שואלת יקרה, שלום.

מצטערת על התשובה המאוחרת, בשל נסיבות לחוצות 'שלא באשמתה' כמו בפתקים של בית הספר. אני מקוה באמת שתשובתי מצאה אותך כבר במקום טוב יותר.

את מתארת קרע כואב ונורא. לא פרטת מה הסיבות לניתוק, מתי זה קרה ובעקבות מה. אבל התוצאה בכל אופן קורעת ופוצעת, ואת מיטלטלת בין כאב לכעס גדול, בתחושה נוראה של 'הכושי עשה את שלו'. ובכל זאת, פנית לבקש עצה ותושיה. כי אינך רוצה להשאר ברגשות הקשים האלה. את מחפשת דרך להתמודד, לקום על הרגליים, לעזור לעצמך ולבעלך. אין ספק שהכלים הטיפוליים שבידייך עומדים לך בעת סערה ומספקים לך עוגן כלשהו בתוך ים היגון. אז קבלי את הערכתי הגדולה על כך, בתוספת חיבוק והשתתפות עמוקה בכאבך.

אני שומעת בדברייך שתי שאלות:

איך הם יכלו לעשות את זה?

ולאן הלך כל מה שהשקעתי בהם?

איך הם יכלו לעשות זאת? שאלה, באמת. ילדים עושים מה שטוב להם, הם אגוצנטריים מטבע בריאתם. כדי לצאת מהמקום הזה הם עוברים תהליך ממושך של גדילה והתבגרות. אבל כעת – הם עדיין שם, אלו הם הנתונים. והשני מבחינתם הוא 'אובייקט' ולא 'סובייקט'. כלומר הוא נמצא שם בשבילם, לא בזכות עצמו. כך למעשה רואה התינוק את האם – הרחבה של ה'אני' שלו. שלוחה של האישיות העצמית שלו. האם היא כלי שרת של התינוק, ספק צרכים ולא יותר. כדי להשתחרר מהתפיסה הזו עובר הילד תהליך ממושך ומורכב של נפרדות והתבגרות. אולם כאן מדובר בילדים, לא במבוגרים, והם עדיין לא גיבשו אישיות בשלה, והתפיסה שלהם עדיין יותר קרובה לזו של התינוק מאשר לשל המבוגר. כמו כן, מן הסתם ידם של המבוגרים בדבר – של אבי הילדים או של אמם. או של שניהם. [כן, לפעמים גם המבוגרים עוד לא פיתחו תהליך נפרדות מלא, והם כמו הילד הקטן זקוקים להצהיר 'אני לבד' ולהתנתק מן המבוגרים שמעליהם – בדרך כלל הסבא והסבתא מאחד הצדדים, שהם מרגישים אותם עוטפים מדי או חודרניים מדי.]

לגבי שאלתך השניה, לאן התנדפה כל ההשקעה – התשובה היא: היא לא נעלמה. היא קיימת, היא נשארה עמוק בתוך לבם של נכדייך. אהבה לא הולכת לשום מקום, היא נשארת ומזינה את הנפש זמן רב אחרי שהקשר הרציף כבר אינו אפשרי. המבוגר המשמעותי מקבל בנפש הילד ייצוג פנימי, נהיה לחלק מן האישיות הרכה. אם אכן היו לכם זמנים טובים ביחד – נתת מתנה גדולה לנכדייך, ואת זאת איש לא יוכל לקחת מהם – וממך.

אין ספק שהנכדים שלך זוכרים את הסבתא האוהבת, את הסבא המסור. הם מתגעגעים לקשר, לחיבוק העוטף, לאהבה. אין ספק שיום אחד כל זה ימצא את הדרך חזרה אליך. נתינה ואהבה לעולם אינם הולכים לאיבוד!! ואת המקום של סבא וסבתא אף אחד לא ייקח לעולם. אין לקשר הזה תחליף. וילדים זקוקים לדמויות המכילות והאוהבות ללא תנאי של סבא וסבתא (וגם לגערות כשהם קופצים על הספה…), בדומה לכך שהם זקוקים לאב ואם ואין תחליף לאף אחד מהם בשום צורה אחרת של מערכת יחסים. זהו פורמט של קשר הורי מסוג שונה, שהילד זקוק לו משום שהוא משלים היבטים נוספים באישיותו. זוהי מערכת יחסים מסוג שונה, שמאפשרת ונותנת באופן אחר ממה שההורים עושים. ולכן היא משלימה פן חשוב בצרכי הנפש של הילדים. מה גם שכאשר הילדים יגדלו מעט, יתכן שהיחס שלהם לנתק הכפוי הזה ישתנה, והם יגבשו החלטות שונות לגבי מערכת היחסים ביניכם. סביר שהם כבר לא 'יקחו צד' בסיפור ואז מהר מאוד ימצאו את הדרך חזרה אליכם. היי סבלנית – יום אחד זה יקרה, בע"ה.

אבל, יקירתי, שימי לב:

מצב של קשר שאת נותנת את כל כולך ומתרסקת בעקבות ניתוק, הוא לא מצב טוב, אפילו שלכאורה יש כאן אידיליה של אהבה ללא גבולות. את משוקעת בהם בלי הפרדה. הפרדה היא תמיד ענין כואב, כמו ניתוק של חבל הטבור. ואם היא מגיעה – והרי היא תמיד מגיעה בסופו של דבר – ומוצאת אותנו לא מוכנים – אזי היא משאירה אותנו פצועים ושותתי דם.

אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים, ואין לנו אחריות על הבחירות של אחרים – אפילו לא של בני משפחה קרובים. זו רק אשליה. מערכת יחסים היא ענין מורכב, שמצריך התאמות ונכונות משני הצדדים, כדי שהקשר יעבוד. כשצד אחד פורש בחוסר ענין, אין דרך לצד השני להכריח אותו להמשיך להיות בקשר. השאלה 'איך הם יכלו לעשות לי את זה?' אינה מקדמת אותך אפוא, ורק חוזרת ומצערת אותך כל פעם מחדש. איננו יכולים לנהל את התנהגותו של הזולת. יש לנו רק אפשרות לעצב את תגובותינו ולהתנהל נכון מבחינה רגשית.

כלומר, כל מה שבידייך לעשות אינו קשור אליהם כלל. הדרך להתמודד עם הענין איננה להאשים, לבכות, לשלוח מכתבים או נציגים ולשוחח שיחות הבהרה וירטואליות. ניסיון לכפות על האחר מערכת יחסים – הוא דבר שנידון לכישלון. בשלב זה עליך לתת לתחושות האבל להשתחרר – ואם את עוסקת במקצוע טיפולי תוכלי למצוא גם את הדרך לכך, בינך לבין עצמך או (במקרה שהקושי מתמשך) ע"י דמות מקצועית מתאימה. התלות הזו שאת חשה, הנתק האיום הזה שמרסק אותך, הם סַמנים משמעותיים בשבילך. הם קוראים לך לקום ולעשות מעשה, כדי להוציא את עצמך לחופשי.

חשבי: מה זה בא ללמד אותך? מה הקב"ה רוצה ממך בסיפור הזה? מה השדר שהוא מאותת לך?

בסיפור שלך יש טובים ורעים, חסרי אונים וקרבנות. את הגרסא הזו אפשר לכתוב מחדש. את לא חייבת להישאר עם הסיפור הראשוני הזה!

היה ביניכם קשר עמוק ומדהים, ואבדנו הוא אכן סבל נורא. אולם יש כאן נקודת מבחן עבורך – האם הקשר עם הנכדים ועם הילדים מגדיר את כל כולך? הוא כל עולמך? האם זה נכון שיהיה כך, שבלעדיו חייך אינם חיים?…

קל לומר זאת, אני מודה, ואני כותבת את הדברים בלי אף שמץ של ביקורת. לבי אתך מאוד מאוד, אבל כדי שאכן תוכלי לאסוף את עצמך ולשוב לחיים, עליך לתת לעצמך תשובות כנות. אותו חלק של נפרדות שהילד הרך מפתח בדרך לבגרות ולבשלות, הוא חלק מהאישיות הבוגרת שלנו. אנחנו מסוגלים לשמר אותו אפילו בתוך זוגיות אוהבת והדוקה, במסגרת חברות מופלאה, ובתוך מערכת יחסים עמוקה של ילד-הורה – בין בתור ילדים, ובין בתור הורים. יש גרעין של 'אני' שאינו נמדד ביחס למה שהפרטנרים לקשר חושבים עלינו או מרגישים כלפינו, או אפילו מעוללים לנו. את החלק הזה – צריך לשמר בכל מחיר. כך קשר שניתק אולי יצער אותנו מאוד – אבל לא ימוטט אותנו לגמרי.

כאמור אין בכך רמיזה שעליך לנהוג כך או אחרת. האבל על האבדן הגדול הגיוני מאוד, בפרט אם הוא היה כל כך לא צפוי, והוא גם שלב חשוב בתהליך ההתמודדות עם האבדן. גם כעס הוא חלק טבעי והגיוני, ואין צורך להילחם בו. אם תקבלו את רגשותיכם בצורה מבינה וסבלנית כלפי עצמכם, בסופו של דבר תגיעו למקום מאוזן יותר ושלוו יותר, מקבל ומכיל, הן את עצמכם, הן את הצד השני.

אבל מה כן אתם יכולים לעשות?

כל מה שסבא וסבתא רחוקים יכולים לעשות – להמשיך לאהוב את הנכדים מרחוק, ו'לשלוח' להם את אהבתכם בלי רגשות טינה. לרגשות יש כח לחצות הרים וימים. זה עובד, כמו אפקט האבן והשלולית. בסופו של דבר המסר של הלב מגיע ליעדו.

מה עוד? להתפלל עליהם, להזכיר אותם בתפילותיך יום יום, כל ילד על צרכיו. התפללי שהקב"ה ייתן כח גם לבנך לעשות את הבחירות הנכונות. והתפללי שהקב"ה יפתח את לבה של כלתך לראות את כוונותיך הטובות ולהושיט יד לפיוס ולשלום. התפללי על הקשר ביניכם, שישוב להיות קרוב ומשמעותי. בקשי על כל מה שחשוב לך.

ובאשר לסיבה שגרמה לנתק – אם את משערת מהי, אולי תמצאי את הדרך לתקן אותה, או לשבת עם כלתך ועם בנך לשיחה ישירה ולבדוק מה היה שם שיצר את המפץ הגדול. קשרים הם ענין של עבודה, של הבנה, של קבלת השונה – כל יום מחדש. הענין הזה נושא בחובו את בשורת התיקון.

המסר שאת צריכה לשאת בתוכך הוא, הדלת פתוחה תמיד, תמיד נהיה שם בשבילכם. זהו מסר של אהבה שבסופו של דבר יפעל את שלו. זוהי נתינה שלא על מנת לקבל חזרה. עלייך להתנסות כעת בשיעור באהבה – למתקדמים. עד עכשו היית ברמת בסיס: אהבה של תן וקח. הרעפת אהבה, מסירות, מתנות, וקיבלת יחס חם ומתמסר בתמורה. כעת את עולה שלב, ונדרשת לאהבה שאין מאחוריה ציפיות לתמורה. כך, למעשה, עלינו להתנהל במערכות היחסים שלנו, אבל כולנו בני אדם ורוצים להרגיש גם כן אהובים ומוערכים. אבל הקב"ה זימן לך כרגע תנאים אחרים, ובהם את מתַרגלת אהבה מסוג אחר – אהבה שאינה מצפה לתמורה. זו אהבה מתגמלת בעצם קיומה. לתת לשני מבלי לצפות לאישור שלו, מבלי לקבל אהבה בחזרה – זה סוג של מתן בסתר רגשי. ובסופו של דבר היא תאפשר לך גאולה וצמיחה.

מקווה שהדברים יעזרו לך, ולו לפחות בחלקם. אני כאן להמשך קשר ככל שתצטרכי.

מאחלת לך כל טוב, שנה טובה מלאה חלונות של אור, והרבה נחת ושמחה בהמשך!

אורית

[email protected]