שלום יהודי קדוש,

אסון מירון צרוב בתודעה של כולנו.

כמי ששמעה עליו רק מכלי שלישי אני יכולה לזהות את ההשפעה שלו עליי בל”ג בעומר השנה, וכנראה שגם בעתיד.

אני מתארת לעצמי שעבורך, כמי שלא רק היה עד אלא חלק מהאירוע, זה חרות בנפש באופן עמוק ביותר.

אז משמיים נתנו לך את נפשך לשלל אבל בכך זה לא נגמר.

עכשיו מתחיל המסע שלך להשבת נפשך לשלווה ולתפקוד. מסע כזה לא קורה בפעם אחת או בתובנה בהירה אלא בשלבים.

בכל פעם שמגיע טריגר (כמו תאריך, פגישה עם אדם מסוים, קולות או מקומות) זה מתעורר וצף, ואז ניתנת לך הזדמנות לנקות עוד שכבה.

אתה יודע וחווה דברים כעת אבל אשתך לא מודעת לכל זה, ואין לה דרך להכיל את זה. לכן היא מבוהלת, חוששת, חרדה ומבקרת אותך.

כדאי שתדע שלצד התפקיד שלך להשתקם, להיות אישתו של ניצול מאסון זה תפקיד בפני עצמו.

מגיע לאשתך לקבל כלים כדי להבין אותך ואת עצמך ואת הסיטואציה, ואם אכן תפעלו נכון אתם יכולים לגדול מאוד בזכות האתגר הזה. כל אחד בפה עצמו יכול לגלות כלים חדשים וכמובן שהקשר שלכם יכול להיות יותר עמוק ועוצמתי משל זוגות אחרים.

אבל כל זה בתנאי שתפעלו בחוכמה. אשתך חוששת מאוד כרגע, ויש שני דברים שיכולים להרגיע אותה:

1. שתבטיח ותתחייב וכמובן גם תקיים, לקבל ליווי מקצועי שיתמוך בתהליך ההתחזקות שלך. אני לא קוראת לזה ריפוי כי אתה לא חולה, אבל ההצפה שחווית בל”ג ,עומר מראה לכם שעדיין יש כאב בפנים שלא השתחרר. כשאשתך תראה שאתה בידיים טובות ומקבל את העזרה שמגיעה לך היא תוכל לשחרר את הדרגה שלה.

2. במקביל לזה, מה שירגיע את אשתך הוא מידע. אדם מן השורה לא יודע ולא אמור לדעת מה זה פוסט טראומה ומה קורה בנפש של מי שעבר דבר כזה. פגישה או שתים עם מומחה בתחום הזה תוכל לתת לה את המידע שהיא צריכה כדי להבין אותך וגם כדי לתת מקום לחוויה שלה לצידך. אם תרצה המלצה לדמות מקצועית מהסוג הזה אתה מוזמן לפנות אלינו שוב. אין לי תספק ששניכם תצאו נשכרים והיכולת שלכם להבין ולתמוך זה בזה רק תגדל.

מדהים בעיני שכתבת בביטחון שאתה תצא מזה. אין דבר נפלא יותר מהתקווה והאמונה. כדי שאכן זה יקרה ובקרוב הדרך היא לא להתעלם ולחכות שזה יחלוף פשוט מאליו אלא לנצל את ההזדמנות שזה עולה כדי לקבל עוד כלים לשחרור הטראומה מהנפש. אני רוצה להדגיש שאמונה וביטחון בה’ הם חיזוק חשוב לנשמה, אבל כמו שבטראומה של הגוף צריך לפעמים גבס ולא רק תפילות, כך בטראומה של הנפש צריך טיפול.

ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות וזכית להינצל ולהקים בית בישראל! משימה קדושה מוטלת עליך כעת. אתם עדיין בשנה של ‘נקי לביתו ושימח את אשתו’. ושימח זה לא רק בבגדים או פרחים אלא בשיחה מיטיבה.

זכות התנא הקדוש וקדושי מירון תעמוד לכם למנוחת הנפש ולזוגיות אמיצה!

ברוריה

נספח בנושא טראומה

נ.ב להרחבה משמעותית בנושא הטראומה והשפעותיה תוכל לקרוא במאמר הזה:

לפעמים יש תחושה שמשתמשים במושג טראומה יותר מדי. לפעמים יש תחושה שזה הפך להיות תירוץ טוב לכל התנהגות אימפולסיבית, סוג של ג’וקר שפוטר אנשים מלקחת אחריות על מעשיהם. לדעתי, אין טעות גדולה מזו. ההבנה המדויקת של הטראומה, ואיזה מנגנון ניתוק היא יוצרת, עוזרת לגרום לאנשים שסובלים ממנה לחזור ולקחת את האחריות. האבחון הזה לא פוטר מאחריות אלא להיפך. כאשר יש הגדרה והסבר להתנהגות הזו, קל יותר להתיחס לאדם לא כרשע, מופרע, אגואיסט וכו’, שאלו תיוגים שאינם מקדמים את הפתרון, אלא האבחון הנכון מדייק את המצב, כאדם שמתמודד עם מחלה, ויש דרך לעזור לו לצאת ממנה. ענישה תכופה, הרחקה וכעס עליו לא יקדמו פתרון. אבל יש דרכים אחרות שכן יועילו.

אבל רגע, עוד לפני הפתרונות. צריך להבין שמדובר פה במחלה. אנשים בריאים לא מבינים את המחלה הזו. לאדם רגיל יש הנחות יסוד מסוימות על הבטחון בעולם, על סדרי בראשית, על הערך העצמי שלו. לאדם רגיל יש יחסי אמון עם סובביו. עולמו יציב, וזה מאפשר לו להתפנות לתכנן, לשקול בצורה רציונלית ומאוזנת, להתמודד עם דחית סיפוקים לטובת הטווח הארוך. ולכן, האדם הרגיל פשוט לא מסוגל לקבל את ההתנהגות של נפגעי הטראומה. ולכן, האדם הבריא נוטה לומר דיבורים שאינם מועילים. סך הכל, מבחינתו, ההתנהגות שלהם אינה הגיונית. והמשפטים שהוא אומר מסבכים את המצב, בלי שהאדם הבריא מבין מה זו אשמתו.

באדם בריא יש קול פנימי שמצליח לנצח את אי-הנוחות הזמנית, ולכן אדם בריא די מורגל “להכריח את עצמו” לצאת ממה שנוח, ממה שהוא רוצה באותו רגע, לטובת מה שהוא צריך, לטובת מטרות יותר ארוכות טווח. לכולנו יש מאבק סביב זה, אבל לרוב בני האדם יש תפקוד סביר. יש איזה טווח נורמלי שכולנו נמצאים סביבו. אבל יש אנשים שאצלם העסק הזה הרבה יותר מורכב. לפעמים נראה שיכולת הניהול העצמי שלהם נמוכה, והם מתקשים לשלוט על האימפולסיביות שלהם. כאשר הקול הפנימי לא מספיק חזק, מאד קשה להסתדר עם מערכות של כללים (של מערכת החינוך, או הכללים של הבית או עבודה), לתחזק מערכות יחסים, ולחיות חיים מספקים.

הרבה אנשים מייחסים את ההתנהגות המאתגרת הזו לתכונות רעות: עצלנות, פינוק, כפיות טובה, טפשות או רוע לב. יהיו שיצטטו להם פסוקים ומאמרי חז”ל, כמו: “הֶחָכָם – עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ”, ו’סוף מעשה במחשבה תחילה’, ועוד תוכחות (מכל מיני עולמות תוכן), כדי לנסות לגרום להם להיות רציניים, לקחת את עצמם בידיים, להפסיק לזלזל, להתנהג נכון, כמו שצריך. יהיו שינסו לתת להם תמריצים, גזרים, וגם מקלות, כדי לעודד אותם להיכנס למסלול הנכון.

אולי צריך להקדים עם הסבר נוירולוגי קצר: אפשר לחלק את המוח שלנו לכמה שכבות: יש במח אזור רציונלי, שהוא האזור בו מתקבלות החלטות, שיקולים, בקרה ופיקוח. יש גם אזור ריגשי, פנימי יותר, שהוא אחראי על המערכות הרגשיות. ויש אזור פנימי יותר, שהוא הישרדותי ובסיסי, שהוא אחראי על פעולות הגוף התפקודיות (כמו מערכת הנשימה, העיכול וכו’).

האזור הרציונלי אחראי על תפקודים שקשורים בתפקודים הניהוליים מורכבים, כמו דחיית סיפוקים, אמפתיה, גמישות מחשבתית, ויסות רגשות, ויסות תחושות גוף, מוסריות, יכולת להתמודד עם פחדים, ויכולת להקשיב ולתקשר בצורה תבונית יעילה. אלה רק כמה מכישורי החיים, שאנשים בריאים משתמשים בהם כל הזמן, וכולם קורים במח באזור הזה. אצל חיות, החלק הזה של המח כמעט ולא קיים.

באזור הפנימי יותר של המח, יש חלק שנקרא “אמיגדלה”. צורתו דומה לשקד (ולכן כך הוא נקרא, ‘אמיגדלה’ בלטינית זה שקד). האזור הזה הוא גלאי העשן של המח, ותפקידו לסרוק כל הזמן את הסביבה, ולנסות לאתר ולהתריע מפני סכנות. כמו שבארון החשמל יש דבר שנקרא: “ממסר פחת”, שמקפיץ ומפיל את השלטרים והפיוזים של החשמל, כך בדיוק האמיגדלה, כאשר היא מזהה סכנה גדולה, היא מנטרלת אזורים מסוימים במח, כדי לאפשר תגובה הישרדותית, ומאפשרת לנו להתמודד עם הסכנה.

הדוגמה הקלאסית להמחיש את המנגנון הזה, היא של אדם שהולך ביער, ולפתע רואה נמר או דוב. אם הוא לא יגיב מייד – הוא עלול להיטרף, ולכן הוא צריך לברוח (או להילחם, או לקפוא). זה מחייב תגובה מהירה, שגורמת למערכת העצבים שלנו לעבור למצב דרוך (זו ממש מערכת הפעלה שונה של הגוף, במקום המערכת הרגילה, שנקראת: המערכת הפרא-סימפטתית הרגועה, משתלטת מערכת הפעלה דרוכה, שנקראת: המערכת הסימפטתית). זה מה שמאפשר להורמונים מסוימים להיות מופרשים, לשרירים להגיב מיידית, ולכל מערכות הגוף להתמודד עם האיום המיידי.

האמיגדלה מכבה כמה מערכות שמסרבלות את המוח ולא נצרכות להישרדות הזו. לדוגמה, לפעמים מערכת העיכול מפסיקה לעכל (עדיף שאתה לא תעכל, מאשר שהדוב יעכל אותך). לפעמים המצפן הפנימי של תחושת הכיוון מתכבה. גם היכולת לשמוע ולהיות קשובים לרעשי רקע, או לצרכים שלנו מתכבים (במצב סכנה שכזה לא שמים לב לפרחים ברקע, לציוץ הציפורים, וגם לא לציפורן החודרנית ברגל). כל תשומת הלב שלנו היא רק על האיום, אנחנו מפוקסים רק על הדוב. אבל החלק העיקרי שמסרבל את המח ומתכבה במצב הזה, הוא החלק הרציונלי, של מערכת השליטה העצמית (תפקודים ניהוליים), שזה חלק שמטבעו יותר שקול ואיטי, ולכן הוא מאט את המח, ומול סכנה מיידית – הוא פחות נצרך, וצריך להתכבות, כדי לאפשר למח להגיב מהר ויעיל מול הסכנה שמחייבת הישרדות.

מדובר במנגנון מעולה, כי הוא מציל חיים ביער, כשנתקלים בדוב. אבל כמו כל מערכת התראה, יש בו אזעקות שוא. לפעמים המנגנון הזה עובד במקומות אחרים, לפעמים הדובים מגיעים גם לחדר שלנו בבית בלילה… כאשר יש ארוע טראומטי, שגורם להרגיש שהעולם הזה בוגדני ולא יציב. ארוע שבו האדם מרגיש חסר שליטה, מנוצל, לא שייך, חסר סיכוי להצליח, אז המנגנון הזה מופעל, והחלק הרציונלי במח מתנתק, וזה מה שגורם לניתוק רגשי ולניכור עצמי. האמיגדלה שמנטרלת חלקים מהמח. המח פשוט מוריד את השלטר, והתפקודים הניהוליים, וגם חלק מאלו הרגשיים, פשוט מתכבים. כך עובד המנגנון הזה, וכיום בבדיקות של סריקות מוח ממש ניתן לראות איך האזור הרציונלי של המח הופך להיות כבוי במצבי לחץ וסכנה.

כולנו עוברים בחיים ארועים קשים. ובכל זאת, יש הבדל בין “טראומה” לבין מחלת ה”פוסט טראומה”. המחלה הזו, שנקראת “פוסט טראומה”, לא רק מקפיצה את המח בזמן הסכנה, אלא היא תוקעת את השלטר של התפקודים הניהוליים של המח, ומשאירה את האזור הזה במח מכובה (וממילא פוגעת בסינכון בין מערכת העצבים הסימפטתית והפרא-סימפטתית). אפילו שהארוע נגמר מזמן, המח נשאר זהיר וחשדן, מרגיש שהוא בעולם שאינו בטוח: מבחינתו, אנשים עלולים להיעלם, לבגוד, לנצל, לפגוע. העולם הזה אינו בטוח, ולכן המח צריך להישאר על מצב ההישרדות, ולנטרל את התפקודים הניהוליים.

במילים פשוטות, המחלה הזו גורמת למערכות פיזיולוגיות מסוימות לקרוס. מדובר במערכות שאמורות לעזור לנו לנהל את עצמנו, לחשבן, להיות יציבים ולהילחם ביצרים השונים שלנו. וכאשר המערכות הללו לא מתפקדות, זה מוביל לשלל הסימפטומים שהוזכרו בתחילת הפרק הראשון. כל אלו הם עדויות וסימפטומים של מערכת רגשית פצועה, שפשוט נפגעה וזקוקה לריפוי. טיפול במערכת הזו דרך סמכות, הרחקה וענישה, לא תצליח. האלימות הנגדית הזאת רק מגבירה את תחושת התסכול, חוסר האונים והעלבון, ובכך רק מעצימה את הנטייה להתפרץ בזעם, ולא מייצרת מסלול חלופי לצאת ממערבולת האימה.

השלב הראשון בטיפול יעיל הוא ההבנה והמודעות שמדובר במחלה אמיתית. הנזק שנגרם אינו רק לזכרונות ולרגשות הפגועים. הנפש כולה צריכה להשקיע מאמץ עצום כדי להגלות את החלקים הפגועים מהתודעה. ההדחקות וכל מה שהורד מתחת לשולחן העבודה גוזלים אנרגיה מהאישיות שלנו. ממש כמו במחשב, מתחילות להתקבל הודעות שגיאה על תוכנות שנאלצות להיסגר כי נתקלו בבעיה. החוויות הכואבות יורדות מתחת לשולחן העבודה שלנו, ולמרות שלא רואים אותן, הן מנהלות אותנו מחוויות הכאב. הפחד משתק. אין אומץ ואין יכולת לגעת. “זיכרונות צפים, מאיימים לשרוף הכל. יש מגירות שעדיין אני לא פותח, עד שיוסיף בי אור”. עד שלא נצליח להתמודד ולטפל נכון בכאב, כל הניגון של החיים משתנה.

קשה להסביר כמה קשה לחיות בעולם כזה. אדם שחולה במחלה הזו צריך להשקיע הרבה אנרגיה כדי להשתיק את הכאב המשתק הזה. מדובר במצוקה רגשית עצומה, שדורשת אנרגיה פנימית עצומה פשוט כדי להמשיך לתפקד. מתפתחת קהות רגשית, כאילו החלק במוח שאחראי על הרגשות – פשוט כבה. וזה גובה מחירים נפשיים, ואף פוגע בפניוּת ללמידה, או בקשרים חברתיים תקינים.

וכך, מתחיל כדור שלג, לולאה שמזינה את עצמה, של דימוי עצמי מרוסק, וזה כבר גורר כל מיני תופעות לוואי: המוטיבציה יורדת, הקשרים החברתיים והזוגיים נהרסים, התיפקוד הדתי יורד, ומתחיל צורך לברוח מהכאב דרך התנהגויות שונות.

כבני אדם, אנו זקוקים להרגיש שהעולם הזה בטוח ומוגן, שיש לנו שליטה על גופנו ועל מה שקורה לנו, ושיהיה טוב. טראומה גורמת לפגיעה בתחושה הזו, וזה בלתי נסבל. יש כאלו שמתמודדים עם הכאב הזה דרך ניתוק. הם פיתחו אסטרטגיית הישרדות של ניתוק רגשי, עושים ‘בלק-אאוט’ על הארועים הקשים, וסוג של כיבוי עצמי מוחי, רובוטיזציה של המערכות התפקודיות. זה מנגנון הישרדות מוכר, שגורם ללב פחות להרגיש כאב, והופך את האדם ל”זומבי” מנותק. מערכות רגשיות מסוימות פשוט נסגרות.

בטווח הקצר, זה מאפשר לנפש לתפקד ולשרוד, אבל בהמשך, זה גובה מחירים רגשיים לא פשוטים. ניתן לדַמות את ההתמודדות הזו לבית שיש בו קצר חשמלי, ולכן בעל הבית מוריד את הפְּחָת. אין סכנת התחשמלות, אבל גם אין חשמל בבית. כך בדיוק גם פה: הרגש מת, נכבה, הפעולות הופכות לטכניות ומכניות, והאדם טומן את ראשו בחול, או טומן את ראשו בקודש, ואינו מעורב רגשית בכלל, כמו רובוט. זה פוגע במערכות וביחסים הזוגיים, בקשרים החברתיים. זה פוגע בקשר עם הילדים, זה פוגע באמונה, ובכל תחומי הרגש.

אדם בריא, עם שכל רציונלי שפועל, ומצליח לחשבן את נסיון העבר ואת השלכות העתיד. הוא מרגיש בטוח, ויש לו קרקע יציבה, מלאה בעוגנים מתחת לרגלים. והאמיגדלה שלו מחפשת רק אריות ונמרים, ולא עסוקה ודרוכה לסרוק ללא הרף עולם אכזר ובוגדני של טריגרים רבים ומגוונים. ולכן, באמת קשה לו מאד להבין את החולים בפוסט טראומה. “מה שהיה היה, אתה אדם צעיר, כל החיים לפניך, תעבור הלאה”. כך הוא אומר, ובצדק, מבחינתו. אוי, אילו זה רק היה כל כך פשוט.

אבל הסברא הזו אינה נכונה. אי אפשר פשוט להתקדם. כי מי שגורם לטראומה, ממש רוצח את האדם שבו הוא פוגע, כמו שכתוב בתורה: “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה” (דברים כ”ב כ”ו). התורה אינה מגזימה. לא מדובר כאן רק ארוע שהיה ונגמר. הארוע הזה גרם להשלכות מתמשכות, שהן כדור שלג שלם, של דחיה וזרות, תסכול ובושה, הרבה אשמה והרבה כאב. מדובר בלב שבור, שמנסה לשרוד, לברוח מהכאב, לחיות את הרגע או יותר נכון: לברוח מהרגע. וזה דבר שהאנשים הבריאים לא מסוגלים להבין. הם מדמים את מצבם של שבורי הלב לקשיים ולמשברים שהם עברו, ולכן העצות והציפיות שלהם מאותם אנשים פשוט אינם מציאותיים. הם אינם מסוגלים להבין למה שאלות תמימות עלולות להתפרש כמתקפה. הם אינם מסוגלים להבין למה הם הפכו להיות כל כך אגוצנטרים וכפויי טובה.

אדם שעבר טראומה אינו יכול ואינו מסוגל לענות על שאלות שמבקשות ממנו להסביר למה הוא התנהג כך. זה מחייב אותו לומר הקדמות רבות על הדרך בה המוח שלו עובד, על הטריגרים, על הכאב, על חוסר היכולת לזכור, לחשבן, לראות, להבין. אילו הוא היה יכול, הוא היה מבין את נקודת המבט שלנו, ואז הוא היה שמח להסביר שהוא לא עושה דוקא, אלא פשוט מדובר בתגובות הישרדותיות נורמליות, למצב הלא-נורמלי הזה שבו הוא נמצא, בעוצמות כאב קיומי שאדם בריא לא מסוגל להבין, הרבה יותר מכל כאב פיזי. אבל הוא אינו מסוגל לומר כאלו הקדמות, ואינו מסוגל להסביר את עצמו. ולכן, אין טעם לשאול כאלו שאלות, כי הן רק ממחישות לו עד כמה אנחנו לא איתו. במקרים רבים, האדם אינו מודע לגמרי לקשר בין ארוע כזה או אחר, לבין ההתנהגות שלו.

אבל כל זה היה רק הקדמה. חשוב לי להשאיר מסר אופטימי לתשובה הזו: יש תקוה. יש מה לעשות! המח תמיד יכול להירפא ולהשתקם, ושילוב נכון של מודעות נכונה וכלים מדויקים, יכולים בהחלט להתחיל תהליכי שיקום וריפוי. עוד יהיה טוב. כנראה שיש לנו כאן מסע לא פשוט בדרך, לפעמים הוא ארוך, לפעמים הוא מלא בעליות וירידות, אבל יש תקוה!

התרופה כוללת כמה שלבים, שהראשון בהם הוא מודעות. כדאי לתת גם לאשתך לקרוא את התשובה, ולא להשתמש באבחנה הזו כתרוץ אלא כהזדמנות לבקש עזרה מקצועית שתעזור לך להשתקם ולהתרפא.טראומה אינה מאסר עולם. היא מחלה שניתנת לריפוי. לא תמיד ריפוי מלא, אבל ניתן ללמוד לחיות עם השבר, דרך עיבוד מחדש של ארועי העבר בצורה נכונה. המוח הוא גמיש, ותמיד ניתן לתקן. תבניות החשיבה שנפגעי הטראומה סיגלו לעצמם כדי לשרוד, אמנם קיבלו תויות של אותיות באנגלית, וזה עלול להפחיד ולתת תחושה של משהו קבוע, אבל ברוב המקרים זה לא נכון: יש יכולת להתרפא ולהשתקם.

טיפול זו מילה כללית, ויש סוגים שונים של מטפלים. יש בוגרי קורסים למיניהם, יש פסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים, יש פסיכותרפיסטים, ועוד. אני לרגע לא רוצה לזלזל באף שיטה טיפולית, אבל צריך לדעת שהטראומה עמידה בפני מרבית שיטות טיפול הרגילות. היא מחייבת התמחות מיוחדת. אפילו פסיכולוג שלא התמחה בטראומה (אלא רק כחלק מהכשרתו הוא מכיר את המושגים), או מי שלמד – אבל אין לו מספיק נסיון, זה לא מספיק. חייבים מטפל מוסמך שלמד ורכש נסיון מעשי בפוסט טראומה, ויש לו ארגז כלים רחב וסיפורי הצלחות אמיתיים. מטפל כזה, מבין שלא יעזור לשכנע או להתווכח עם המחשבות הלא רציונליות של המטופל. מטפל כזה מבין איזה גבורה נצרכת מצידו כדי לשרוד, כמה הוא ‘בחושך חותר’, כמה הוא לוחם שמצליח לשרוד למרות המאבקים הפנימיים העצומים שבתוכו. ומטפל כזה ידע להתאים את שיטת הטיפול המתאימה.

מאד התלבטתי עם לעצור פה (יצא ממש חוברת מהתשובה הזו, הארוכה מאד) ובכל אכתוב קצת איך עובד טיפול – טראומה גורמת לחלקי נפש שונים לקפוא, ולשאת מטען של כאב, אימה ותחושת בגידה. אדם לא יכול לחיות בעולם לא יציב, עולם בוגדני ואכזר. ולכן יש כאן בעיה, המטען שחלקי הנפש האלו נושאים הוא רעיל ומסוכן. הנזק שנגרם אינו רק לזכרונות ולרגשות הפגועים. הנפש כולה צריכה להשקיע מאמץ עצום כדי להגלות את החלקים הפגועים, ולכלוא אותם עמוק בפנים בתת ההכרה. זה מפר את כל האיזון הנפשי. חלקי הנפש אינם פועלים עוד בהרמוניה של אישיות אחדותית. אלא מאבק פנימי מורכב מאד מתנהל כל הזמן במעמקי ליבו של האדם. וזה משפיע על הרגישות, על התמימות, על האופטימיות, ועל כל האישיות. המטרה של טיפול, היא לעבד מחדש את הכאב, כדי לאפשר לחלקי הנפש שעסוקים להגלות ולהרחיק את הרעל, להתפנות ממלאכת השמירה וההגנה, ולחזור לתפקד באופן הרמוני ושלם.

את שאירע אין להשיב. אבל אפשר לטפל בחותם שהטראומה הותירה בגוף, בנפש ובנשמה. אפשר לטפל בתיעוב העצמי, בלחץ ובחרדה. בפחד מאובדן שליטה. אפשר לנטרל את הדריכות התמידית לכל סוג של סימן סכנה או דחיה. אפשר להעביר את סיוטי הלילה ואת הפלשבקים. אפשר לפוגג את הערפל שמונע להתרכז. אפשר לשבור את חוסר האמון ואת החשדנות בזולת. אפשר למצוא דרך להרגיש חי בהווה באופן מלא. אפשר לחזור להרגיש מחובר לאנשים שמסביב. ואין צורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ נפשי על מנת לשמור סודות בפני עצמנו. אבל זה דורש עיבוד מחודש של הכאב.

יש שני סוגים של טיפול: מלמעלה למטה, באמצעות שיחה דרך עיבוד מחודש לזכרונות. ובמקביל גם טיפול מלמטה למעלה. לאפשר לגוף לחוות חוויות שסותרות את חווית חוסר הישע או את הזעם, ובכך לשחרר את החסימות. אני לא מזלזל באף אחד מהסוגים. ראיתי בעיני, איך עצם המודעות עושה חצי עבודה. איך נשמות אומללות שפתאום מבינות את הקשר בין מה שהם עברו לבין חוסר התפקוד שלהם, מקבלות הקלה שלא תאומן. אני שומע כל הזמן תגובות כאלו, גם מקוראי הספר הזה. פתאום אנשים מבינים שהם לא משוגעים ולא בעייתיים. זו מחלה, יש לה שם, יש לה סימפטומים, והכי חשוב – יש לה תהליך ריפוי. זה המון! אבל זה לבד לא מספיק. יש גם תהליך נפשי שצריך לעבור כדי להשתחרר.

השלב הראשון, כמו שכתבתי, הוא מציאת מטפל מתאים. מטפל כזה אינו מישהו שלימודי הטראומה שלו היו ‘חלק’ מקורס, או אפילו לא חלק מלימודי תואר. אני מתנצל, אבל כמה שיעורים או כמה שקופיות במצגת, אינן מספיקות ללוות אדם שחולה במחלה הזו. צריך כאן אדם שלמד ברצינות את נושא הפוסט טראומה, והתמחה בו. אחרת, גם אם נעבור את השלבים הראשונים של יצירת האמון, התהליך כנראה יתקע בהמשך, כי למטפל לא יהיו כלים מקצועיים כשיצופו הסיפורים הכואבים, ואז, מצבו של המטופל לא ישתפר, לפעמים אפילו יתדרדר, ויותר מזה, הוא עלול להתיאש מקבלת טיפול ולהימנע מכך בעתיד. ולכן, חייבים לברר ולמצוא אדם מקצועי ומתאים, שלמד ומכיר מגוון סוגי טיפול שונים, שמתאימים לסוגים השונים של ההתמודדות עם הטראומה.

הרבה שיטות טיפול מבוססות על עקרון פשוט. אדם רגוע בדרך כלל מפעיל מנגנונים מסוימים (של נשימות עמוקות, של תנועות עיניים, של זמזום מוזיקה). אם האדם יתרגל וילמד לעשות פעולות אלו, זה מה שיגרום לו להירגע ויעזור לו להציף זכרונות כאשר הוא רגוע, ובכך לעבד אותם מחדש בצורה מתוקנת. ולכן, מטפל טוב ידאג לייצר עוגנים או איים של בטחון דרך טכניקות פיזיולוגיות שונות.

לצורך הדוגמה: אם תחושו אי נוחות במהלך חלקים מקריאת הספר, הפסיקו והתבוננו. שימו לב איך גופכם חווה את הספר. כדאי להתמקד בנשימה או בחלקי גוף מסוימים. לפעמים לקום ולהזדקף יתן תחושת בטחון. כל אלו יכינו את הקרקע לפתרון. כמו שאומר הכלל הידוע: “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” (ספר החינוך, מצוה ט”ז), ואותן פעולות הן לא רק סימן לרוגע אלא גם סיבה. ולכן מטפל טוב מכיר ויודע להפעיל טכניקות שכאלו. לדוגמה, EMDR (באנגלית, ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing – כלומר: הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים). מדובר בשיטת טיפול שהתגלתה במקרה על ידי פסיכולוגית יהודיה אמריקאית בשם ד”ר שפירו, שהשקיעה אחר כך שנים של ניסויים ומחקר עד שבנתה תהליך מוסדר.

הרעיון שלה הוא, שתנועות עיניים הן לא רק ביטוי, אלא הן גם משפיעות על הרגשות שלנו: כאשר מנסים לשלוף משהו מהזכרון, יש תנועות עיניים מסוימות. תופעה זו מתרחשת גם כשחולמים, בזמן עיבוד הזכרונות, מתחת לעפעפיים, האישונים זזים בהתאם למחשבות. כאשר לומדים לשלוט בזה, יש דרך לשלוף זכרון של ארוע רעיל מהארכיון, וכך, דרך תנועות עינים מתאימות, לערוך ולעבד אותו מחדש. זה מאפשר לשחרר את המתח הלחץ והחרדה הנלווים לארוע, ומצד שני לשמר אותו בזיכרון. יש לזה השלכות פיזיולוגיות. רמת הקורטיזול בדם חוזרת לתפקוד תקין. בזמן התהליך ממש ניכר כיצד המתח משתחרר, כמו בועות גז שדחוסות בשכבות תת קרקעיות של הנפש, ומתחילות לצוף ולהשתחרר באויר החופשי, ובכך מאפשרות לשכבות התת קרקעיות של הנפש להתארגן מחדש ללא המתח והלחץ שהיו אגורים שם לפני הטיפול.

זה נשמע קצת הזוי, אבל זה עובד, ולכן יש לכך הכרה בעולם הטיפול (פרק 17 בספר ‘נרשם בגוף’ מוקדש לכך, ובעמ’ 329 שם הוא מסיק שזו דרך הטיפול המוצלחת ביותר לטראומה, וגם הרב שמעון רסל בספרו: Raising a loving family מציין מלבד השיטות הרגילות של IFS ו-SE את שיטת ה-EMDR).

כיום מטפלים רבים נוהגים להשתמש בפרוטוקולים של טיפול זה לא רק דרך תנועות עיניים, אלא גם דרך גרויים אחרים לחלקי המוח השונים (גרויים קוליים באזניות, או דרך רטט) בזמן שנזכרים בארועי הטראומה, ובכך הזכרון מעובד מחדש.

נתתי רק דוגמה כי באמת לא רציתי להאריך יותר מדי, אבל יש מטפלים טובים שיכולים לעזור לך לעבור את המסע הזה.

ובינתיים – איך להרגיע את אשתך? היא מודאגת. ובצדק.

לא קל להיות נשוי לנפגע טראומה. הלקות פוגעת ביכולת התפקוד, וזה גורם לשלל בעיות שמאד מקשות על מערכת יחסים. אדם עם פוסט טראומה מתקשה לנהל את עצמו. לקום בזמן. לתפקד. לבצע את מטלות הבית. להיות שותף בגידול הילדים. את הצד השני זה משגע. הרביצה במיטה וחוסר היכולת לקום בבוקר. גורמי החיכוך בזוגיות כזו הם אינסופיים, והם כל הזמן מאתגרים את הזוגיות, בדברים עקרוניים, אבל בעיקר בענינים הקטנים של החיים: ארגון וסדר, התמדה ועקביות בביצוע מטלות, תפיסת עולם טוטלית ביחס לחינוך הילדים ועוד. בדרך כלל הם מפצים על התפקוד הגרוע בדברים אחרים, אבל זה יוצר בלבול וקיטוב, וכל הזמן אני מאמין שהמודעות והכרת המחלה הזו תיתן גם לה סבלנות ותקוה. ידע זה כח, וכשמכירים טוב יותר את המחלה ואת תופעותיה, וממילא זה גם נותן יותר יכולת ללמוד להכיל ולהיות סובלני לקשיים של הצד השני.

מקוה שהארתי קצת לך את הסוגיה, ומקוה שתצליח לעלות על מסלול של טיפול ולתווך את זה בצורה נכונה גם לאשתך.

תרגיש נוח לפנות אלי גם באישי, אשמח לעזור. דן [email protected]