התפרסם בתאריך:

05/07/2021

ייסורי מצפון שאני לא מקפיד יותר בהלכה

שאלה מקטגוריה:

שלום ויישר כוח על עבודת הקודש שאתם עושים באתר, תענוג לקרוא את התשובות!
השאלה שלי היא כזו
אני בחור שחזר בתשובה מסביבה חילונית- מסורתית , רוב המשפחה וכל החברים שלי כאלה.
ב"ה עם השנים התחלתי להתחזק יותר ויותר, זה התחיל מלהפסיק לשחק כדורגל בשבת(הייתי שחקן מקצועי בליגות נוער) אח"כ שמירת הברית ופרידה מחברה שהייתה לי הרבה שנים בעקבות המהלך הזה, אחכ לימוד תורה קבוע כל יום,3 תפילות, שמירת נגיעה וכו'. כיום אני מגדיר את עצמי דתי לאומי באופן מלא

הקבלה האחרונה שקיבלתי על עצמי היא להתפלל בנץ כל יום.
בתקופה האחרונה התחילו לי מחשבות שלא נותנות לי מנוחה, מצד אחד – אני מתחזק מאוד,מקפיד כמעט על כל הלכה שאני לומד, מאוד חשוב לי לעשות את רצון ה' וכו.
מצד שני, אני לא בחור קיצוני(גם בצבא יצאתי מבסיס כלשהוא בגלל הקיצוניות שהתפקיד דרש, אף פעם לא הייתי 100% במשהו ו 5% בשאר תחומי החיים) וחשוב לי לשמור על אורח חיים יחסית מערבי. כמובן אני לא הולך למסיבות,בריכות מעורבות,חו"ל , אבל דברים שמותרים בהלכה (מכוניות ספורט,מכון כושר) או אפילו דברים שהם על הקסקס (ראיית סרטים(המנעות מסצנות אסוורות) , טלוויזיה בבית, סמארטפון עם סינון בסיסי של גוגל), לשבת עם חברים במסעדות וכו' אני באמת לא רואה את עצמי מפסיק איתם.
לי אישית אין בעיה עם הניגודיות הזו, ועד כה הייתי בגישה של "עדיף 85% מ 0% ולפרוק כל עול או לחילופין להיות חרדי 100% כי אני יודע שזה לא בשבילי וזה עצת היצר הרע לגרום לי לטפס מהר מידי כדי ליפול חזק.
הבעיה היא שלאחרונה התחלתי להרגיש ממש ייסורי מצפון, אולי זה מצד היצר הרע אבל אני מרגיש בבאסה גדולה ומעין תחושה שכביכול אני צבוע שאני לא שומר על 100% מההלכה בכל פרט ופרט או שאני מרשה לעצמי להנות מתרבות פנאי ולא חושב על ה' בכל שנייה ושנייה (שאם כן בכל רגע הייתי צריך ללמוד תורה וכו')

אני לא יודע איך להתגבר על המחשבות האלה כי אני יודע שאם אני באמת אלך על זה ואעשה שינוי דרסטי בחיים אני לא אצליח כי אני ממש לא שם.
אשמח לתשובה שתעזור לי להשתחרר מהמחשבות המעיקות האלה שגורמות לי לעבוד את ה' מתוך פחד מעונש,עצבות ולא מתוך שמחה כמו שצריך.

תשובה:

שואל יקר! התחברתי לשאלה שלך, היא נוגעת כנראה בעוד רבים בכל מיני מובנים. מרגיש זכות וגם חובה, להביע הערכה והערצה כנה לתהליך התשובה שאתה מתאר, יהי חלקי עמך, במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד! עצם ההתבוננות ושימת הלב שלך למצבך, הבדיקה שאתה אכן על דרך המלך… בצורה מאוזנת, מלמדת על אכפתיות ואחריות – זה נפלא! גם הדרך בה בחרת להציג את השאלה, מלמדת על כנות ואמת גדולה שהם מנת חלקך – אשריך! * אתחיל בחלק הגלוי של האקסיומות העולות מבין השורות בשאלתך, מבקש להזמין אותך להתבוננות מחודשת, לאתגר ולשאול לגביהן, להציע גישות ממבט נוסף. ניתן לשמוע קולות מנוגדים שרוחשים בתוכך. הקול הא' אומר: אני מגדיר את עצמי כיום דתי לאומי באופן מלא, גאה בלחיות אורח חיים יחסית מערבי, אין לי בעיה עם הניגודיות הזו, אני יודע לשים אצבע על הדופק וללמוד על עצמי איפה לא ללחוץ ולהגזים, רואה בזה תעודת בגרות… בקול הזה אתה נשמע מרוצה מעובדת היותך סביב התשעים וחמש אחוז ולא יותר. [במבט ראשון להיות 100% ולהתמסר עד הסוף – זה מעולה. האם יתכן שיותר נכון עבורך להאמין שאתה דווקא "כן יכול" להיות במאה אחוז, זה לגמרי ברור לך שהדחף לכיוון זה הוא אכן מסוכן עבורך. גם את האקסיומה הזו יש לבחון לעומק]. הקול הב' – לא מקבל את כל זה! הוא אומר לך כל הזמן "אני צריך עוד"… אני לא יכול לעצור, מציק לי שאני לא מתקדם. זהו קול שיודע לצעוק, תוקפני וחודרני יותר, לא קול מערבי וסולידי… הוא דורש שתתן את המאה אחוז, תתמסר כל כולך באופן מוחלט, וזה מעיק עליך. הגעת אל התשעים וחמש אבל אתה לא יכול יותר, מוכרח להשאיר איזה 5% בצד, עולה בך התחושה איתה יצאת מ"הבסיס" – הדרישה להתמסרות טוטאלית… גם שם הרגשת לא בנוי לזה. עד כדי שאתה מוצא את הקול הפנימי שבך (הב') מזוהה עם האויב המתוחכם – ה"יצר הרע", כביכול הוא מתחפש ל'מצפון', ולמעשה מצא דרך להפיל אותך לתחתית על ידי שהוא דוחף אותך לכיוון המאה אחוז, האזור המסוכן לך, אתה כמובן לא הולך לוותר ליצר המטריד הזה, לכן בשאלתך אתה בעצם מבקש שנעזור לך ללכוד ולחסל אותו באיזשהו אופן… * בתוך החמשה אחוז שמכבידים ומעיקים לך על המצפון, הכללת כמה דברים כדוגמת מכוניות / מסעדות ועוד, דברים שאינם אסורים על פי הלכה, יש לך צורך לחיות את "החיים הטובים"… אתה יודע שאסור לך לוותר על הצרכים האלו, כי זה מסכן אותך. לכאורה, אם אתה בוחן כל דבר שלא להיכשל בשום צד הלכתי, מה יש ליצר הרע/מצפון להגיד לך? למרות זאת גם בנוגע לדברים אלו אתה מדבר על קולו המהדהד והמעיק של היצר הרע… הוא בא ואומר לך כך: אתה אמנם חושב שמאחורי המכוניות והמסעדות וכדו' – אין בעיה הלכתית, אתה בטוח שלמדת איך ללכת על חוט דק מאד ולהישאר בתחומי ההלכה, אבל באמת אתה עדיין "לא בסדר", כי אתה לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שאתה שב ומציב לעצמך… כעת מציע לך לבחון לעומק, עד כמה פיתחת את חוש האבחנה (חוש קריטי כל כך בתהליך התשובה!) האם אתה בודק ונותן את המשקל מתאים לדירוג של כל הלכה שאתה לומד, מבלי מיד להזדרז לקיים… חשוב לכל או"א להבין את ההבדלים בין עניין שיש בו רק איזשהו צד מעלה וחסידות, כמו לחשוב על ה' בכל שניה ושניה וללמוד תורה בכל רגע ורגע, לבין חומרא והנהגה טובה כמו לקום בנץ לתפילה, ובהבדלה ברורה לעיקר הדין כדוגמת שמירת שבת או שמירת נגיעה. בהזדמנות זו, אציע לך לעיין בתשובה אחרת שכתבתי ומופיעה באתר תחת השם "מצוות עושות לי לחץ", ראה קישור מצורף. https://akshiva.co.il/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9d/%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%97%d7%a5/ זאת ועוד, משתמע מדבריך שאילו היית רציני עד הסוף הרי שהיית בוחר להשתייך ל"מגזר החרדי", אך רק בגלל שנתקעת "בדיעבד" על התשעים וחמש, אתה נשאר דתי לאומי באופן מלא. מרגיש חובה לחדד, חרדיות איננה יהדות (!) זו בסך הכל מסגרת קהילתית תרבותית חיצונית שמעודדת מצוינות דתית במובנים רבים, אבל יש גם בה חסרונות כבכל מסגרת, היא לא בהכרח המסגרת הכי המתאימה לך כ"בעל תשובה", בפרט עם הרקע והאופי הייחודי לך. להיפך… יתכן שכדי שתוכל לעבוד את ה' יותר טוב ויותר נכון – שזו המטרה האמיתית בחיים (!) עליך להשתדל ככל יכולתך "לא" ליפול במלכודת הזו… "לא" לנסות להתאים את עצמך למסגרת חברתית שאיננה מתאימה לך. שאל את עצמך מנין ספגתי את המוסכמה הזו, למה אני חושב שמצופה ממני לחיות באורח חיים "חרדי" כדי לעבוד את ה' באמת ובתמים, הרי זה לא בהכרח נכון. * נראה שאתה מרגיש צורך להציב לעצמך כל הזמן מטרות להתקדמות רוחנית, המצפון הולך לפניך, כביכול אתה חושש שאם אתה לא הולך וקוטל כל הזמן את ה'יצר הרע' ומתקדם… אתה עלול להתדרדר?! האם זהו התקדמות תמידית כדי לשמר את הקיים, האם אתה פועל תחת איזושהי תחושת סכנה לתהליך התשובה ולהישגים הרוחניים שכבר השגת במאמץ רב ושאתה כל כך שמח בהם? לעיתים אנו מורגלים לחשוב בצורה כזו לגבי עבודת ה', שאם אין התקדמות תמידית – בהכרח יש הידרדרות. בעלי המוסר נהגו להליץ על כך את הפסוק מספר משלי: "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל – לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה…" (זה מתקשר לפתגם המפורסם: "החיים הם כמו נסיעה על אופניים. אם קל לך מדי סימן שאתה בירידה…"). ציינת את הצורך החשוב בשמירת קשר לעולם החילוני המסורתי, שם המשפחה וכל החברים היקרים לליבך, אולי אתה חושש שהקשרים הללו עלולים למשוך אותך כלפי מטה. אולי אתה בא ואומר, מתוך איך שאני מכיר את עצמי, אמנם הגעתי כבר לקצה גבול היכולת שלי, לכן אסור ומסוכן לי להתקדם, אבל אני מרגיש שאם לא אהיה כל הזמן בתנועה כלפי מעלה אז תתחיל מגמה של נסיגה גם לגבי הקיים. כעת השאלה האם ישנה איזושהי דרך של התקדמות ועבודת ה' לפיה אתה יכול לפעול, אך מבלי לשאוף לטפס אל מעבר ליכולות שלך – שזה מסוכן! * אתה רגיל לכבוש יעדים, אתה חותר חזק כלפי מעלה, נאבק נלחם, מבקיע, עבודת ה' שלך היא מתוך מלחמה… אבל כיום אתה יודע שהמלחמה לא מקדמת אותך, ההרמוניה היא זו שתקדם אותך. אתה נדרש לפקוח עיניים, לראות את המציאות הפנימית שבך ולהכיר בה, לכבד את מה שאתה רואה, לא להילחם כנגד מה שאתה רואה… עליך להתקדם מתוך גישה אחרת, מתוך התקדמות שעונה על שני הקולות שבך, לקחת בחשבון שתוכל להשיג את היעדים והמטרות בתנאי שתקשיב לשניהם יחד, לקבל את ההבנה הפשוטה, שאתה רוצה ושמח להתקדם בעבודת ה' אבל אתה גם רוצה לא להיות חנוק! לקבל את הקול שבא ואומר: אני לא יכול להכריח ולשבור את עצמי… אתה וודאי מכיר את הביטוי המפורסם: If you can't fight them, join them – אם אתה לא יכול להילחם בהם, תצטרף עליהם! מתוך שאיפות גדולות בעבודת ה', אנו נוטים לפעמים לחפש איך להביא לידי ביטוי מצוות בעלי אופי מעשי הנראה לעין… זה אף עלול להשפיע על אופן מדידת ההתקדמות הרוחנית, כשאנו נוקטים בשפה (מעט) חיצונית של אחוזים ומספרים… חובה עלינו לעמוד במבחן תמידי ולבדוק שאנו לא נכשלים באיזושהי 'השטחה' של עבודת ה'. המדד להתקדמות רוחנית, אינו רק המדד ה"כמותי", ממש לא, דווקא המדד העיקרי יותר הוא ה"איכותי"… "רחמנא – ליבא בעי"! "תנה בני ליבך לי"! על דרך המטפורה, אם נתייחס לעבודת ה' כמבנה רב קומות, עליך לשקול במקום להילחם על בניית הקומה התשעים ושש/שבע והלאה, תוספת שעלולה לגרום אצלך לקריסת המגדל כולו, להפנות את כל האנרגיות לביצוע תכנית חיזוק של תמ"א, לבסס ולהעמיק את התשעים וחמש אחוז הקיימים אצלך, ביסוס רוחבי ואיכותי שמשמעותו חיזוק המבנה הרוחני הקיים מפני רעידות… אקח לדוגמא את עניין התפילה. ניתן למדוד את ההתקדמות בהיבט הכמותי, למשל סביב השאלה האם קמתי שעה מוקדם יותר לתפילה בנץ, כאשר המשך המדידה בהיבט הזה, מייצר סכנה להיווצרות מעין 'לופ' שאינו נגמר, כזה שעלול להתחיל במחשבות מעיקות מהסוג שתיארת ולהמשיך לעבר חוויית היסחפות וקיצוניות… כי אם אתה כבר תקופה קם לתפילה בנץ עוד יום ועוד יום, הרי שלשם בניית קומה נוספת מהסוג הזה, אתה נדרש כבר לעשות גם 'תיקון חצות' מידי לילה… באירוניה, כמובן. זה אומר שאתה בעצם לא יכול להתייצב על העמדה הרוחנית הנכונה עבורך ברוגע ובשמחה – כשאיפתך הטובה! לעומת זאת, ניתן לבחון את עניין התפילה בהיבט האיכותי, עד כמה השקעתי בכוונון מיתרי הלב, בחיבור וחווית הרגש הפנימי לשפוך שיח למול אבי שבשמים, עד כמה הגעתי לכדי קיום מאמר חז"ל: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו (תענית ח, ב)… אם נשוב לקולות המתוארים, הרי שאם אנו הולכים על מסלול התמ"א המוצע לעיל, אנו 'כביכול' מחסלים את הקול השני… כי אמנם תהיה עבודה והתקדמות אבל במגמה אחרת, מגמה רוחבית ומבססת ולא תוספת חיצונית של קומות לגובה. יחד עם זאת, גם אם תחליט שאתה "כן" מבקש לבנות קומה נוספת לגובה, זה יבוצע רק מתוך מודעות לגערתו של "הקול השני" הדוחף וכופה אותך להתקדמות אין סופית – ויהי מה (!), קבל על עצמך שבכל מקרה הקול השני לא יכול להיות הקול המוביל שמשתלט… למרות שהוא טורדני… מבלי שהשכן המקביל שלו, הקול הראשון, מוכן גם הוא לחתום על אישור הקומה הנוספת! אתה נדרש ל100% חתימות שכנים…. על פי גישה זו, אתה מוזמן דווקא לתת "מקום" בתוכך לשני הקולות ולא לחסל אחד מהם, מתפקידך לייצר הרמוניה והכרה בשני קולות הפנימים האלו שבתוכך. כלומר, רק אם תוכל להגיד לעצמך, אני ממשיך להרגיש טוב עם עצמי לגבי החיבור שלי לעולם המערבי, אני לא מתנתק מהמכרים והמשפחה המסורתית-חילונית שלי, ועדיין אני גם מתקדם אל בניית הקומה התשעים ושש… אם תמצא ששתי הקולות/המגמות מזהות את זה כדבר חיובי ומתאים, או-אז אתה אכן יכול להתקדם. לאימוץ גישה הרמונית זו יש תוצר עקיף, אולי ההתקדמות ה"איכותית" הטובה ביותר שתוכל לעשות גם בתור תוכנית תמ"א רוחנית כללית עבורך. לחזור ולבחון את היסודות של כל קומה שכבר נבנתה, עד כמה היא מבוססת ובעלת הרמוניה מלאה עם הקול הראשון… עבודת ה' המוטלת עליך היא ללמוד לחיות עם שני הקולות בו זמנית – בשלום! * [במאמר המוסגר: כעת מבקש לעסוק בהצעת אפשרות/פרשנות שאינה נוגעת בעיקר הדברים, שאולי הפציעה באופן סמוי מתחת לפני השטח, יתכן שתמצא בה איזושהי נקודה אמיתית שתביא לך תועלת. אתה כמובן מוזמן להשליך את הפרשנות הזו ככל שהיא מופרכת בעיניך. תיארת איך שאתה נמצא בתהליך בניה מתמיד לאורך כל חייך הבוגרים, חשוב לך להתקדם ללא הרף ולעלות משלב לשלב, אתה מודע לכך שלצורך להתקדם יש סוגי מניעים שונים, בסוף השאלה ביקשת להשתיק את המניע הפנימי שכולל את ההיבט ה"חרדתי" של יראת העונש הגורמת לעצבות, ולחזק בעצמך את המניע הפנימי שמתודלק על ידי שמחה ורוגע. לפעמים כשיש לנו נטיה כללית לחששות ופחדים ולעצבות, אנו משליכים וממירים אותם על הנושאים החשובים לנו, זה עלול לחזק את הנטיה לדקדק בהלכה מתוך יראה / פחד מעונש, כשבעצם זה מלמד על קושי ואתגר כללי במובנים אלו, אף ללא קשר ישיר לעניין קיום המצוות מהבחינה הדתית, כעת זה פשוט מתלבש על זה… כי אם אני חרד ואני רוצה להשקיט את החרדה שלי, אז אם אכניס את עצמי לתוך איזשהו מסלול, ואקפיד ואשמור להיות יותר ויותר בסדר, אז 'כביכול' החרדות לא יציקו לי, יהיה שקט בעולם שלי… אבל בשביל זה אני כל הזמן מוכרח להיות בתנועה, כדי באמת להשקיט, להרגיע, שיהיה סדר… כאשר החשש הפנימי הוא (אולי) מנפילה שתחזיר אותי אל אזור אי השקט הפנימי, שתעמת ותחשוף אותי אל החרדות והפחדים הכלליים שלי. בחברה הכללית ישנם כאלו שמצב חרדתי מעין זה עלול לפגוש אותם סביב עיסוק תמידי בשאלות: האם אני עושה מה שאני צריך, האם אני במקצוע הנכון… איך אני נמדד בעיני החברה מבחינה תדמיתית… האם יתכן שאתה מרגיש שהבעיה היא בכלל ב"בסיס"… (תרתי משמע), האם יכול להיות שהחיפוש אחר פתרון לקושי הרגשי הפנימי רק מושלך ובא לידי ביטוי בקושי לעבודת ה' מתוך שמחה ורוגע? אם כנים הדברים, הרי שהשאלות הנכונות צריכות לעסוק ב"בסיס" ולא בהכרח באזור הדתי. שאל את עצמך: על מה אתה עוד נאבק בחייך, איפה אתה מוצא עוד את התלונה שלא טוב לך, איזה מאפיינים יש לאותם דברים, על מה זה יושב לדעתך, האם זו נטייה חרדתית מולדת או נרכשת (לפעמים עקב טלטלה כתוצאה מאירועים משני חיים). האם אתה נאבק כנגד מחשבות שמציפות אותך או פחדים שרודפים אותך. אם כן, אתה יכול לראות בתשובה זו סוג של 'קריאת השכמה' פנימית, הזמנה לסגור את המעגל באופן מלא, לנסות לקבל מענה ולפתור את האתגר מה"בסיס"… לטפל בחלק החרדתי כעומד בפני עצמו, וכך להגיע לעבודת ה' מתוך אהבה ושמחה ולא דרך היראה והחששות… תהליך רגשי כזה כולל הפנמה מדורגת לאורך תחנות שונות בשלבי התשובה… אי אפשר לקבל מרשם לתרופה ואז לאכול את כל החבילה כאחת ולהבריא, זהו שאמרו: תפסת מרובה – לא תפסת! לכן אתה נדרש לליווי והדרכה של רב/חבר קשוב, חכם וירא שמיים, שאתה יכול להיעזר בו. אם אינך מוצא אחד כזה, תקיף את עצמך בחברים הרוצים בטובתך, בעלי חשיבה בריאה וישרה, שיודעים להלך בשביל הזהב ללא קיצוניות, ותקיים בכך את מאמר החכמים: "מרבה עצה – מרבה תבונה".] – עשה לך רב וקנה לך חבר! 'תן לחכם ויחכם עוד'… חיים עוזר ה.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן