שלום לך שואלת יקרה,

ישנם ספרים הנחשבים לספרי ילדים, אך למעשה משוקעות בהם חוכמת חיים ותובנות מעמיקות. אחד הספרים הללו הוא עליסה בארץ הפלאות שנכתב על ידי פרופסור למתימטיקה ששילב בספר יסודות מתמטיים ופילוסופיים. באחד הקטעים בספר בו עליסה אינה מוצאת את דרכה, היא מבקשת עזרה מהחתול ואז מתפתח הדו-שיח הבא:

“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” שאלה עליסה

“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע.” – אמר החתול

“לא אכפת לי כל כך לאן. – ” אמרה עליסה

“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי.” אמר החתול

נזכרתי בקטע הזה כאשר קראתי את שאלתך. את שואלת מה הבעיה בסרטים ולמה לך לא לראות סרטים שאינם צנועים. תשובתי תהיה זהה לתשובתו של החתול: זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע.

טכנולוגיית הסרטים איננה בעייתית לכשעצמה. כל מה שהקב”ה ברא בעולמו יש לו מקום במידה הראויה ובמקום הראוי. ישנם סרטים מעוררי מחשבה ובעלי מסרים שהמדיום הקולנועי מצליח להעביר בצורה ובעוצמה שקשה היה להעביר בדרך אחרת. יש גם סרטים שאולי אינם מועילים אך גם אינם מזיקים ויכולים לשמש לשבירת שגרה, להרפיה ולהפגת מתחים. אולם לצערי אלה הם המיעוט ורוב מוחלט של הסרטים היום משמש למטרות אחרות.

תעשיית הסרטים היא תחום שמגלגל מאות מיליארדי דולרים, ומטרתם של המפיקים היא אחת ויחידה – להרוויח כסף, הרבה כסף ומהר. שום דבר אחר. הדרך להרוויח כסף מסרטים היא לגרום לכמה שיותר אנשים לצפות בהם. איך גורמים לאנשים לרצות לצפות בסרט? זו שאלת מיליון הדולר, ועל מדוכה זו יושבים טובי המוחות, מדענים, פסיכולוגיים, אומנים, מעצבים, כותבי תסריטים, כולם מקבלים משכורות עתק על מנת לייצר סרטים שכמה שיותר אנשים יצפו בהם. מדובר במדע של ממש שמתבסס על חקר התנהגות ועל סיפוק צרכים נפשיים של בני אדם.

די שנתבונן בתמהיל המקובל של סרטים וסדרות על מנת שנבין לאלו מסקנות הגיעה תעשיית הסרטים. בראש צועד נושא היצר והתאווה. ככל שהסרט יפנה יותר ליצר הוא ימכור יותר, ולכן הוא ייכנס בכל מקום אפשרי, עם קשר לעלילה או בלי קשר אליה. מפיקי הסרטים יודעים היטב את חולשותינו כבני אדם ומכוונים בתחכום רב בדיוק לאותן נקודות תורפה שיותירו אותנו חסרי הגנה. עם השנים, לאחר שחושינו נהיו כבר קהים ומינון ההחשפות אליו בסרטים כבר לא מרגש אותנו, הם פשוט מעלים את העוצמה ואת התדירות. מראות שנחשבו בעבר לנועזים ונטולי מוסר, נוכחים היום כבר בכל סרט ילדים שמיועד לבני 5. במרחק קטן אחריו צועדת האלימות, ובין לבין יש שימוש בשיטות מתוחכמות על מנת לגרום לצופה להמשיך ולראות את הסרט עד תומו. כך בסדרות למשל כל פרק מסתיים ברגע שיא של מתח שפשוט לא מותיר לצופה ברירה אלא לצפות בקוצר רוח לפרק הבא.

אני מוצא זאת די מעליב. יושבת חבורה של אנשים בהוליווד, אנשים שלעיתים קרובות המוסר וההגינות מהם והלאה, הם מבשלים תבשיל קלוקל, מוסיפים לו צבעי מאכל מזיקים וחומרי טעם וריח מגרים, מניחים אותו לפני כפיתיון, ואני מכשכש בזנבי, בולע את הפיתיון ויוצא לחפש עוד. מעליב. אי אפשר להתכחש לכך שהצפייה מהנה. איך לא? הרי מיטב המוחות עמלו בפרך כדי שהסרט ירעיד כל מיתר אפשרי בהכרה ובתת הכרה. אז למה אני מכנה את התבשיל הזה קלוקל? כי כאשר אני גומר לצפות בסרט מסוג זה אני מוצא את עצמי במקום נמוך מזה שהייתי בו לפני כן. פחות רגיש, פחות חושב, פחות חד, פחות עצמאי, יותר פאסיבי, יותר קטן, יותר נגרר. ככל שהתבנית הזו חוזרת על עצמה, נעשות כל הפחיתויות הללו קניין עלוב בנפשי. האם לשם אני רוצה להגיע? אם לא, אז לא כדאי לבחור בדרך שמובילה לשם. אינני טוען שצפייה בסרט מורידה מיד את האדם לשאול תחתיה, אבל אם הדבר הופך להרגל ולדרך שגרתית לבילוי הזמן, אז יש לכך השלכות על המקום אליו אני עתיד להגיע.

שאלת למה אסור ומה הבעיה, אני לא אומר שאסור, את צריכה רק להחליט לאן את רוצה להגיע, לבחור בדרך שמובילה לשם ולהימנע מדרכים שמובילות לכיוון ההפוך.

את כל מה שכתבתי ניתן לסכם בשאלה הפשוטה שהבאתי בפתיחת דברי: לאן את רוצה להגיע? מה השאיפות שלך? לאן את מכוונת?

תשיבי לעצמך על השאלה הזאת בבהירות ותראי כיצד כמעט כל הספיקות באים על פתרונם.

בהצלחה,

גרשון