מאת:

התפרסם בתאריך:

11/05/2022

קשה לי לא להוכיח אנשים שלא נוהגים עפ"י ההלכה

שאלה מקטגוריה:

אני בחור ישיבה בגיל 23 בתהליך של התחזקות יחסית רצינית משתדל להתעסק ברוב היום בלימוד התורה, לעבוד על המידות ,להתרחק מאיסורים וכו' כמובן שעוד בתחילת הדרך,אך מה שבעיקר קשה לי זה ההתעסקות שלי בסביבה ,אני מרגיש צורך עז לבדוק איך אנשים נוהגים,ולכן הרבה פעמים שרואה מישהו שלא נוהג על פי ההלכה אז נכנס ללחץ ,ומתלבט אם להוכיח או שזה יזיק.. וגם במקומות מסוימים מרגיש צורך רציני לומר דברי תורה שלא אענש חלילה על שלא ניצלתי את ההזדמנות לחזק,ובעיקר עם המשפחה הקרובה שיש לי אומץ להוכיח , מרגיש שבגלל זה אני קצת סופג מהם כעסים ,למרות שאני משתדל להסביר בעדינות..וגם זה גורם לי לראות פגמים מהר אצל אחרים כי לעיתים הרבה אנשים לא בקיאים בקיום ההלכה..וזה לוקח ממני הרבה אנרגיות..והרבה ייסורי מצפון על איך שנהגתי,ומה לעשות פעם הבאה וכן הלאה..בעיקר השאלה שלי מה הדרך הכי מאוזנת בשבילי,מתי נחוץ להתערב? ועל מה לשים את הדגש? תודה לכם

תשובה:

שלום לך בחור יקר ומרומם! א. מהתיאור שלך עולה תמונה של בחור רוחני וערכי, אשר שואף לשלימות. לא רק את עצמך אתה דוחף אל עבר השלימות, מפעם בך רצון לתיקון של הסביבה. וכאן נוצרים חיכוכים, כי מטבע הדברים, אחד כמוך איננו מהווה תופעה שכיחה מדי (לצערנו), ובדרך כלל הסביבה שאתה נמצא בה, רף הדרישות הרוחניות וההלכתיות שלה מעצמה, נמוך מזה שלך. בהיותך חדור יראת שמים, אתה מרגיש צורך ואפילו חובה לעשות משהו, לבטא כלפיהם את הצורך בתיקון ושיפור, להעיר ולהאיר. הנך חש שכל זה בעצם הוא אחריות שלך עצמך ("שלא אענש חלילה על שלא ניצלתי את ההזדמנות לחזק"). ראשית אבקש לומר לך מילה אישית. אני קורא את השאלה שלך, וממש ממש מזדהה איתה. עוצם עיניים ושב אחורה עשרים שנה, והנה אני במקום כמו שלך. בחור שאכפת לו, מתוסכל מול הסביבה שלא תמיד אכפת לה, ולא מצליח להתחמק מהאחריות והצורך להוכיח ולומר משהו. התחושה היא: אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר… אם לא אוכיח, אתייסר בייסורי מצפון על ביטול חובת התוכחה, ואם אוכיח, אספוג שוב את המבטים מהחברים… באותן שנים לא מצאתי את הכתובת לדון עמה (אקשיבה ודאי לא היתה אז), ועם השנים התמודדתי עם הקונפליקט הזה ואנסה לשתף אותך בתובנות. ב. ראשית, נבסס יותר את הצד שמבקש מאתנו להתערב. אתה לא סתם חושב שצריך לומר משהו. כך עולה מפשטות ההלכה. ישנה מצוות "הוכח תוכיח", ומי שיכול להוכיח ונמנע נתפס בעוון אחרים. וכי תאמר שעדיף שלא לומר משום "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין", אין זה מדוייק, כי כלל זה נאמר רק במקום שבודאי לא ישמעו לנו. ואם כן, מי יכול להיות בטוח שבודאי לא ישמעו לו? ושוב חוזרת החובה להוכיח על הספק אולי תהיה תועלת. וגם מובא בהלכה שכאשר עוברים על דבר המפורש בתורה, יש להוכיח בכל מקרה. כמו כן, בציור שיושבים יחד קבוצת חברים ואוכלים, הרי צריכים לומר דברי תורה, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ועליי להחלץ חושים ולומר דברי תורה באזני הציבור, כדי להצילם מ"כאילו אכלו זבחי מתים". אלו מקצת מן התימוכין שיש לגישה שמניעה אותנו להתייצב בשער מול כל התנהגות שיש בה משום סטייה מן ההלכה, כל שכן בעבירות ממש שנעשות מול עינינו. ג. לא ניכנס כאן לדיון הלכתי. אני מבקש לומר תובנה פשוטה שיש בה בכדי לפזר הרבה ערפילים ולתת פלס מאוזן בתוך המוח. המשפט הוא: "פוק חזי מאי עמא דבר". כלומר, צא וראה מה נוהגים בפועל. ואין כוונתי על עמי הארץ, אלא פוק חזי כיצד נוהגים תלמידי חכמים. האם באמת תלמידי חכמים נוהגים באופן קבוע בדרך זו של הוכחה והערה? הרי עיוורים אנחנו לא, והמציאות היא שההנהגה הרווחת אצל ת"ח, שבהימצאותם עם אנשים אחרים, הם בדרך כלל שותקים ורק נענים לשאלות שהם נשאלים. והרי תלמיד חכם מבחין באין ספור הנהגות בעייתיות, והיה עלינו לראות בכל החתונות למשל, תלמידי חכמים שיעמדו ליד הכיור ויוכיחו אנשים שאינם נוטלים ידיים כדין. או שכאשר יראו במכולת בחור שהתספורת שלו אינה לפי ההלכה, שיגשו אליו. אפשר להאריך בדוגמאות, והצד השווה שבהן, שההנהגה הרווחת אצל חכמים היא, שהם מסתובבים בעולם ולא רואים לעצמם חובה להעיר ולהאיר לסובבים. ניקח למשל את הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אין ספק שראה מול עיניו במשך החיים אנשים שעוברים על ההלכה, וכפי הנראה מעולם או כמעט מעולם לא פנה למישהו בהערה. סיפר לי בעל המעשה, אדם שבנו התחתן עם נינה של הגרי"ש, והחתונה התקיימה בירושלים, במעמד הסבא הגדול. כידוע, מנהג ירושלים (האשכנזי) בדורות האחרונים הוא שאין מנגנים בכלי שיר בחתונה. וכמובן באותה חתונה היו תופים בלבד. אלא שבשעת הסעודה השמיעו ברמקול הקלטה של שירים ומוזיקה. ניגש אדם אחד אל המחותן והתרעם כיצד מעיזים לעשות כן, כאשר דעת הרב אלישיב היא שגם זה בכלל האיסור. המחותן הצטדק שלא ידע מזה, ומיד ניגשו לרב אלישיב ושאלו לדעתו. כפי שאמר אותו אדם, הרב אמר שהדבר אסור לדעתו אך שיילכו לשאול את הגר"ח קניבסקי (גם סבא), והוא הורה להפסיק את המוזיקה. מה שתפס אותי בסיפור הזה, הוא הנהגתו של הרב אלישיב. נתאר לעצמנו: הוא יושב בחתונה של נכדה, והנה פועלים שם באופן שלפי דעתו אסור. ומה הוא עושה בנידון? פשוט שותק. למה? כי לא שאלו לדעתו. כששאלוהו, השיב. אך לא יזם הערה או תגובה. לא ננסה כעת להסביר מדוע כך נוהגים רוב החכמים, אבל זאת העובדה. ד. בסופו של דבר, צריך שימוש תלמידי חכמים. הנהגות רבות ניתן לגזור מתוך הספרים, כאשר בפועל אין אנו רואים שעושים כן. לדוגמה, כאשר העירייה מדביקה מודעות ענק בכל העיר אודות שמחת בית השואבה, ובתוך המודעות מופיעים פסוקים ומאמרי חז"ל, לכאורה מתבקש ממני לגשת ולעבור בכל לוחות המודעות ולקלף את המודעות הללו כדי שלא יבואו הפסוקים לידי בזיון. אך האם אנו רואים תלמידי חכמים שעושים זאת? לא! אין זה משנה מה הסיבה והצידוק ההלכתי, אבל בשבילי די בהבנה זו כדי שלא אלך ואעשה זאת בעצמי. מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זצ"ל היה אומר בחיוך: "מי שחי מן הספרים, ימות מטעות הדפוס"… באגרות חזון איש (א, כ) מופיעות 'הנהגות' שכתב לבן ישיבה אחד. סעיף ד הוא: "ליזהר מלעשות דבר משונה שאין אחרים עושין כן, וליזהר מאד בזה". על מה חרד החזו"א? (ולא נחה דעתו עד שסיים 'וליזהר מאד בזה'). וכי מה הבעיה הגדולה אם יעשה הבחור דבר שאין אחרים עושין כן. אלא שכדי לגדול ישר, צריך להיות "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". הדרך העצמאית שלא מביטה על הסביבה רק משום האמת הפנימית, עלולה להביא את הצעיר למקומות שליליים, וזו דרך שסופה מרה. על כן, קח לך כלל ברזל: כשהנך חש בצורך לנהוג כלפי הסביבה בתגובה שתיראה משונה, ושלא ראית שרבותיך, או חכמים אחרים, נוהגים כן (ונא אל תיתפס להנהגת יחידים בודדים, אלא על המיינסטרים), פשוט תימנע מזה. לא נראה שיהיה לך כל כך קל, בהתחלה, לשנות את הדפוס שהורגלת בו, אבל זה מה שנכון לנהוג. בשילוב נכון בין היושר הפנימי שלך, ובין ההשתלבות הנכונה עם הסביבה, תמצא נחת ושמחה, וגם עלייה אמיתית. מעריך אותך מאד! ישי [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן