שואל יקר

שאלתך נגעה בי במיתרי הנפש…

הלב הומה למקרא ההתמודדות שלכם.

החלל שבהווה… החשש מהעתיד…

אתם הרי צעירים [מן הסתם], וכבר בתחילת החיים התמודדות שכזו…

אני מאחל ומברך שבקרוב תשמעו בשורות טובות, בתוך כל בני ישראל המצפים לישועה!

א.

באמת ששאלתך רלוונטית לקשיים נוספים שיש בחיי בני אדם, כמו מחלה, ילד מאתגר, חיפוש עבודה או דירה, וכל כיו”ב. כאשר ישנם כמה נתיבים לטיפול בבעיה, כל אחד מהם דורש כוחות, והשאלה היא כיצד לחלק את ה’משאבים’, וכפי שהיטבת לתאר.

חשוב לי להדגיש בתחילת הדברים, ששאלה מעין זו שייכת בעיקרה לתחום האינדיבידואלי, ולעולם לא תהיה תשובה כללית ואחידה לכל המקרים ולכל האנשים.

על כן, תשובה אמיתית לשאלתך יכולה להינתן רק ע”י אדם שמכיר אותך ומקבל את מכלול הפרטים אודות הסיפור הספציפי. ברור לי שגם אתה יודע את זה (ניכר מתוך שאלתך שאתה בן תורה חכם ונבון), ובכל זאת שלחת את השאלה. כנראה מתוך ציפייה לקבל מחשבות של אדם נוסף; אולי זוית הסתכלות חדשה; עצה; טיפ, וכדומה. ואכן לשם כך נועדה ‘אקשיבה’.

על כן אגש לכתוב כמה מחשבות שיש בלבי למיקרא השאלה. אפשר שהן מתאימות למקרה שלך, ואפשר שלא. ואולי יועילו לאדם אחר (ובודאי לעצמי…).

ב.

כשאנו מדברים על סוגי השתדלויות שונות, וכמה יש להשקיע בכל אחד,

ישנם קווים אדומים שאין עליהם דיון.

האחד: כאשר מדובר בבעיה רפואית מוגדרת, אין אפשרות להתעלם ממנה ולעסוק רק בהשתדלות רוחנית. אם ישנה מחלה בעלת התוויה רפואית לטיפול בה, לפי דעת תורה חובה לטפל בהתאם לדעת הרופאים. אין סומכין על הנס, ולאחר שניתנה רשות לרופא לרפאות (ולא אומרים: רחמנא מחי ואיהו מסי, כלשון רש”י בבא קמא, כלומר שהיתה סברא לומר שאין רשות לרופא לרפאות ולהתערב בכך בגזירת ה’, ומשמיעתנו התורה שאין הדבר נכון, אלא יש רשות לרופא לרפאות), שוב הדבר מהווה חובה המוטלת על האדם. כך מקובל אצל כל יראי ה’, אשר מרבים אף להדר אחר הרופא היותר מומחה. ועיין בפירוש המשנה לרמב”ם פסחים פרק ד’, אודות ספר הרפואות.

[אמנם יש גם ציטוטים הפוכים מספרי רבותינו אודות “מה לרופאים בבית יראי ה'”, אך מקובלנו מרבותינו שאינם שייכים אלא לקדושי עליון בדרגות מאד גבוהות, אשר לא שייכים אלינו.]

יתכן שאם הרופא אומר שאפשר לחכות זמן מה, אין חובה למהר; וכן במקרה שאין דחיפות רפואית אפשר לקחת איזה פסק זמן מטיפולים ולהתרכז בתפילות. אבל באופן כללי, ברור שהדבר המתבקש והנדרש מהאדם הוא לעסוק בבעיה שלו מהזוית הרפואית ולא להזניח אותה. ואם עדיין לא נערכה הערכה, לגשת ולערוך בדיקות בכדי להבין מה השורש הרפואי של הבעיה ומהן הדרכים לטיפול.

ג.

כעת אבקש לחדד נקודה חשובה בהשקפת התורה, שיתכן ואנשים אינם מודעים אליה דיה.

ההשקעה בהשתדלות טבעית, אינה בגדר דבר מאוס, אלא היא קיום רצון ה’ בבריאה. ה’ ברא עולם שמתנהל לפי חוקים מסויימים. הוא מעוניין בחוקים האלה. עובדה.

חכם אחד שאל פעם: היכן יש יותר גילוי של רצון ה’? בנס או בטבע?

והשיב: בטבע! כי הנס הוא רצון ה’ חד פעמי, והטבע הוא רצון ה’ מתמיד.

המלבי”ם מסביר בכמה מקומות בתהלים (כגון פרק צג), ש”ההנהגה הטבעית נקראת בכתבי הקודש בשם “עוז”, שכן הנהגת הטבע היא עומדת בעוז ה’ כל ימי עולם בלא שינוי”. על זה נאמר: “עוז התאזר, אף תיכון תבל בל תימוט” – כלומר, חוקי הטבע מעמידים את התבל בקביעות איתנה.

העובדה שאנחנו אמורים להתנהל בהתאם לחוקי הטבע, ולא להתרכז רק ברובד הרוחני, היא חלק מעבודת ה’ שלנו – להעמיד עולם מתוקן בו הדברים מתנהלים בהתאם לתכנית הבורא, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני, ולחבר את הקטבים לאחדות שלימה. זה לא סוג של “בדיעבד”.

[בכותבי זאת לא שכחתי שההשתדלות היא “קללה” כפי שמצינו שאדם הראשון נתקלל “בזעת אפיך תאכל לחם”, אבל כל זה ביחס לעולם במצבו קודם החטא הראשון, אך לאחר שנעשה מה שנעשה, אין זו קללה אלא דרך תיקון כיצד יעמוד העולם באופן מתוקן. ראיה לדבר: יש דברים נוספים שנכללים בקללות של אדם וחוה, כגון הצניעות של האשה, שאמרו בגמ’ עירובין דף ק’ ע”ב שהיא אחת מהקללות של חוה – חבושה בבית האסורים – ופירש רש”י: כל כבודה בת מלך פנימה. הרי שמצד אחד הדבר נקרא ‘קללה’ ומצד שני פשוט וברור לכולם ש”כל כבודה בת מלך פנימה” אינה דבר שלילי אלא דרך נאה ומתוקנת לחייה של האשה].

מנקודה זו של הסתכלות, אין “מריבה” בין ההשתדלות לתפילה, אלא משלימים הם זה את זה.

ד.

קו אדום נוסף הוא הצד השני של המטבע, שבכל מצב של השקעה בטיפולים רפואיים וכדומה, לא לזנוח את התפילה. והלכה ערוכה בסי’ רל משנ”ב ס”ק ו (על פי הגמ’ ברכות ס.) שכשאדם לטיפול רפואי כלשהו עליו להתפלל ולומר “יהי רצון שיהא עסק זה לרפואה וכו'”, ולאחר הפעולה לומר “ברוך רופא חולים” [ונפלא שהוא כעין ‘כריך’ של אמונה ותפילה לפני ואחרי הפעולה הטבעית].

ה.

אשר לנושא של ‘סגולות’.

כמדומה שהיחס אליהן צריך להיות “מן הצד”. כלומר אין לזלזל בסגולות (אלה שמקורן טהור ומוסמך כמובן), אך לא נראה שרצון ה’ שהן יתפסו את מרכז תשומת הלב של אדם הנתון במצוקה. העיקר הוא השילוב בין ההשתדלות הטבעית (שהוא קיום רצון ה’, כדלעיל) ובין התפילה אשר מרוממת את האדם ונקראת “עבודה”. התפילה תמיד מועילה, ומותירה ביד האדם רווח רוחני, בשונה מסגולה שאם לא פעלה, מה תועלת צמחה ממנה.

הסגולה היא סוג של ‘טבע רוחני’ שאפשר להשתמש בו (ויש מגדולי ישראל שהורו לשואלים לעסוק בסגולות, והיו שלא עסקו בזה ואמרו תמיד רק להתפלל, וכנראה שיש בזה דרכים ומסורות שונות), אבל זה ודאי שאין דרכה של תורה בהעמדת ענינים אלה במרכז.

ו.

בחזרה להתלבטותך.

לעניות דעתי, ביחס לסגולות מול תפילה, ברור שיש הגיון ברצונך לזנוח למשך תקופה את הסגולות ולהתרכז בתפילה בכל הכוח. אם ענין הסגולות בכלליותו אינו “מדבר אליך”, נראה לי ש”יש לך על מי לסמוך” בכדי ל’הוריד פרופיל’ בתחום זה, ורבים מגדולי ישראל היו נמנעים בכלל מלהורות לעשות עניני סגולות (אף שכאמור, לסגולות ואפילו לקמעות יש מקום ביהדות).

מה שתארת אודות החששות “אולי פגענו במישהו”. יש לומר לכם באופן ברור: לאחר שבדקתם את הענינים הללו, ולא ידוע לכם על “חשבון פתוח” עם מישהו, חידלו נא יקרים מהענין הזה! אל תוגיעו את עצמכם באותן חפירות ו’חיטוטי שכבי’ – אולי ואולי ואולי. אין בזה שום טעם וצורך.

ז.

כתבת ששמעת עצה “לירות לכל הכיוונים”, אך קשה לך לקבל דרך זו מכיון שהתפזרות זו פוגמת באיכות ה”יריות”. באמת שלבטים אלה מצויים בכל תחום. האם להתמקד או להתפזר. וכגון בלימוד התורה, מה עדיף: לעסוק בלימודים רבים ושונים, או להתמקד ולהתעמק היטב בנושא אחד. אין בדבר תשובה ברורה. הדבר תלוי מאד בטבע האדם. יש אשר נוטה לפיזור ושואב מכך סיפוק, ויש אשר דבר זה מתסכל אותו, ובעבורו עדיף להשקיע בדבר אחד.

לעצם הנושא של “תפילה מסיבית” שהזכרת. אכן, לערוך “מבצעי תפילה” גדולים הם דבר נפלא, אבל כמו שיש עשר לשונות של תפילה (כמו שהורחב בספר ‘שערים בתפילה’), כך לצד התפילות המסיביות, גדול כוחן של התפילות הקטנות, החרישיות, כמו זו שנאמרת לפני טיפול רפואי, או אחריו, הכורכת את ההשתדלות הטבעית יחד עם ההיתלות בהקב”ה, אפשר וכוחה לא פחות…

אפשר גם לתחם את המאמצים בתפילה ותחינה, לתפילות מסוימות. וכפי שידוע על כמה מגדולי ישראל שלקחו להם תפילה אחת בשבוע, בה הם האריכו והשקיעו (על רבי יעקב ניימן ראש ישיבת אור ישראל מסופר שהיה עושה זאת בתפילת מנחה בערב שבת. ויש גם במכתבי החזו”א לרפאל הלפרין בענין זה). ובכך שומרים על כוחות הנפש והגוף.

בטוחני שה’ רואה את רצונך הכנה לעשות את הישר והטוב בעיניו, והוא ידריך אותך בנתיב המיוחד המיועד לך מששת ימי בראשית… ואם יהא זה באופן של “ניסוי וטעייה”, אל ירך לבבך. כך היא דרכה של תורה!

בכל התהליך הזה, אתה תגדל! תצמח! תהיה אדם עמוק יותר! סגולות אלה כבר ניכרות בשאלתך… אל תחשוב שכשהישועה תגיע, תשכח מכל התהליך הזה. הקנינים בנפשך, הקשר המיוחד עם הקב”ה, לא יעזבוך לעולם.

ובינתיים…

ותוך כדי הלבטים והתהיות,

התפילות וההשתדלויות,

אור הישועה הגדולה כבר מציץ מן החרכים…

ישי

[email protected]