות שאנו נדרשים אליהן נקבעו בשל הגלות.  לא רק הגלות הפיסית של העם ממולדתו אלא גם גלות המחשבה ממקורה וגלות האדם מעבודת ה’. בימים שבהם עמד בית המקדש על תילו, לא נזקק האדם להתפלל אלא ברצונו. אך מאז חרב הבית, אין אפשרות זו מצויה בידינו ואנו מתנהלים במציאות שאינה נורמלית במושגי עבודת ה’. מבחינה היסטורית, המציאות הזו מהווה אתגר שעיקרו שימור  העם היהודי כקהילת עובדי ה’ בעולם. מבחינה תיאולוגית, המציאות הזו דוחקת אל עבר ייאוש. או כפי שאת שאלת: “עד מתי?!”. וכאן אני מבקש להפוך את כוונת השאלה. לא עד מתי טכנית אמשיך להתפלל על פי אותן נוסחאות קבועות הנאמרות כבר קרוב לאלפיים שנים. אלא עד מתי אזכה להמשיך ולהימנות עם קהל משמרי עבודת ה’ בעולמו. מכאן, שבבואי להתפלל אני מכוון בבקשה שה’ ייתן לי, היחיד, כוח  להמשיך ולהתפלל עבור הרבים. ועל אף שאני עושה זאת מדי בוקר, אותה שעה, באותו המקום ועם אותם אנשים, אני מבקש שתפילתי תהיה ראויה להימנות עם תפילת הרבים.  עד מתי? עד הרגע שבו העם היהודי לא יהיה נחוץ עוד בעולם, רגע שאני מקווה ומאמין שלעולם לא יגיע.

בברכה

ליאור

lior.alperovitch@gmail.com