שואל יקר ונכבד מאוד.

הנחת המוצא שלך הינה נכונה מאוד. חכמינו הקדושים היו בקיאים בכל מכמני החכמה האנושית. על פי דבריהם (שבת עה, א) ישנה מצוה לעסוק בענייני עיבור וקידוש החודש, משום שבכך ניכרת החכמה היהודית בעיני חכמי האומות.

אמנם צריך לדעת שהתורה אינה מתיימרת לשמש כספר מדעי. גם הידיעות המדעיות שנמצאות בתורה, נמצאות בדרך אגב ואינם עיקר הענין. עיקר מטרת התורה – הן שבכתב והן שבעל פה – הינה ללמד ולגלות את רצון ה’ ואת הדרך הנכונה להתדבק בו יתברך.

חז”ל עצמם התבטאו על כך ואמרו (איכה רבה ב, יג) “חכמה בגוים תאמין”, הסיבה לכך היא שחז”ל לא התעסקו עם אותם חכמות באופן ישיר, אלא רק במה שהיה נצרך לעבודת השם, או לשימוש שוטף.

אם כי, ישנם סוגיות רבות שבהם חז”ל עוסקים בנושאים אלו. למשל במסכת ראש השנה (כ, ב) חז”ל מביאים מספר כללים חשובים הנוגעים לעיבור החודש. בכדי להבין את דבריהם על בוריים, צריך לעיין בדברי בעל המאור [על הרי”ף] שהאריך שם בביאור כללים אלו.

מספר דפים אחר כך (כה, א) מופיעים עוד מספר כללים חשובים בדיני עיבור החודש. אם אתה רוצה ללמוד אתו בצורה מסודרת את כללי הלוח היהודי וחכמת האסטרונומיה היהודית, תלמד איתו את פתיחת התפארת ישראל על המשניות סדר מועד, ששם הוא חילק את הקונטרס לפרקים לפי עניינים וכתב באופן מאוד מסודר.

במסכת בבא בתרא (ק, ב – קב – ב) נמצאת סוגיה מעניינת מאוד בענייני גיאומטריה. ואם עיתותיך בידיך תעיין איתו בפירושו של הפני שלמה שם שהאריך לבאר את דברי הגמרא על פי אקלידוס ופיתגורס.

עכשיו אני אצטט לך קטע מעניין מרב שנהרג בשואה, רבי אברהם לייכטאג ווקסמן, רב בקהילת שוונינגן שבהולנד ובאנטוורפן שבבלגיה. משנת תרצ”ב (1932) דיין, מורה צדק ומגיד מישרים בקהילת נייפסט שבהונגריה, שכתב מאמר מעניין מאוד בענין. כיון שהמאמר ארוך מאוד, אנסה לקצרו במה שאוכל:

“ר’ חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ”ג מ”ה).

יש לומר הכוונה, דהנה כת החדשים אשר יכחשו בד’ ובתורתו ויאמרו לאל סור מני ודעת דרכיך לא חפצנו, זה דרכם כסל למו להפך הקערה על פיה ולשפוך בוז וקלון על תורת ד’ התמימה ועל חכמיה לומדיה, לאמר: הנה העם ההולכים בתורת ד’ לא נגה עליהם אור החכמה והמדע, רק הולכים חשכים ואין נוגה למו, ועל חוקיה ומשפטיה הישרים העומדים ברומו של עולם, יאמרו כי עלימו עבר כלח ואינם לרוח היום והזמן. על כן יגזרו לומר כי כל לומדיה מוכים בסנוורים, וענני הפאנאטיזמוס [=הפנאטיות] משנות עולמים רובץ עליהם, לכן מתאמצים להפיח רוח חיים בלבות נערי בני ישראל לחנכם ולגדלם לאור ההשכלה והציוויליזאטיאן [=הציביליזציה].

אולם אני הגבר, אשר אספתי בחופני מעט מזעיר מחכמת התורה וגם שערי המדע לא נעלמו מעיני, תוקד אש בקרבי בהעלותי על לבי דברים בוטים כמדקרות חרב כאלה יוצאים מפי מהרסנו ומחריבנו, לכן נדרתי ואקיימה כי לא אשקוט ולא אניח עד אשר אוציא את צדקת תורתינו הקדושה לאור, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, ואדני הדרוש הזה אשר עליו יריתי אבן הפנה הוא, להביא ראיות ברורות אשר יתנו עדיהן ויצדקו, כי תורתנו הקדושה היא מקור החכמה והמדע וכל האידיאלים המרומים אשר הכו שורש בחברת בני אדם מקורם המה מתורתנו הקדושה הנתונה לנו מסיני, ואין כל חדש תחת השמש, ורק גנוב גנבו מארץ העברים וחותלו ועטפו אותם במחלצות זרות עד שאי אפשר להכיר מבטן מי יצאו. ואני אהיה ההולך רכיל ומגלה סוד להראות איה מקום כבודם בחורתנו. על כן טעות גדול לומר כי איש ההוגה בתורת ד’ הולך חשכים ושביבי חכמה ומדע לא ישכנו בו, כי אדרבה, תורתנו הקדושה אשר היא מלאה חכמה ומוסר ודרכיה דרכי נועם, תעמידנו על דרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ופריה ומימיה הנאמנים תבשל איש אשכולות, איש שהכל בו, ואין חכמה בעולם אשר לא ימצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, ורק אלה האנשים אשר לא טעמו טעם תורה ולא באו בסוד ד’ לא ימצאו בה נופת.

ולבאר דברינו אציגה פה דברי הגאון מהר”י אייבשיץ ז”ל, אשר הניף ידו בעים רוחו להראות לנו את מקורי החכמה איה מקום כבודם מונח, למען הקל מעלינו עבודה הקשה ואני אתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני.

במסכת שבת ד’ כ”ב ע”ב “מחוץ לפרוכת העדות יערוך”, וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מה עדות, אמר רב זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

ופירש הגאון הנ”ל כי השבעה נרות המה השבע חכמות. כי החכמה מכונה בשם “נר”. ונר מערבי היא תורתנו הקדושה, כי שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו, כי כלם נערות המשרתות את המלכה כמו שכתב הרמב”ם ז”ל שהמה לטבחות ולרקחות וכולם צריכים לתורתנו.

א) חכמת התכונה והאיצטגנינות הנקראת “אסטראלאגיע ואסטראנאמיע”.

ידוע ומפורסם שהיינו מצוינים בחכמה זו, ועליה אמרה התורה: “כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, ובא בקבלה זו חשבון תקופות ומזלות. ושמואל אמר על עצמו “נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי”. וחכמה זו היתה נצרכת ביותר להבין ולדעת קדוש החדש בזמנו, ולהבין על ידה ענייני כישוף, כי כל עניני כשפים היו באים ע”י התקשרות עם שרי מעלה וכו’.

ב) חכמת הטבע, אשר נכלל בה חכמת הרפואה.

צריכה מאד לחוכמת התורה הן לדעת ולהבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע, ולהבחין כאשר יכה איש את רעהו אם יש בו כדי להמית, ואם מת אם בשבילו הוא, ועל איזהו חולה מחללים שבת. וכמו כן אנו רואים ידם החזקה בהלכות טריפות אשר ידעו טבע כל אבר ואבר ומאיזושהי מחלה יכולה לחיות ומאיזהו לא. ושמעתי כי חוקר אחד התווכח על הכלל שנתנו רז”ל במסכת חולין “כל בריה שאין בה עצם אינם חיה י”ב חודש”, והביא סתירה לזו מעלוקה שקורין “איגל” שחיה יותר מי”ב חודש. והגאון אשר התווכח עמו ביקש שייתן לו זמן ג’ ימים וחיפש עד שמצא כי בירושלמי מקשה קושיא זו, ומתרץ ומראה מקום כי יש בעלוקה עצם קטן מאד. ובדקו אחר זה ויצא כנוגה צדקת חז”ל. הרי כי הכירו כל מין ומין בעולם.

ג) טבע הצמחים ומחצבים.

אנו רואים חכמתם וידם החזקה בענייני כלאים, לדעת שיעור יניקה עד כמה הוא, ומה הוא טעם התערובות ואיזה מין מותר בהרכבה ואיזה אסור. ובזה נכלל טבעית בעלי חיים לדעת איזה מין יש בו הרכבה או לא איזה מין בהמה ואיזה חיה וכדומה.

ד) חכמת אלקימייא, בכל חלקי התכת המתכות ושינוי טבעי מחצבים וכדומה.

היה צריר להבין טעמי בנין משכן ומקדש, איזהו לכסף ואיזהו לזהב ולברזל, וטעם אבני חפץ באפוד וסגולתן וכהנה סתרי הטבע. וכו’.

ה) חכמת הנימוס, הנקראת “יוריסטישעס וויסענשאפט” (שהוא משפט הכולל ושווה לכל נפש).

הכל צריכים הבית דין לידע ולהבחין בין משפט אלקים ומשסט בני אדם וכמה וכמה הראו ידם החזקה במסכת נזיקין. והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.

ו) חכמת המוזיק.

מחכמה זו אין לדבר כי היא חכמת השיר אשר על ידה נבין טעמי התורה ונועם מליצת לווים וכדומה בכל פרטי דברים והם ניגונים ישרים לשמח לבבות ולהסיר מרה שחורה ולקנות הנפש שמחה שיחול בה רוח אלקים כמעשה הנביאים. ומה רב כחה של חכמה זו אשר כל מלאכי מעלה וגלגלי שמים כולם ינגנו וישירו בשיר וניגון נועם כפי סדר קולות וחצי קולות, וכולם יש להם שורש בחוכמת אמת, וכל תנועה יש לה שרשים. וכמו כן ציוותה התורה “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם”.

ז) חכמת הגימעטריע, שהיא חכמת המדידה (ונכלל בה חכמת המספר ותשבורת ואלגעברה).

צריך מאד למדידת עגלה ערופה ומדידת ערי הלווים וערי מקלט ותחומי ערים. ואם תעיין במסכת ערובין ובמסכת בבא בתרא תמצא חשבונות שונות אשר להם מהלכים בבתי מדרשות הגבוהות.

וכמו כן באם נחפש אחר כל חכמה וחכמה נמצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, וכל הז’ חכמות היה להם למורשה, וכולם נצרכים לתורתנו הקדושה והמה נערות המשרתות את המלכה. ועל זה מרומז “נר מערבי”, שהוא כנגד התורה, ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי ממנה מקור החכמות ובה היה מסיים החכמות, כי הכל ישיבו למקורן, כמו הים אשר כל הנחלים הולכים אל הים וממנה ישיבו, וכן הדבר בכל החכמות. ממנה היה מדליק ובה מסיים, כולם טפלים לתורה”

וההפרש בין חכמת התורה לשאר חכמות הוא כך, כל חכמות אשר מקורם מבן אדם המה בנויות על הקדמות מושכלות, ראשונות יולידו שנויות, ושנויות שלישיות, וכן תמיד. והמושכלות הראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהם טעות, כי אבות חטאו שיני בנים תקהינה, כי החושים יטעו ולכן גם תולדותיהם טעות. והנך רואה כי עד החכם והחוקר קופערניקוס מעיר טהארין אשר בפרייסען חשבו כל העולם חשבונם וכל חכמת תכונות השמים ומהלך הירח וכוכבים וסדר הקפתם וחשבון העיתים לחגים ולזמנים ולימים ושנים על דעת חז”ל שאמרו שהעולם וכדור הארץ תשקוט על מקומה במנוחה שלמה והיא נקודת המרכז של גלגל המזלות, רק דעת נוקילוס וגריען היתה שהיא עומדת מטעם כוח הדוחה אשר בשמים שדוחין אותה מכל צד מסביב בכוח שווה. והחוקר אייזיקנייטען אמר להיפך שיש בשמים כוח המושך שימשוך את כדור הארץ מכל צד מסביב בכוח שווה. ועל פי זה היו חושבים כל חכמות תכונות השמים ותקופות הימים ושנים. ובשנת 1539 הרעיש החוקר קופערניקוס את העולם בשיטתו ונתן אומן להפיליסוף פיטאגאריס אשר היה הראשון בהמצאת שיטה זו, אך לא נתקבלה אז דעתו עד שנשכחה שיטה זו וחזר קופערניקוס ויסדה. והנך רואה כי על ידי החוקר קופערניקוס נפל שיטת הקדמונים כליל. ואין ספק כי שיטת הקדמונים שיטת אמת היא, כי הסכימו לזה חז”ל, וכן מוכחים הכתובים כאשר כל זה כתוב על ספר הישר ספר הברית לקיים דברי חז”ל הנאמרים ברוח הקודש, ומשם תדרשנו.

וכמו כן הוא בהרבה חכמות אשר מבטן בני אדם יצאו באו חכמים אחרים ודחו את דבריהם, וכיון שנפל היסוד נפל כל הבניין אשר בנו עליו, וכל זה מה שמושג על ידי מחקר. אבל מה שמושג על ידי רוח הקודש אין צריך הקדמות ומושכל ראשון והצעה וסדר לימוד, רק מושג הכל מעצמו ולכך לא יפול בו הטעות. דרך משל מי שלא ראה עאראפלאן [=אווירון] מימיו, והוא שומע כי יש אניה אשר תעוף באוויר כצפור שמים. הנה להיות כי לא ראה כלי זה מימיו ורק יציירנו בחושיו נקל מאד שיטעה בזה, ואם יבוא חברו ויאמר לו שמעת שקר כזה כי יש אניה כזה ואתה מאמין בזה הנך פתי המאמין לכל דבר ותדע כי שקר ענו בך, בנקל יוכל להתפתות לזה וישמע לקול האחרון. לא כן מי שראה מכונה הנ”ל, אז לא יוכלו לפתותו לומר לא היו דברים מעולם, כי אינו דומה ראיה לשמועה. כמו כן הוא בחכמת התורה אשר נאמרו מפ’ ד’ ובעינינו ראינו כי נגלה ד’ על הר סיני, כמו שכתבה התורה “אתה הראת לדעת כי ד’ הוא האלקים אין עוד מלבדו”. אין בו שום טעות, דברי התורה קיימים לעולם ועד, כי קושטא קאי. אבל אמרו אין רוח הקודש שורה אלא על מי שכבר קנה חכמה ומושכלות בחכמות ובחקירות והשחיז את שכלו במשחזת השכלי ועשה לשכלו הבנה טבעית לחול עליו שכל הקודש ורוח אלקים. ולכך אמרו “אין השכינה שורה אלא על חכם” וכו’, כדכתיב “יהב חכמה לחכימין”. וזה מרומז הכל במנורה ונרות, כי הנרות מרומזים אל שבע החכמות, ונר מערבי על חכמת התורה. וכולן צריכין הקדמות לקניין החכמות ומושכלות ראשונות כנ”ל, ולכן צריך ליתן בו שמן, שהוא כמו מושכל ראשון והכנה לקניין החכמות. וכן אפילו על נר מערבי צריך שמן, כמידת חברותיה, כי גם התורה צריכה מתחלה הבנה טבעית במושכלות וחכמות כראוי, והיא שמן כמידת חברותיה חל עליו רוח הקודש ושפע אלקי הקודש להאיר חשכים בלי הבנה ומושכלות כלל, ואין צריך אחר כך למופת ולחקירה כלל, כי רוח הקודש נוססה בה ואין צריך להבנה ומושכל עוד. ולכך כאשר כלה השמן בכל הנרות, ולא הספיק הבנה טבעית ומושכלות ראשונות להשיג עוד, וקצרה יד המושכלות להשיגו, היה נר מערבי דולק מעצמו בלי שמן, והוא רוח שמים ממעל המאיר דבר בלי שמן. ומה שקצר יד המושכל להשיגו, השיג בעל רוח הקודש. וזה ענין נר מערבי שדלק כל היום בלי שמן כלל.

ולכך השיגו בעלי רוח הקודש מה שלא השיגו חכמי מחקר למצא לו מופת כי רוח הקודש למעלה ממושכל, וזה כוונת הגמרא “עדות הוא שהשכינה שורה בישראל”, כי זה מורה על רוח הקודש, וזה תכלית עניין נר מערבי, ולכך עדות ששכינה שורה וחל עליהם רוח הקודש להאיר להם חשכת השכל”.

עד כאן דבריו הנפלאים.

אקווה שכעת תוכל להסתייע בכך וללמוד עם בנך את חכמת התורה. אם כי חשוב לזכור, שמטרת הלימוד צריכה להיות ידיעת התורה, ואילו השגת החכמה צריכה להיות בדרך אגב.

בידידות.

בניהו.